רגע הספורט המרגש: שניים שהם אחד / הגולש יעקב סער


שניים שהם אחד:

17.2.1977, 7.4.1977: הניצחון על צסק"א וגביע אירופה הראשון למכבי תל אביב.

מי שלא חווה זאת, מי שלא חווה זאת כאוהד מכבי, מי שלא חווה זאת כאוהד מכבי בן 17, לא יבין זאת לעולם.

וכל המוסיף – גורע.

כך כתבתי בדוא"ל המקורי למנהל הדף ואני באמת חושב שדי בכך.

יחד עם זאת, לבקשת מנחם, ולמרות חלוף למעלה מ- 40 שנה, אני זוכר הכל כמו אתמול: איפה הייתי, מה עשיתי:

כנער (כאמור, בן מעט יותר מ- 17) סייעתי בפרנסת המשפחה, ועבדתי בין היתר, בימי חמישי בלילה, בתחנת הטוטו הראשית בדיזינגוף (מעט לפני הכיכר).

צסק"א: ברור שאין טלוויזיה בחנות. את המשחק שמעתי בטרנזיסטור קטן ששאלתי מאבי.

צריך לזכור שלכתחילה אף אחד לא נתן למכבי צל של סיכוי במשחק אבל אוהד, כמו אוהד, עוקב אחרי כל משחק, וככל שהמשחק התקדם ההתרגשות (שלי) הלכה ועלתה.

זוכרים את התיאורים על "הקבוצה של המדינה"? על כך שבימי המשחקים הרחובות היו שוממים?

אז זה היה בדיוק כך.

ולכן, כל מי שהסתובב באותה שעה בדיזינגוף היו כאלה שלא הבינו בספורט בכלל, בכדורסל בפרט ובמכבי – על אחת כמה וכמה. לכן נראיתי "עוף מוזר" למי שנכנס אז לתחנה (אני מדבר עדיין על מהלך המשחק, עוד לא הגענו לסופו). אנשים לא הבינו את ההתרגשות שלי. למה אני עומד עם טרנזיסטור באוזן ובכלל לא משרת אותם (מזל שהיו עוד עובדים…). מה אני מרקד לי איתו עם חיוך של התרגשות מטורפת על הפרצוף.

וכשנגמר המשחק. אחח, כשנגמר המשחק… תוך דקות כל דיזינגוף המה, רעש ורגש עם אלפי אנשים שצועקים את הקריאה אולי המפורסמת ביותר בספורט הישראלי: "הו הא מה קרה, …..". הנחיל זרם וזרם ונעצר רק מול העירייה (מה שהגשש קרא בדיעבד: "כיכר מלכי העירייה").

הביתה (לרמת גן) חזרתי כבר ברגל, מי יודע בכלל מה היתה השעה…

הגמר: כאן כבר הייתי חכם יותר, ושריינתי לי מקום במסעדה השכנה, ששמה טלוויזיה להנאת הסועדים (למיטב זכרוני שמה היה טיבולי, אבל שוב, הגשש: 43 שנה, לך תזכור). את מי עניינה המסעדה? מי בכלל בא לסעוד בה? לא עזרו למלצר כל תחנוניו: הטלוויזיה פה היא לסועדים, לא לצפייה חופשית. נו, אז הזמנתי בקבוק קולה וישבתי עליו שעתיים…

איך אפשר לתאר בכלל את ההרגשה. כולם אחוזי אמוק. שוב, לכתחילה, כמעט שאין למכבי סיכוי (במשחק באיטליה הפסדנו ב- 25 הפרש. במשחק בארץ, "רק" ב- 12 הפרש).

מכבי מובילה לאורך רוב המשחק, בעיקר בסיומו, ואז מתחילה נדנדת הנקודות: 1 – 3 – 1  – 3… ושוב, ילד בן 17: עומד וצועק וחוטף בומבות מאלה שיושבים מאחור שאני מסתיר להם.

מתפלל לאלוהי הכדורסל שיסיים כבר את המשחק. 7 שניות לסיום אני משוכנע (ומשוכנע עד היום) שמכבי, במצב של 1+ מאבדת את הכדור. אבל השופטים מעניקים את הכדור למכבי, מוטי למיקי – ונגמר.

ושוב – המון אדם, ושוב – רח' דיזינגוף וכיכר מלכי העירייה, ושוב – למי בכלל אכפת שרבין התפטר בדיוק באותו ערב…

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. עגל

    4 אפר 2020 14:05:54

    תודה חיים. אני הייתי אז בן 9 בקיבוץ ולא צפיתי בלייב. לא יודע מה שודר בכלל ובכל מקרה בכל הקיבוץ היו אולי שתי טלויזיות ושני טלפונים. אבל אני זוכר היטב את ההתרגשות של כולם מהנצחון על הדוב הרוסי. מי שלא גדל אז שלא יבין את הפחד מהגוש הקומוניסטי ואת חוזקו של מסך הברזל.
    גם המדינה היתה אחרת, הרבה יותר מלוכדת ומאוחדת.

  5. עידו גילרי

    4 אפר 2020 19:19:12

    מקנא בך. הזכרונות הראשונים שלי ממכבי בעיקר קשורים לחן ליפין מכדרר ומכדרר או ג'מצ'י מחליק מול אסטודינאנטס.
    זכית.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט