אחד מרגעי הספורט המרגשים בחיי: בעיטת ווליי מהאוויר. גוווווללל / מנחם לס

הכביש הראשי ופסי הרכבת עדיין מפרידים בין 'השכונה' ליד הים, ו'השיכון' לרגלי ההר

*****************

הודעה לכל הגולשים ואנשי הצוות המתכוננים להשתתף בפרוייקט "אחד מרגעי הספורט המרגשים בחיי:

ראשית, תודה על ההשתתפות כבר ביום הראשון. החלטתי לשנות את כותרת הפרוייקט מ"הרגע המרגש ביותר שלי בספורט" ל-"אחד מרגעי הספורט המרגשים בחיי". הסיבה היא שכמה מהכותבים כתבו שהבחירה היתה קשה בין כמה מאורעות ספורט שהם שיחקו בהם, צפו בהם במגרש, או בטיווי. גם לי הבחירה של גמר ה-1980 בהוקי קרח בו ניצחה נבחרת שחקני קולג' אמריקאים את בריה"ב בגמר האולימפיאדה היתה קשה. ומה בקשר לנצחון אונ' אדלפי על סיאטל-פסיפיק 2-3 בגמר אליפות המכללות כשאני המאמן? ומה בקשר לקליעה של ריי אלן? ומה בקשר לגול שהבקעתי במשחק הכדורגל בבית ספר העממי כשילדי כיתה ז' ו-ח', ביניהם כמה שיום אחד יהיו בנבחרת (ג'רי חלדי) ו-4-5 ישחקו במכבי חיפה, הכניסו אותי למשחק כשהייתי בכיתה ה' והבקעתי את שער הנצחון ממש לפני הצלצול? עד היום המחשבה על הגול הזה מרעידה אותי! אז מעתה זה יהיה "רגע מרגש שלי בספורט", ואם יש לך כמה מהם, נישמח לשמוע ממך גם על רגעים גדולים אחרים!

כמה הערות חשובות:

  1. תודה על ההשתתפות.
  2. הפוסט ייכנס כמו שהוא, אז אם אתה לא בטוח בכתיבתך אולי כדאי שמישהו יעבור על הכתבה לפני שהיא נכנסת!
  3. אני חייב תמונה בראש הכתבה. תבחר תמונה ותכניס את הלינק בתחילת הכתבה.
  4. אם אתה רוצה להוסיף סרטון, שלח את הלינק מיוטיוב במקום שאתה רוצה שיופיע.
  5. אל תשכח לרשום את שמך כפי שאתה רוצה שיופיע בכתבה, גילך, עיר מגוריך, ומעשיך.
  6. אל תשכח להגיב לכמה תגובות!
  7. שילחו מאמרים ל-meless1937@gmail.com
  8. הפוסטים ייכנסו לפי התור שהם מגיעים אלי!
  9. תודה

**********************

בית ספר העממי ברח' השרון, בת גלים. בית הספר כבר מזמן אינו קיים. גילחו אותו ובנו שם בניין מגורים.

אני, מנחם רוזנברג, ילד בכיתה ה' בן 10. אבי הביולוגי אהרון רוזנברג היה אדם זועם, אלים, אכזר. ולא ישר. אמי התגרשה ממנו בשנת 1940 כשהייתי בן 3. מאז שאני זוכר שנאתי להיות בחברתו, והייתי בורח ממנו עד שנעלם מחיי כשהייתי בן 12 ואמי נישאה שוב, לאדם עדין ומקסים בשם יוחנן לס, ובגיל 18 שיניתי את שם משפחתי ללס. את יוחנן אהבתי מאד אבל היתה בעייה: הוא לא דיבר עברית גם אחרי 30 שנה בארץ, כמו רבים מהייקים. גם אבי הביולוגי היה ייקה וגדלתי על גרמנית. שנאתי לאבי היתה כה גדולה שכנראה קרה משהו למוחי ומחקתי את יכולתי לדבר. אבל את השפה הבנתי, אז יוחנן דיבר אלי גרמנית ואני עניתי לו בעברית. הוא כנראה הבין שליש ממה שאמרתי לו…

מאז שאני זוכר ברחתי אל ספורט. שחיתי במכבי בת-גלים תחת המאמן הדגול איזייה (והייתי אלוף הארץ בשחייה לילדים עד גיל 10 בתחרות שנערכה ב-1946 על הכנרת בין מצופים כי בריכת בת-גלים עברה שיפוצים); שיחקתי ילדים כדורמים. הוקי. כדורגל (המאמן היה בן-יעקב, זה שיצר כמה שנים אחרי אימפריה לנוער בבאר שבע). רודי ריהן – לדעתי שחקן הכדורמים הצבר הגדול מכולם – שיחק גם כדורסל במכבי חיפה, וכשבנו שני סלים במגרש המשחקים (שהיה גם מגרש חנייה) ליד הבריכה – שיחקתי כמובן גם כדורסל.

המאמנים הפכו תחליף לאבא, והילדים? ארבעה מאיתנו גדלנו ללא אב והפכנו לאחים עד היום (אברהם ניפטר לפני שנה. נשארנו יצחק יקל וארנון קרומהולץ (קרני), וכמובן עבדכם הנאמן.

בבית הספר היו 'שתי קבוצות' ניפרדות: ילדי השכונה עצמה, ואז ילדי שיכון החיילים ושיכון העובדים מעבר לפסים – היום קרית אליעזר. אז קרית אליהו.

אנחנו, בני השכונה, היינו כולנו מכביסטים. השכונה ניבנתה ע"י סוחרים קטנים, והיינו 'הבורגנים'. מעבר לפסים? רק הפועל. קרה המזל, ובכיתה ח' אז היו הסוציאליסטים הקטנים, שחקנים מצויינים כג'רי חלדי (אח"כ הפועל פ"ת ונבחרת ישראל), איקה דימנט, הוכדורף, ועוד 2-3 שאחרי הקמת המדינה הפכו לנוער של הפועל חיפה, ואז הבוגרים.

בכיתה ז' התרכזו ילדים ממכבי (וכולנו היינו במכבי הצעיר), אבל רובם שחיינים, שחקני כדורמים, והוקי. לפני פתיחת הלימודים היינו מגיעים בשעה 7 כי בערך ב-7:30 – כל בוקר – היה משחק בחצר בית הספר בין 'השכונה' לבין 'השיכון' וזה היה גם מין משחק של בני כיתה ז' נגד בני כיתה ח'. שיחקו עד שנשמע הצלצול ב-8.

'השיכון' ניצח כמעט את כל המשחקים גם מפני שהם היו שחקנים טובים יותר, וגם רובם היו מכיתה ח' והשכונה רובה ככולה מכיתה ז'.

ובנבחרת השכונה היה עוד ילד, מנחם רוזנברג מכיתה ה'. שמואל כהן, 'ראש קבוצת השכונה' (ואחד מחברי הטובים עד היום, ודווקא הוא שיחק שנתיים או שלוש אחרי הצבא כשוער מס' 1 של הפועל חיפה…) היה מכניס אותי לשחק ב-3-4 הדקות האחרונות כשהשיכון כבר הוביל בד"כ 2-15 או משהו כזה.

יום אחד מודיע לנו המנהל קודש (שהגיע מאותה עיירה שאמי הגיעה מליטא – ז'אגר) שמחר הוא המשחק האחרון כי מתחילים לרצף את 'המגרש' (שהיה מגרש עפר קשה) באספלט.

הרבה ילדים הגיעו 'למשחק האחרון'. המשחק מתחיל ואיכשהו השכונה מצליחה להחזיק מעמד. התוצאה 6-6. לפני סוף המשחק שלמה קנובל (אנחנו בקשר עד היום) נפל ונקע את עקבו. היינו 2-3 'מחליפים' מכיתה ז', ואני מכיתה ה'.

פתאום שמואליק קורא בשמי. מאותו רגע הכל חלום. בד"כ הייתי ניכנס אחרון ותמיד ב'זמן זבל'. אבל הפעם? נראה היה לי שפעמון בית הספר עומד לצלצל בכל שנייה. רציתי לגעת לפחות בכדור כך שאדע שהשתתפתי במשחק האחרון. אבל הכדור היה ברובו בחצי השני (המגרש היה בערך 50 על 20 מטר ושיחקנו 7 על 7).

אני בצד ימין בהתקפה, עומד כמעט בודד. לפתע דרורי רוזנפלד (כן, אביו בעלי 'אניות הנוסעים' בשנות ה-50 וה-60) מצד שמאל בועט כדור חזק.

אני רואה את הכדור מגיע לעברי, אבל אני ימני והכדור הגבוה בא משמאל. עדמ כמה שזכור לי עצמתי את עיני בשנייה האחרונה כשאני מרים את רגל שמאל בסיבוב לעבר הכדור המגיע אלי.

איך להסביר זאת? היה זה גול לפינת השער מבעיטת וולי הראשונה אולי בחיי.

לפני שידעתי מה לעשות עם עצמי פעמון בי"ס מצלצל.

שמואליק, דרורי, איתי בירנצווייג (שאביר איסר בירנצווייג – בארי – היה ראש 'המוסד' בשנות ה-50 המאוחרות וה-60), ושאר הילדים קבוצת השכונה הרימו אותי על כתפיהם והובילו אותי עד מדרגות הכניסה לבית הספר.

את תחושת ההתרגשות, האמוציה, והמיית הלב שהרגשתי אז לפני 72 שנה אני יכול להרגיש ממש בשניות אלה כשאני ניזכר ברגע המהמם ביותר שלי בספורט.

הקזינו בבת גלים. ב-1930 מרכז הבילויים בארץ ישראל ולידו הבריכה שאיננה. היום חורבה עלובה. עצוב

*

הקזינו ולצידו הבריכה האולימפית היחידה במזרח התיכון ב-1930

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. גדול!!! לכולנו יש זכרונות ממשחקים בשכונה. השחקן והקומיקאי גדי יגיל (ציגלמן) עד היום מזכיר לי את הגול שהכניס לי ב"דרבי" בין שבט צופי הילל לשבט משוטטי הכרמל (היינו בצופים) בערב פסח.

    אגב בריכת בת גלים. משום מה אתה תמיד שוכח לציין שהמים בבריכה היו מלוחים (מי ים) שנשאבו מהים הסמוך.

  2. אין כמו הרגעים האישיים האלה. כמה קטנים שהם יכולים להיראות לאחר, לנו לפעמים הם הכתיבו חיים שלמים.
    תודה רבה מנחם

כתיבת תגובה

סגירת תפריט