20 שנה לתחילת השושלת / יוני לב ארי

ה-16 באפריל 1991. מכבי תל אביב מובסת בחצי גמר גביע אירופה, 101:67 מול ברצלונה, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. החל מאותו הערב, שזכור לרבים לרעה, לא ראו הצהובים פיינל פור אירופאי שמונה עונות תמימות.

נייט האפמן. אחד הגדולים (צילום: solobasket.com)

מאמנים באו, זרים הלכו, אליפות בארץ הלכה לאיבוד, אך בין ארבע הגדולות לא ראינו את האלופה הישראלית. חמש פעמים התייצבו הצהובים לסדרות הצלבה באירופה, שחקנים כמו עודד קטש, דורון שפר, נדב הנפלד, רנדי ווייט, באק ג'ונסון, וונדל אלכסיס, ויקטור אלכסנדר ועוד רבים וטובים באו, אבל כשמכבי התמודדה במשחק עליה לפיינל פור – מאז 1991 ידה תמיד היתה על התחתונה.

הכל התחיל בפיני

את ניצני השינוי קיבלנו במהלך עונת 1998/99, כשפיני גרשון מונה למאמן ראשי. לאט לאט החלה להיבנות קבוצה מעניינת בצהוב, דייויד בלאט מונה לעוזר מאמן, והיסודות הישראלים היו נדב הנפלד, גור שלף ודורון שפר.

הכל החל בפיני ודייויד (צילום: sports.walla.co.il)

דריק שארפ וקונסטנטין פופה (השחקן היחיד שאי פעם היה יותר נמוך כשהוא קופץ) פתחו עונה רביעית ודורון ג'מצ'י חזר לעונת פרישה. החידוש? מארק בריסקר, שצלף על הראש של מכבי עונה לפני כן, ושלושה זרים: דאלאס קומאג'יס, נייט האפמן ואריאל מקדונלד. עד שהעונה התקדמה לא חשבו ביד אליהו שדווקא אלה יהיו שונים מקודמיהם.

"אכלת אותה, ויקטור"

העונה האירופאית החלה עם הפסד בפיראוס לאולימפיאקוס, אך נמשכה עם ארבעה ניצחונות, עד שאותה אולימפיאקוס ניצחה את הצהובים שוב, הפעם בהיכל. העונה התגלגלה כך, שבשמינית הגמר הצהובים פגשו את פאוק סלוניקי של האקס ויקטור אלכסנדר, בסדרת הטוב מ-3.

היה שם לאורך כל השושלת. שארפ (צילום: Flickr)

המשחק הראשון החל מצוין, עם 31:45 במחצית, בדרך ל-62:77, כששארפ מצטיין עם 18 נקודות (ארבע שלשות) והאפמן עוזר עם 13 נק' ו-11 ריבאונדים. המשחק בסלוניקי נשאר בידי היוונים, כשאלכסנדר (16 נק', 11 ריב') בלט מעל כולם.

המשחק השלישי היה בשליטה צהובה לאורך כל הדרך (אני הגעתי להיכל עם שלט לכבודו של ויקטור אלכסנדר – "אכלת אותה, ויקטור"), עם 25:48 כבר בהפסקה ו-62:78 בסיום. דורון שפר צלף 21 נק', מקדונלד הוסיף 18 משלו – יש רבע גמר.

בולונז לצהריים

כאן חיכתה לחבורה של גרשון אחת הקבוצות הטובות באירופה – פאף בולוניה. שימו לב לרשימת השמות: מרקו יאריץ', גרגור פוצ'קה, ג'יאנלוקה באזילה, קארלטון מאיירס, סטויאן וראנקוביץ', ארתוראס קרנישובס וג'יאקומו גלאנדה. וואו. לצהובים היתה ביתיות, אך עדיין, לאור ההפסדים הקבועים של מכבי בשלבים האלה לאורך כל העשור הקודם, רוב האוהדים לא באמת האמינו שאפשר לחלום.

המשחק הראשון החל רע. הידיים רעדו, יאריץ', באזילה, וראנקוביץ' וקרנישובס העלו את בולוניה ליתרון דו ספרתי (17 בשיא) והציגו הגנה חסרת פשרות, ובמחצית לוח התוצאות בהיכל הראה על 25:40 ללבנים-שחורים. במחצית השניה האפמן התעורר, שפר ומקדונלד צלפו, וריצת 15:30 הובילה ל-55:55, אחרי שלשה גדולה של שפר.

מכבי רדפה לאורך כל המחצית השניה, כשבהתקפה האחרונה היא מצאה את עצמה בפיגור שלוש נקודות, עם הכדור. שפר מצא את בריסקר בפינה, והכדור שלו התגלגל על הטבעת…. ויצא. כמעט. האויר שיצא מהמפרשים עם ההחטאה הזו היה עצום, והתחושה הזאת, הנה, שוב הגענו קרוב אבל לא, שיתקה את רוב האוהדים.

מקדונלד סיים את המשחק עם 21 נקודות, שפר הוסיף 17 והאפמן 15, אך כש-53 נקודות מתוך 65 נקלעות על ידי שלושה שחקנים, קשה מאוד להצליח ברמות הגבוהות של אירופה. לעומת זאת, שימו לב לבולונזים: 13 ליאריץ', 13 לבאזילה, 12 לוורנקוביץ', 10 לפוצ'קה ו-10 לקרנישובס. זה איזון. בכל מקרה, היה די ברור שזה היה המשחק האירופאי האחרון בהיכל העונה.

19 מ-19

מכבי יצאה לבולוניה, והאגדה מספרת, שבית-הספר של הצהובים החל כבר באוויר, כשמכבי הגיעה לבולוניה בערך 24 שעות לפני האיטלקים, ובכך התכוננה להתמודדות בצורה טובה בהרבה. החבורה של גרשון ובלאט שלטה בעניינים החל מהדקה הראשונה, עם יתרון שנע בין 3 ל-10. האפמן, האיש והקעקוע בזוקה נתן הצגה, כשהוא קולע 29 נקודות, עם 19 מ-19 בלתי נשכח מהקו (כל שחקני מכבי עם 26 מ-26 מהקו).

זה נגמר עם 73:80 בצהוב, כשאותו הצוות המסייע בלט גם פה – 17 לשפר, 12 למקדונלד. הנפלד הוסיף 9 נק', ובריסקר שתי שלשות גדולות. חוזרים לת"א, כשאנשים ישנו באוהלים בכניסה להיכל ערב לפני תחילת מכירת הכרטיסים למשחק מספר 3. לי, למזלי, היה מנוי.

"מספר ארבע, קפטן נאמבר פור"

בהצגת השחקנים לפני המשחק השלישי, ה-30 במארס 2000, היום לפני 20 שנה, אפשר היה להרגיש את התחושה הזאת, שכבר הרגשתי בעבר בהיכל, שמשהו גדול עומד לקרות. אני הייתי צרוד עוד לפני שהכדור הראשון עף באוויר. מספר הערות, למתבוננים בסרטון:

  • שימו לב לגדולה של, מי שבעיני הוא גדול שדרי ישראל בכל הזמנים, מאיר איינשטיין ז"ל, שמשתתק ונותן לצופים לקבל את האווירה.
  • שימו לב כמה קפטנים בקבוצה אחת: הנפלד, שארפ, שלף וג'מצ'י, לצד שני זרים שלא יישכחו לעולם, מקדונלד והאפמן ז"ל.
  • שימו להיכל של פעם, עם הגדרות בין רבעי היציעים. מזכיר נשכחות.

האיטלקים פתחו טוב והוליכו 2:8 ו-7:12, אך מכבי נשארה בתמונה, כשנקודות של האפמן מהקו קבעו יתרון ראשון במשחק לצהובים – 22:23. במחצית הראה לוח התוצאות על 42:43, כשמארייס הקלע המוביל את האיטלקים.

"בולוניה הגיעה – ופאף – נעלמה"

בחצי השני העלה גרשון את בריסקר בחמישייה, וזה החזיר לו במזומן. הגארד מספר 5 שיתק את מארייס, ונעל ריצת 0:10 מופלאה בשלשה בלתי נשכחת – 42:53. חלום. מסירה של האפמן מאחורי הגב סידרה להנפלד את המהלך של המשחק, ושארפ, שהיה עם 0 מ-4 משלוש, תפר שלשה גדולה מהפינה – 58:72, כל ההיכל בעננים, מחפשים דילים לסלוניקי.

מאיירס נגד מקדונלד (צילום: kosmagazin.com)

זה נגמר עם 64:79, כשהאפמן (18), שפר (16) ומקדונלד (14) שוב מצטיינים, אך ערב קליעה יוצא דופן של הנפלד (12) היה הערך המוסף במשחק הזה. 19 נק' של מאיירס לא הספיקו, כשמה שפגע באיטלקים היה בעיקר משחק חלש של ורנקוביץ' (6) ובאזילה (7). זכור לי בעיקר שלט מהיציע – "בולוניה הגיעה – ופאף – נעלמה". גדול.

עושים את הסדר בסלוניקי

טסים ליוון. אנשים נלחמו על דילים, מכרו את הנשמה שלהם כדי להיות בפיינל פור שנערך סביב ליל הסדר (חצי גמר יום לפני, גמר יום אחרי). אני הייתי בין ברי המזל, ואיזו חווייה זו היתה. סלוניקי נצבעה בצהוב, והשיירות בדרך לחצי הגמר הן מראה שלא אשכח בחיים.

ממריאים לסלוניקי
אני והחבר'ה ממריאים לסלוניקי

למזלנו, היינו המשחק הראשון. ברצלונה המפחידה חיכתה לנו. ושימו לב לשמות: פאו גאסול, מילאן גורוביץ', חואן קרלוס נבארו, רוברטו דואניאס המפחיד (2.21 מטר של שערות), כמו גם רנציאס, נאצ'ו רודריגס, אלסטון, דה לה פואנטה וגולדוואייר.

מי זו ברצלונה?

המשחק החל צמוד, עם יתרון קל למכבי, אך אז החלה בריחה, בהנהגת שפר והאפמן, כשהנפלד, שוב הוא, קובע יתרון שיא – 17:36, והחצי הצהוב של האולם של פאוק נוגע בתקרה. בארסה, אגב, הביאה מעט מאוד אוהדים, כמו גם אפס פילזן, ורוב היציעים התחלקו בין פנאתינייקוס המקומית לאוהדי מכבי.

במחצית הוליכו הצהובים 22:38, עם משחק הגנה ענק מצד החבורה של בלאט ושות'. לא ברור אם זה היה הלם של שחקני בארסה, זלזול, יום חלש או פשוט הגנה אדירה. כנראה שילוב של כל הארבעה.

גמר ראשון מאז מגי

במחצית השניה נתקעו המכבים על כמה דקות רצופות ללא סל, אך הקטאלונים לא ממש ניצלו זאת, והיתרון של מכבי נותר סביב ה-6-8 נקודות. בריחה בדקות הסיום סגרה עניין סופית – 51:65, משחק הגנה הירואי הוביל את מכבי ת"א לגמר אירופי ראשון מאז 1989, עוד בימי קווין מגי העליזים.

היציעים הצהובים בסלוניקי

כשנוסעים לפיינל פור – הדבר הכי חשוב הוא ניצחון בחצי הגמר. הפסד יכול פשוט להרוס את כל הטיול. למזלי אני תמיד נהניתי מניצחונות, כמו שקרה בסלוניקי. ארוחת החג במלון למחרת היתה כייפית, ובכלל, המלון כולו היה צהוב.

עודד, מלך ישראל?

ביום המשחק, הלב דפק. חזק. מהבוקר. מחכה לנו יריבה סופר חזקה, ולראשונה, גם קהל יריב די מפחיד. טעמנו קצת מזרועו במשחק השני של חצי הגמר, ובכלל, כוחם של אוהדי פאו ידוע באירופה. אז מי הפעם חיכה לנו? רשימה שכוללת את: פרגיסקוס אלוורטיס, מייקל קוך, ג'וני רוג'רס, אנטוניס פוטסיס, פרננדו ג'נטילה, פט ברק, אך מעל לכל שלושה: דיאן בדירוגה – השחקן הטוב באירופה, ז'ליקו רברצה – הסנטר הטוב באירופה, ואחד, עודד קטש.

היציעים רעמו עוד לפני השריקה הראשונה, עם ניסיונות של שני הקהלים להשתלט על העניינים. פאו פתחה טוב יותר והוליכה בפתיחה, אך דקות טובות בצהוב העלו את מכבי ל-29:36, וההרגשה היתה שאפשר לעשות את זה. אבל אז האפמן הסתבך בעבירות, והמחליף שלו – טיטי פופה, שוב, השחקן היחיד שכשהוא קופץ הוא יותר נמוך מאשר כשהוא עומד – לא באמת היווה יריב לרברצה. היתרון של מכבי נעלם עם שלשה כואבת של קטש –  וזה 36:36 במחצית.

קטש עם חץ ללב

החצי השני החל עם שליטה של פאו, אך יתרון השיא נעצר על 11. מכבי הציקה, הורידה, והגיעה עד למינוס שש. שלשה של בריסקר קבעה מינוס שלוש בלבד – והקהל בטירוף, כל זה רק כדי לראות את קטש יורה שלשה לפרצוף של אוהדי מכבי, ולתת לפאו יתרון ממנו מכבי לא תחזור.

אנחנו, ברגעים שעוד חייכנו

זה נגמר עם 67:73, בזכות 17 נק' של קטש ו-20 של רברצה, כשאפילו 26 של האפמן לא עזרו. חזרנו הביתה, מאוכזבים, אך עם חווייה מטורפת. ובלי לדעת שראינו את תחילתה של שושלת. זה נמשך עם גביע ב-2001, נגד אותה פאו של קטש, הפסד בחצי גמר ב-2002, ניצחון היסטוריה בגמר 2004 ועוד גביע ב-2005, והקינוח היה הפסד בגמר 2006. ללא ספק, הקבוצה הגדולה ביותר שכידררה אי פעם ביד אליהו.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. יוני, תודה רבה. כתבת נהדר. אינני אוהד של מכבי, אבל זוכר היטב את העונה ההיא. אפשר היה ממש לראות איך הקבוצה מתגבשת ומתחזקת בכל משחק, ככל שהעונה התקדמה. החזרה מפיגור משחק מול בולוניה, עם ההופעה יוצאת הדופן של שפר, היתה ממש נהדרת.
    קשה גם היה לחשוב על תסריט מעניין יותר מאשר המפגש בגמר מול פנאתינאייקוס וקטש.

    אסיים בכך שחיבבתי מאוד את נייט האפמן והיה לי מאוד עצוב לקרוא על מותו בטרם עת.

  2. תודה רבה!
    איזה נוסטלגיה…
    הייתי מאלו שניסו לקנות כרטיס למשחק השני ביד אליהו נגד בולוניה. אמנם לא ישנתי שם אבל הגעתי ב-6:00. אחרי כמה שעות צפופות ומתסכלות בהן כמעט נמחצתי עי פרש משטרתי והמוני אדם סגרו את הקופות והלכתי משם מאוכזב. עדיין היתה חוויה להיות עם כל כך הרבה אוהדים שכל כך רוצים להכנס.
    את הגמר ראיתי בכיכר רבין, היתה אכזבה אבל גם חוויה אדירה. קבוצה נפלאה שממש התגבשה תוכ העונה והגיעה לשיא ברגעים הכי חשובים שלה.
    תודה על התזכורת : )

  3. מעולה, תודה. ממש כיף להיזכר.
    כמו שרואים מכל התוצאות שהזכרת, ההגנה הייתה שם המשחק, פשוט רצחו את כל מי שעלה מולם עם אישית מתחלפת, אתלטיות ושכל בכמויות. קבוצת הגנה היסטורית, לא פחות.

  4. תודה רבה. באמת נוסטלגיה. בעצם החלק הראשון של השושלת מתוך שניים. האמת שבתור אחד שממש לא אוהד מכבי הדבר שהכי ריגש אותי כאן זה לראות את קטש במה שהפכה בדיעבד להופעה האחרונה שלו על המגרש .
    הכישרון הכי גדול שהכדורסל כאן הצמיח בפער לטעמי וכל כך הרבה תהיות מה היה קורה אילו…

  5. מסכים עם מקלאוד – וזה לא כל כך הודגש כאן.
    זו היתה קבוצת הגנה מהמופלאות שראתה אירופה. האפמן נעל את הצבע, מקדונלד הנהיג חבורת בולדוגים בקו האחורי והנפלד היה שם לתת את האקסטרה גאונות.
    אני גם ניסיתי לקנות כרטיס לפאוק (שמינית) וגם הצלחתי – חוויה מדהימה.
    איזה כיף של זכרונות. ואגב, השחקן שנאמר עליו שקופץ יותר נמוך משהוא עומד (ורץ יותר לאט משהוא הולך) זה ויינפריד קינג.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט