רגע הספורט המרגש בחיי – הגולש jefffoster10

הגולש בן 26 מירושלים (כרגע), סטודנט למשפטים

*************

הודעה לכל הגולשים ואנשי הצוות המתכוננים להשתתף בפרוייקט "אחד מרגעי הספורט המרגשים בחיי" או "רגע הספורט המרגש בחיי" (לבחירתך):

ראשית, תודה על ההשתתפות כבר מהיום הראשון. כותרת הפרוייקט יכולה להיות"הרגע המרגש ביותר שלי בספורט" או "אחד מרגעי הספורט המרגשים בחיי" (אני לא הייתי מסוגל לבחור רגע אחד; בחיי היו כמה רגעי ספורט שאזכור לעד). הסיבה היא שכמה מהכותבים כתבו שהבחירה היתה קשה בין כמה מאורעות ספורט שהם שיחקו בהם, צפו בהם במגרש, או בטיווי. גם לי הבחירה של גמר ה-1980 בהוקי קרח בו ניצחה נבחרת שחקני קולג' אמריקאים את בריה"ב בגמר האולימפיאדה היתה קשה. ומה בקשר לנצחון אונ' אדלפי על סיאטל-פסיפיק 2-3 בגמר אליפות המכללות כשאני המאמן? ומה בקשר לקליעה של ריי אלן? ומה בקשר לגול שהבקעתי במשחק הכדורגל בבית ספר העממי כשילדי כיתה ז' ו-ח' שיחקו ביניהם במשחק 'השכונה' נגד 'השכון', ביניהם כמה שיום אחד יהיו בנבחרת (ג'רי חלדי) ו-4-5 ישחקו במכבי והפועל חיפה, הכניסו אותי למשחק כשהייתי בכיתה ה' והבקעתי את שער הנצחון ממש לפני הצלצול? עד היום המחשבה על הגול הזה מרעידה אותי! אז מעתה זה יהיה "רגע מרגש שלי בספורט", או "הרגע המרגש ביותר שלי",ואם יש לך כמה מהם, נישמח לשמוע ממך גם על רגעים גדולים אחרים!

כמה הערות חשובות:

  1. תודה על ההשתתפות.
  2. הפוסט ייכנס כמו שהוא, אז אם אתה לא בטוח בכתיבתך אולי כדאי שמישהו יעבור על הכתבה לפני שהיא נכנסת!
  3. אני חייב תמונה בראש הכתבה. תבחר תמונה ותכניס את הלינק בתחילת הכתבה.
  4. אם אתה רוצה להוסיף סרטון, שלח את הלינק מיוטיוב במקום שאתה רוצה שיופיע.
  5. אל תשכח לרשום את שמך כפי שאתה רוצה שיופיע בכתבה, גילך, עיר מגוריך, ומעשיך.
  6. אל תשכח להגיב לכמה תגובות!
  7. שילחו מאמרים ל-meless1937@gmail.com
  8. הפוסטים ייכנסו לפי התור שהם מגיעים אלי!
  9. תודה

**********************

לפעמים, שיא הרגש הוא דווקא לא הרגע הכי אמוציונלי שיש, הוא לא לקפוץ להשתולל ולהשתגע משמחה או מזעם או לבכות מעצב. לפעמים שיא הרגש הוא אנטי קליימקס, רגע קטן ומת, שבו הגוף והראש מתרוקנים מכל כוח, כל מחשבה, כל רגש, ולא נשאר בך דבר, לבד מריקנות מוחלטת.

ככה הרגשתי בדקה ה-82 של גמר ליגת האלופות 2007, כשאינזאגי שבר את מלכודת הנבדל, הגיע למסירת עומק של קאקה וגלגל לרשת מול ריינה. לא גול מיוחד, כולנו ראינו כבר אלף מסירות עומק לאחד על אחד כאלה, לא גול מכריע (העלה את מילאן ל- 2:0), לא בדקה האחרונה- אבל הרגע שהותיר אותי, בן 13 מרוסק על הכורסא בבית של סבא וסבתא שלי, מרגיש כמו צמיג מפונצ'ר.

התכוננתי במיוחד למשחק. אחי, שאהב להטריל אותי כשאני רואה כדורגל, תמיד לגנוב את השלט או להסתיר או סתם להציק, היה איתי גם. והחלטתי שאין מצב שאני נותן לו להפריע לי- הקמתי עמדה בסלון, מבוצרת היטב עם כל האמצעים הנדרשים, לא לתת לו שום סיבה או יכולת להפריע לי לראות את המשחק, וכך היה. אני זוכר את דקירת הכאב בגול הראשון של אינזאגי, המקרי, אבל עדיין עם תקווה בראש שמהדהדת לי מ-2005, שבמחצית השנייה ליברפול תשווה ואולי אפילו תהפוך. במחצית השנייה ליברפול שלטה, אבל בקושי הגיעו למצבים, ואז הגיעה הדקה ה-82. לאחריו הגיע הגול המצמק של קאוט בדקה ה-89, שהפיח תקווה רגעית, אבל בפנים ידעתי כבר שזה נגמר, עוד בדקה ה-82 ההיא.

אני אוהד ליברפול, מאז שאני זוכר את עצמי. ראיתי, ולא פעם אחת, בלייב ובשידורים חוזרים את כל הרגעים הגדולים והשפלים של ליברפול ב-20 השנה האחרונות, וביוטיוב גם כאלו מוקדמים יותר. אבל המשחק הזה, וספציפית הגול הזה, הוא היחיד בו לא צפיתי שוב, ולא אצפה בו לעולם. ובכל זאת- עבורי, הרגע הזה, דווקא הרגע הכי ריקני שחוויתי בתור אוהד ליברפול, הוא זה ששם עבורי סופית את החותמת שזו הקבוצה שאני אוהב, אהבה שאינה תלויה בדבר!

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. רגע גדול עבורי, אהבתי את מילאן מאוד! היה לי חולצה של שבצנקו שכמובן שלבשתי.
    מוצאי שבועות, הזמנתי חברים לראות אצלי את המשחק. השולחן היה מוכן עם חטיפים ואני זוכר את הגול עם הלחי כאחד הגולים הגדולים שראיתי.
    והכי שמחתי שמילאן החזירה לליברפול על ההפסד ב2005.

    1. עד היום הדעות חלוקות איפה הכדור פגע בו. אני תמיד זכרתי שבחזה, אב אני לא מתכוון לראות את המשחק שוב ולהיווכח אם אני צודק או טועה. הוא תמיד טען שזה היה בכוונה המניאק

  2. תודה רבה.
    זה בעצם הנגטיב של גמר 99 מבחינת הריגוש השלילי שהוא יצר. משחק רע, משעמם עם אנטי גיבור בדמות אינזגי שמכריע אותו – ולא רק זה אלא שהמשחק הטוב ההוא היה הטריגר של המעבר של קאקא לריאל (נראה לי) שם הוא נכבה לגמרי.

    1. כדור הזהב ההוא של קאקה מאותה השנה (שלזכייה בליגת האלופות הייתה חלק משמעותי בו) היה הטריגר להחתמה שלו בריאל קיץ אחרי.
      אין ספק שזה היה גמר אפור, אבל דווקא באפור מוצאים לפעמים את האור (או את החושך). תודה על התגובות!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט