מעורב הופס ליום ג', כולל ספור מכללות מהתיבה / מנחם לס

1. קבוצת הוקי (ילדים) של מכבי בת גלים. היושב הראשון מימין הוא אני, לפני 74 שנה!

אתמול חיפשתי את התמונה שעליה כתבתי בכל מקום אפשרי באינטרנט ולא מצאתי. אחד מחברי הטובים ביותר ארנון קרומהולץ (קרן) מצא אותה ושלח לי. הנה היא:

יושבים מימין: מנחם רוזנברג (היום לס) בן 8.5 הצעיר ביותר בקבוצה. היחיד מכיתה ג'. כל השאר ד' ו-ה'. לידי איתן אפשטיין – בזמנו אביו היה בעל המאפייה של השכונה. איתן הגיע ללונדון בשנות ה-30 לחייו, ושם הפך עם השנים ל- LANDLOARD של בתים רבי קומות בלונדון, עם בית חורף בקיסריה. לידו מנחם בורר, שמיד אחרי הצבא הפך למציל, ולגודפאת'ר של חוף בת-גלים עד מותו לפני שנתיים. הוא היה מציל עד גיל 77. ראשון משמאל הוא שלמה קנובל, חבר יקר עד היום שנשאר בחיפה, שיחק בנוער של מכבי חיפה כדורגל, וגידל משפחה למופת

שורה אמצעית (הפעם משמאל) אברהם סבח (גלילי) השוער, שפעמיים לפחות עצר כדורים בראשו. הפך לגנן מפורסם בכרמל שכמה מגינותיו ב'דניה' הפכו למודלים. ניפטר לפני שנה. שני הוא איתי בארי, שאביו איסר בארי (בירנצווייג) היה ראש 'המוסד' משך כל שנות מגורי בבת-גלים. איתי הפך לרב חובל בנמל אילת לכל נמלי המזרח הרחוק. הוא גר היום בכפר סבא. לידו שמואל כהן, אחד מחברי הטובים ביותר עד היום, שהיה שוער הפועל חיפה בלאומית, ואז עובד בכיר בחברת חשמל. גר באחוזה. איתן אלבגלי לידו, ימאי מפורסם שעבד בתפקיד מנהלתי בצים. ניפטר. ידידיה גרינברג, היה מנהל בנק לאומי, גר בת"א. לידו ראובן רוביצ'יק, שחקן בנוער של מכבי חיפה ואז בהפועל חיפה לאומית. אחד היחידים שגר בבת גלים עד יום מותו לפני שנה. יורם לוינברג שבגיל צעיר עבר למינכן, ועדיין גר שם. לידו שאול אגררי, שחקן כדורמים מכבי בת גלים ונבחרת ישראל, שהפך למנצח וקומפוזיטור ידוע, וכמה שנים היה מנצח 'תזמורת הטיילת של בוסטון' הידועה בכל העולם. עקבותיו נעלמו. ואחרון בשורה השניה הוא ארי ברגר, אלוף ישראל בקפיצות מהמגדל (לפני רענן כץ) שנעלם לפני שנים, ואז התגלה שגר בסין, וחזר לארה"ב עם אישה סינית וילדים , וניפטר לפני שנתיים.

העומדים משמאל הם דרורי רוזנפלד (ורד) ממשפחת רוזנפלד המפורסמת (אוניות סוחר וקרוזליין) שכל ימיו עסק בסחר ימי, והיה אחד משחקני הגולף הוותיקים המעולים בישראל. גר באור עקיבא, ליד מגרש הגולף. לידו ילד לא מזוהה. לידו טוביה קומפנייץ. טוביה עזר לי ביותר בילדותי. אני גרתי בחוף התכלת 31 מול הקזינו והוא במס' 29. אביו היה בעל מסעדת 'קומפנייץ' הידועה. טוביה היה מבוגר ממני ב-5 שנים, וכשהייתי בן 3 ואבי עזב את הבית, טוביה הפך לדמות הגברית הקרובה ביותר לי, ואני חייב לו הרבה בעובדה שגדלתי חצי נורמלי. אחריו צעיר לא מזוהה ואז גדעון לטמן, אחד הטובים מכולנו בהוקי (הוא שיחק בנוער כשאני שיחקתי בילדים) – ניפטר לפני שנתיים, ואחרון הוא שמואל (הטורקי) כהן, ששיחק כדורגל בנוער של מכבי חיפה, ותקופה קצרה בבוגרים. חי כיום היכן שהוא בקנדה.

2. שכונה מיוחדת במינה – בת גלים

שכונה השוכנת לבדה בין הרים וים עם רק דרך מוצא אחת!
זוהי היא 'בת גלים המודרנית' שכמעט מאומה לא משתנה בה!

אתמול כתבתי על חבר ילדות שהגיע מהודו לבת-גלים בשם אייב כרמל שעזר לכולנו – ילדים בני 8 ו-9 עד גיל 11-12 בקבוצת הילדים של מכבי בת-גלים (בשתי השורות הראשונות) להעלות את רמת המשחק שלנו.

בת גלים הייתה שכונה קטנטונת של 610 תושבים ב-1947. היא עד היום שכונה קטנה אבל שיכון העולים ושיכון החיילים המשוחררים הגדילו במקצת את מספר התושבים.

אני עומד לכתוב תוך כמה ימים על מספר הספורטאים שהצמיחה שכונה בת 600 תושבים והמספר הוא לא יאומן ממש. אלופי הארץ בשחייה; שחקני כדורגל וכדורסל בלאומית; כמעט כל קבוצת מכבי חיפה בכדורמים, אלופת פלשטינה-א"י ורז אלופת ישראל כמעט כל שנה משנות 1936 ועד 1960. אלופי הוקי כל זמן שקויימה ליגת הוקי בילדים, נוער, ובוגרים.

כמובן שהבריכה – 'האולימפית 'היחידה בישראל באורך 50 מ' (עד שניבנתה 'גלי-גיל' ברמת גן באמצע שנות ה-50) – יצרה את השחיינים, שחקני הכדורמים, והקופצים מהמגדל, וקרבת כל מגרשי הכדורגל שהיו רובם ככולם בקרית אליהו (היום קרית אליעזר) מעבר פסי הרכבת שתמיד 'חנקו' את בת-גלים – מגרשי 'מכבי', הפועל, הכח (היה אז הכח חיפה, שלמיטב זכרוני ירשו את מגרש 'שבאב-אל-ערב' שרוב שחקניה ברחו ללבנון וסוריה בעת מלחמת השחרור בתקווה לחזור ולקחת הכל).

הבריכה בשיאה עם שני היציעים. 2,250 צופים שמילאו כל מושב ריק באליפויות. הבריכה 'האולימפית' היחידה אז במזרח התיכון

(תמונה מ-1939)

ממול הקזינו המהולל, שעומד עד היום כשלד של רק עצמות

אני נולדתי וביליתי את שנות ילדותי עד גיל 8 מול הקזינו בצד ימין עם גלי הים מתנפצים על חלון חדר השינה שלי

*

*

*

מגדל הקפיצות מ-10 מטרים שהיה אז היחיד במזרח התיכון, וכשהרסו אותו לא היה מגדל קפיצות אחר מעשרה מטרים במזרח התיכון להחליפו, עד היום הזה (התמונה מ-1946)

*

ההוקי התפתח בבת-גלים בגלל הבריטים שהיו חלק מהשכונה ולימדו אותנו את המשחק. השכונה הייתה עטופה בשלושה מחנות בריטיים – ה-MP – ה-MILITARY POLICE בדרום במקום שהוקם אחר כך 'שיכון העולים', והיום הכל בסביבת חוף הגולשים (שרזי הופמן מכיר כה טוב). במזרח היה מחנה השריון הבריטי, ובצפון ומערב חיל הים. הדרך היחידה לצאת מבת גלים היתה דרך רח' העלייה הנילחץ ע"י מחנות השריון (עדיין קיים, אבל עכשיו צה"ל) וחיל הים (שלאט-לאט הופך לשיכון) שעובר ליד בי"ח רמב"ם, אם כי בדרום פתחו מין דרך חתחתים העוברת בתוך "מנהרה" מתחת לפסי הרכבת, "מנהרה" למכונית אחת.

השכונה הייתה מין אי באוקיינוס בריטי, ואז הנסיעה להדר הייתה דרך השכונה הערבית 'תחנת הכרמל' לפני 'השכונה הגרמנית' (רובה ככולה ערבית, אם כי רובם ערבים נוצרים), ומי שרצה לנסוע למרכז הכרמל או אחוזה, דרך סטלה מאריס אז הדרך עברה דרך השכונה הערבית 'זייתון'. היינו שכונה 'סגורה' עד שמלחמת השחרור שחררה אותה.

הדבר העצוב ביותר הוא ששחרורה של בת גלים מה'כאילו מצור', לא עשה מאומה לקידומה. היא נשארה כשהייתה, כשהרבה דירות מושכרות עוד מימי הבריטים לפי חוק 'דמי המפתח' שלפיו הדיירים משלמים שכר דירה מצחיק, והם 'מעבירים את המפתח' מדור לדור. לכן בעלי הדירות (שבוודאי הלכו לעולמם מזמן, ועתה בניהם או נכדיהם) מסרבים לכל שיפור או שיפוץ בבניין כל עוד הוא מאוכלס בדיירים ב'דמי מפתח'.

3. משחק גמר המכללות הידוע בשמו 'משחק פרשת הדרכים'

כתבתי על המשחק לפחות פעמיים באתר. כלומר – הכנסתי אותו שוב ושוב.

נמאס לי. אז אשכתב אותו מחדש עד שאגיע לסוף המשחק ואז אכניס את סופו בהעתק מהעבר.

לפני ש-UCLA החלה ב-7 אליפויות רצופות, המכללה שהגיעה קרוב ביותר לשלושה כתרים רצופים הייתה סינסינטי. היא ניצחה פעמיים רצופות את אוהיו סטייט עם ג'רי לוקאס, ג'ון הבליצ'ק, לארי סיגפריד (שלושת כוכבי NBA) בובי נייט, ודאג מקדונלד. כשסינסינטי הקתולית הקטנה ניצחה את אוהיו סטייט המפלצתית בגודלה וכוחה בשלבי הפלייאוף הקודמים, כולם היו בטוחים שסינסינטי בדרך לאליפות שלישית. כשהיא ניצחה בחצי הגמר את אורגון 64-80, כולם היו בטוחים שמשחק הגמר בלואיוויל הלא רחוקה הוא לא יותר מ-CORONATION – טכס ההמלכה.

NOT SO FAST.

מהצד השני של הברקט מכללה קתולית קטנה אחרת החלה לצפצף. הרקורד שלה עמד על 2-29 כשניצחונה האחרון היה קריעה של 74-94 נגד דוק הגדולה עם כוכבה היהודי ארט היימן (שהוא בחמישיית היהודים הגדולה שלי בכל הזמנים, אבל שמו לא מוכר לרובכם כי הוא כיכב ב-ABA ולא שיחק כלל ב-NBA. לא היה סמול פורוורד יהודי מעולה כמוהו.

מאמן לויולה ג'ורג' אירלנד היה אחד במינו. הוא היה הראשון במכללות הידועות כ-MAJOR (כל דיביזיה I אבל לא רק) להעלות 5 שחקנים שחורים בחמישייה ב-1962. הוא היה המאמן הראשון לשחק ב-FULL SPEED כל המשחק, עם הרבה שמירה לוחצת על כל המגרש. מאמן קצת מטורף שלא התבייש לומר שהדבר היחיד החשוב לו כמאמן הוא לנצח, ושיש לו רק 4 אנשים חשובים לו: אשתו, בנו, ושתי בנותיו.

ראש הקבוצה הרקנס (14 נק' בגמר) – שחור מהברונקס – אמר עליו: "בכל משחק הוא רצה שנשחק במוטיבציה כאילו אנחנו חיילי מארינס ובמהירות כאילו אנחנו רצי ספרינט בא"ק. הייתה לו רגישות של פיל. אבל הוא היה גאון כדורסל. אחרי משחקים קשים, כשהקבוצה ועוזרי המאמן ביקשו להירגע על בירה או שתיים, הוא היה נעלם. תמיד מתבודד, תמיד כועס, תמיד לבד".

"למסכן אין לאן ללכת", אמר עוזרו דייל ריורדן, "בגן העדן לא רוצים אותו ובגיהנום חוששים שייקח מנהיגות".

אד ג'אקר, מאמן אוניברסיטת סינסינטי, היה שונה מאיירלנד כמו שבייסבול שונה מפוטבול: איש עבודה, אנושי, מלומד, רגיש, פילוסוף ובעל חוש הומור שאמרותיו היו לחלק מהלקסיקון האמריקאי. אלא שבניגוד לאיירלנד, חוש ההומור שלו היה מהסוג הבריא ולא המזיק.

שחקניו אהבו אותו וכיבדו אותו מאוד, אבל למי שלקח את ג'אקר בקלות, ציפתה הפתעה רבתי: הוא קיבל את סינסינטי מהמאמן הקודם, ג'ורג' סמית, בלי אוסקר "O BIG" רוברטסון, אולי השחקן הגדול אי פעם שסיים את הלימודים. סמית – עם רוברטסון – לא לקח אליפות. ג'אקר, בלי "O BIG", לקח שתי אליפויות רצופות. "O BIG" גם הביא כ-8,000 צופים בממוצע שבאו לחזות במשחק מהיר, וירטואוזי ומלא התלהבות. ג'אקר הכניס שיטה, ביקורת ומשמעת קבוצתית. לא היה אכפת לו שבתחילה רצו אוהדי סינסינטי לקוברו.

חזרה לגמר של 1963. שוב שתי אוניברסיטאות קתוליות קטנות יחסית הגיעו לגמר, והן הראו לכל האוניברסיטאות הציבוריות העצומות בגודלן שבכדורסל, כל מה שאתה צריך הוא חמישה שחקנים טובים, ולא חשוב אם הם באים מקרב 50 אלף הסטודנטים של אוהיו סטייט או ה-1,700 של לויולה. ההצלחה של המכללות הקתוליות בכדורסל מדהימה: ג'ורג'טאון, וילאנובה, מרקט, לויולה, סינסינטי, גונזגה, סיינט ג'ונס, סיטון הול, פרובידנס, נוטרדאם, סיינט ג'וזף, בוסטון קולג' ועוד ועוד – כולן מכללות קטנות עד בינוניות, קתוליות מאוד ומצליחות מאוד בכדורסל.

הברקטס של סינסינטי הובילו בחצי 29-21. גם בגלל שסינסינטי שיחקה כפי שרצה מאמנה – לאט ובטוח, וגם בגלל שלויולה היתה 1 מ-14 בתחילת המשחק.

איירלנד הצליח בכל זאת לשמש קיר מגן לשחקניו מפני כל הקריאות הגזעניות, הקללות הנוראיות, ההתקפות של כנופיות לבנות גזעניות (כמו שקרה במשחק נגד מרשל יוניברסיטי), האיסור להיכנס למסעדות בדרום וההערות כמו "לחבורת שחורים מטומטמים אין סיכוי לנצח" שהופנו נגד קבוצתו – כל אלה שימשו אותו כמכשיר לבניית מוטיבציה: "בואו נראה להם מי אנחנו; בואו נוכיח מי החכם ומי הטיפש", היה אומר באסיפות קבוצה. לויולה שלו שיחקה משחק מהיר, משחק של השכונה. הוא כינה ברבים את צורת משחקו כ-‘ORGANIZED CONFUSION’ (בלבול מאורגן). שחקניו הובילו את המכללות במספר נקודות למשחק בגלל משחקם הפרוע והזריקות לסל מכל מרחק, אך בתוך הבלאגן הזה הייתה גם שיטה, סדר ותכנון.

עם 13 דקות לסיות זה היה 45-30. ללויולה הכדור סרב להיכנס, וכשהכדור היה בידי סינסינטי היא השהתה והשהתה עד לזריקה בטוחה לחלוטין, ושחקני לויולה הרגילים לקצב רצחני נראו חסרי אונים.

אני זוכר שאמרתי לחברי אייב, "הסיפור גמור".

אוי כמה שטעיתי. ג'אקר עשה שגיאה גדולה כשהחליט אשכרה להשהות את הכדור, אבל פנתרי לויולה גרמו להם לאבד כדורים יותר ויותר, וכשהיו פאולים בנסיון לגניבת כדורים, סינסינטי החמיצה את הזריקה הראשונה ב-"ONE-AND-ONE".

עד לבואו של ג'אקר נחשבה סינסינטי לקבוצת הכדורסל המהירה במכללות. עם אוסקר רוברטסון היא רק רצה וקלעה, רצה וקלעה. כשרוברטסון סיים את לימודיו הפך ג'אקר את סינסינטי "ברקאטס" (כינויה של הקבוצה – חיית טרף מהירה החיה בטיבט) לקבוצה אטית, מבוקרת ומתודית. הקהל של סינסינטי שנא זאת, עד שג'אקר הביא שתי אליפויות NCAA, ועם שתי אליפויות קשה להתווכח. סינסינטי כולה נעשתה מכורה למשחק השבלוני. גם הפעם, כשג'אקר התחיל עם המשחק האטי, החל הקהל לצרוח, "הרדימו אותם, הרדימו אותם!" איירלנד אמר שנים אחרי המשחק שכאשר החליטה סינסינטי להרדים את המשחק, "ידעתי שמרים הקדושה שמעה את תפילותי. כשאתה מוביל ב-10 אתה חייב לשחק כדי להוביל ב-20, לא להרוג את הזמן עד הסוף ולקוות שעשר נקודות הפרש יספיקו".

פתאום הצטמק ההפרש ל-48-39 ואז ל-48-43. 2:35 דקות לסיום הייתה התוצאה 45-48 לסינסינטי. על המגרש שיחקו בשביל לויולה ויק ראוס, לס הנטר, ג'ון איגן, רון מילר וג'רי הרקנס, וסינסינטי עם רון בונהאם, טום תאקר, ג'ורג' וילסון, לרי שינגלטון וטוני ייטס. כשהתוצאה הייתה 50-53 לסינסינטי צמצם האנטר ל-52-53, אבל הכדור היה אצל שינגלטון מסינסינטי, 12 שניות לסיום. מישהו מלויולה היה חייב לעשות עבירה על קלע העונשין מספר 1 במכללות (93 אחוזים) כדי להותיר לה סיכוי כלשהו.

הרקנס ביצע את העבירה. שינגלטון הלך ל"אחד ואחד". "הרגשתי בטוח", אמר 25 שנה אחר כך, "כאילו שיחקתי 'חיובים' במגרש המשחקים. הרגשתי שאני מסיים את המשחק עם שני הפאולים בפנים".

לויולה לקחה פסק זמן כדי ששינגלטון ישקיע יותר מחשבה בזריקות העונשין. הזריקה הראשונה השמיעה רק "סוויש". הוא הסתכל על הקהל וחייך. התוצאה עמדה על 52-54 והייתה לו עוד זריקה אחת. סוף הסיפור? הכדור פגע בחישוק, קיפץ, קיפץ ולא נכנס. האנטר קטף את הריבאונד ומסר במהירות להרקנס. כולם ידעו שהרקנס יזרוק את הזריקה האחרונה. ארבעה "טיקים" נשארו, וזה בדיוק מה שעשה הרקנס: כששני שחקני סינסינטי ניתרו אתו הוא שלח את הכדור בתפילה – והכדור צלל פנימה. בתוך כל ההמולה לא לקחה סינסינטי פסק זמן כדי לארגן זריקה אחרונה. 54-54. הארכה.

בהארכה נענה כל סל בסל בצד השני. ואז, כשהתוצאה 58-58, היה הכדור של לויולה. כמו שקרה קודם לכן, הכל ידעו שהכדור יילך להרקנס. וזה בדיוק מה שקרה. הוא כדרר, כדרר, אבל לא היה יכול להשתחרר מבונהאם, שסגר אותו הרמטית. הוא בכל זאת עלה לקליעת ניתור, בונהאם נגע בכדור, אבל הרקנס עצמו השתלט על הריבאונד. בחצי עין ראה את האנטר הפנוי והכדור נשלח אליו. האנטר עלה לג'אמפ. השעון הראה 00:04 כשהאנטר התרומם ושחרר את הכדור אל הסל.

המשחק כאילו קפא. נשימתי קפאה אף היא. ייכנס או לא ייכנס? האם יקרה הפלא? האם מרים הקדושה נענתה לתפילת שחקני לויולה, שביקשו את עזרתה בפסק זמן הקודם והמאמן איירלנד רק אמר לשחקניו בקול יבש: "אתם יכולים להתפלל, אבל היא תאזין רק אם תילחמו על כל כדור בהגנה ותנצלו רק זריקה בטוחה".

00:04 שניות לסיום.

הכדור שזרק האנטר פגע בחישוק וקפץ ימינה והחוצה היישר אל ידיו של ראוס, שעלה לניתור גבוה. טאקר מסינסינטי התרומם לחסום. ראוס שחרר כדור גבוה, קשתי. השעון הראה 00:00. הכדור בפנים! 58-60 ללויולה!

טירוף על הפרקט.

******

ג'אקר המשיך שנתיים נוספות באוניברסיטת סינסינטי לפני שמונה למאמן סינסינטי רויאלס ב-NBA, וכך זכה אחרי הכל לאמן את רוברטסון. כעבור שנתיים יצא לפנסיה ועבר לפלורידה, שם הוא משחק גולף עם שחקני העבר שלו עד עצם היום הזה. איירלנד המשיך לאמן את לויולה עד 1976 וסיים קריירה עם רקורד מצוין של 261-331, כשלויולה משחקת בליגה הראשונה נגד הגדולות והטובות במכללות. הוא ניפטר ב-2001. תשעה משחקני קבוצת 1963 באו ללווייתו.

שינגלטון היה לבעל חברת תובלה גדולה. ייטס קיבל את משרת מאמן סינסינטי. טאקר הוא בעל בית דפוס. וילסון ובונהאם היו למורים לחינוך גופני ומאמנים בתיכון. טאקר, אגב, שיחק כמה עונות עם אינדיאנה פייסרס, אלופת ה-ABA ב-1970, ועם סלטיקס בשנת האליפות שלהם – 1968. הרקנס שיחק בניקס ובפייסרס וכיום הוא שדר ספורט. האנטר הוא בעל רשת מסעדות, אחרי שבע שנים ב-ABA וב-NBA. איגן הוא עורך דין מצליח בשיקגו. כל עשרת השחקנים בחמישיות סיימו את ה-B.A, ומתוכם ארבעה (שינגלטון, איגן, טאקר וראוס) המשיכו לתואר ה-M.A. ראוס המשיך עד לדוקטורט, וכיום הוא פרופסור באוניברסיטת מרילנד. כל השחקנים בשתי הקבוצות במשחק האליפות שומרים על קשר עד עצם היום הזה.

שלוש שנים לאחר אותו משחק התקיים משחק גמר המכללות ב-1966 בין טקסס ווסטרן יוניברסיטי (ששינתה את שמה לטקסס-אל-פאסו) לאוניברסיטת קנטקי. הגמר הזה נחשב למשחק ששבר סופית את האפליה נגד הכדורסלנים השחורים. קנטקי עלתה עם חמישה לבנים – פאט ריילי היה אחד מהם – ומאמנה היה הרודן והגזען הידוע אדולף ראפ, שלמרות אישיותו הדוחה נחשב לאחד מגדולי המאמנים בכל הזמנים. טקסס ווסטרן, מנגד, העלתה חמישייה שכולה שחורה ואלמונית, שניצחה וזכתה באליפות. גם אם אליפות 1966 נחשבת למשחק ההיסטורי שבו נשברה האפליה של שחקנים שחורים, יש רבים המצביעים על משחק 1963 כמשחק האמיתי שעשה זאת, המשחק שהכין את הקרקע לגמר של 1966.


23 MAR 1963: Loyola coach George Ireland and his team with the James W. St. Clair Memorial Trophy after defeating Cincinnati in the NCAA National Basketball Final Four championship game held in Louisville, KY at Freedom Hall. Loyola defeated Cincinnati 60-58 in over time for the title. Photo by Rich Clarkson

4. גודל 'הפונזי' של IOS היה 64 מיליארד דולארים

אחד בשם 'מעניין לדעת' פנה אלי בפרטי ושאל אם יש לי מושג מה היה גודל הפונזי ששני חברי – אילן קרייטנר ז"ל ואייב כרמל ז"ל – היו מעורבים בו כמוכרי המניות בין הראשיים בישראל, בלי שידעו שהם מוכרים "מניות זבל" (העובדה ששניהם התרוששו מזה בעצמם לפני שנאלצו להגר לארה"ב, אילן בפעם הראשונה, ואייבי, אחרי שסיים את לימודיו באונ' לואיוויל ואת ה-M.A בהרווארד, בפעם השנייהץ

התשובה? לא האמנתי למראה עינינ כשבגוגל מצאתי שגודל ההונאה היה 64 מיליארד דולארים, מה שלדעתי עושה מ-IOS ההונאה הגדולה מכולן, כולל מדוף.

5. מאמני ה-NBA הגרועים מכולם (שלישי ואחרון)

*וויליס ריד: ווויליס שהגיע לנטס כגיבור אחרי האליפויות בניקס סיים בנטס כמאמן עם רקורד 77-33 לפני שפוטר.

*ווס אנסלד: הסנטר המצויין של פעם אימן בויזרדס תקופה די ארוכה עד שפוטר עם רקורד של 305-202, כשבכל שלוש עונותיו האחרונות הוא לא מצליח לנצח יותר מ-25 משחקים.

*רון רוטסטיין: כנראה שהוא נולד להיות עוזר מאמן (מצויין!) כי כמאמן ראשי במיאמי היט הוא סיים את עונת 1988 עם 67-15 עם רוסטר לא רע בכלל. הוא אימן עוד שנתיים לפני שעבר לדט\רויט עד שפוטר כשהוא מסיים עם רקורד עלוב של 231-97.

*ברנדון מלון: ברנדון היה DEFENSIVE GURU בבד-בויז, אבל כמאמן ראשי הוא ניכשל כשסיים בטורונטו ובקאבס עם רקורד של 71-29 לפני שפוטר.

*אירל ווטסון: כוכב UCLA נישכר ע"י הסאנס אחרי שהפ פיטרו את הורנסק, וווטסון נתן להם עונה של 58-24 ופוטר.

*ג'קי וון: העוזר של פופ שפופ העריך מאד לא הצליח כמאמן ראשי כשבאורלנדו נתן עונה ראשונה של 60-22 ועונה שנייה של 59-23, לפני שפוטר.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. תודה רבה דוק
    ==
    סיפורי ילדותך בבת גלים תמיד מעניינים ופותחים שער לישראל שלפני קום המדינה.
    ==
    דרך אגב, היום יש שני פתחים לשכונה – אפשר לצאת גם מדרום ולהתחבר לכביש חיפה ת"א.

  2. הקטע על בת גלים מעולה. וכן, היא לא השתנתה המון (גרתי שם במשך 5 שנים, 3 בבסיסים ועוד 2 בשכונה), עד לפני שנתיים. יש קצת בנייה פה ושם וסידרו עוד כניסה לשכונה, אבל התיאור שלך כרגיל- מדויק.

    1. מה שהורס את כל החוף הם הבתים הסגורים (אחד מהם רח' התכלת 31 בו גרתי מגיל אפס עד … שהעירייה גילחה לחלוטין כי הוא היווה סכנה לציבור, והיום זה מגרש ריק, ולידו מסעדת מוסהדג שניסגרה לפני שנה בבית גדול בין שלוש קומות מלא בדיירים בדמי מפתח).

  3. תודה מל, תענוג לקרוא ותשמור על עצמך שם בג'ורג'יה.
    .
    הבהרה לגבי הדיון שהתפתח אתמול עם עידו:
    משום מה אני זכרתי שההישג המשמעותי היה שבלויולה עלו לראשונה במשחק הגמר עם רוב שחור בחמישייה, אך עידו תיקן אותי בצדק ואמר ששנה קודם זה קרה עם סינסנטי (היו 4 שחורים בקבוצה שפתחו גם בגמר).
    עם זאת, למשחק הזה עדיין יש חשיבות היסטורית לא קטנה, משום שזה המשחק הראשון בו רוב השחקנים על המגרש היו שחורים (שבעה בסה"כ).
    בנוסף, ההיסטוריה זוכרת את העונה הזאת דווקא בגלל המשחק הראשון בטורניר, בין לויולה למיסיסיפי סטייט עליו כתב מנחם אתמול.
    .
    אני חייב לציין שהמשחק הזה היה משהו שחקוק לי הרבה שנים בראש, אך למעשה לא ביצעתי חקירה של העובדות מאז קראתי עליו לראשונה בתיכון. לכן, אני שמח שהתפתח הדיון שתיקן את מה שזכרתי.

    1. קראתי את הדיון בינך לבין עידו. מה שעשה ממשחק זה מיוחד הוא שהיה זה משחק גמר מכללות בין לויולה הצפונית 'השחורה' לבין סינסינטי שהיתה האלופה הגדולה, שנתיים רצופות, והיא עלתה עם רוב שחקנים לבן בדרום, ולויולה ניצחה אותה באליפות, ועוד בלואיוויל הדרומית. לכן המשחק ידוע כ'משחק פרשת הדרכים'

כתיבת תגובה

סגירת תפריט