בעקבות וינס קרטר: משחקי הפרישה המוזרים ביותר / רועי ויינברג

יכול להיות שהיום היה המשחק האחרון של וינס קרטר בקריירה. וינסנטי עלה למשחקו ה-1,541 בקריירה כשבמהלך המשחק הודיעו על הקפאת הליגה עד להודעה חדשה בגלל הקורונה. הוא סיים עם 13 דקות ו-5 נקודות, כולל שלשה שקבעה את תוצאת המשחק 13 שניות לסיום. בלי טקס כלשהו או בידיעה שזה סתם עוד משחק ולא האחרון של העונה הסתיימה, בסבירות גבוהה, הקריירה הארוכה של קרטר.

זאת הזדמנות טובה לדבר על משחקי הפרישה הנשכחים. לא 60 הנקודות של קובי או דיוויד רובינסון שלקח אליפות וסיים עם דאבל-דאבל במשחקו האחרון, אלא משחקי הפרישה בלי הסיפור הגדול מאחוריהם. האנטי-קליימקס, אם תרצו. בואו נתחיל:

מייקל ג'ורדן

כל אוהד כדורסל מכיר את הסיפור. 85-86 ליוטה, 18.9 שניות לסיום והכדור אצל הג'אז. MJ חוטף אותו, רץ קדימה, ואחרי שילוב בין קרוס-אובר לדחיפה משיג את המרווח בשביל לקלוע סל גדול על ביירון ראסל ולעלות ל-86-87. שיקגו אלופה בפעם השישית. סיפור עצום, אבל זה לא היה המשחק האחרון של ג'ורדן. בחיים אין כתוביות סיום.

הסיום האמיתי היה פחות זוהר. אפריל 2003, וושינגטון וויזארדס מגיעה לפילדלפיה של אלן אייברסון. הצגת שחקנים מרגשת, מחיאות כפיים וכל המתבקש בפרידה מכוכב בסדר הגודל של ג'ורדן, כנראה הסמל הגדול ביותר של משחק הכדורסל אי פעם. דבר אחד היה חסר – וושינגטון הפסידו ב-20 נקודות בעונה שנגמרה במקום העשירי במזרח. ג'ורדן עלה למגרש בפעם האחרונה 2:35 לבאזר, נשלח לעונשין וקלע פעמיים במשחק שסיכם שנתיים נשכחות.

טים דאנקן

2015/16 הייתה אחת העונות המוצלחות של סן אנטוניו. למרקוס אולדריג' הגיע ואפשר לדאנקן לעבור לתפקיד משני יותר בהתקפה, כשהוא סיים עם 8.6 נקודות ו-7.3 ריבאונדים למשחק. זאת הייתה הפעם הראשונה בקריירה של דאנקן (ובהיסטוריה של הספרס) בה הם סיימו עונה עם יותר מ-65 ניצחונות.

בפלייאוף הקבוצה הזאת של הספרס סיימה במקום השני, אחרי גולדן של ה-73-9, ופגשה את אוקלהומה סיטי. הת'אנדר הצליחו להוציא אותו לגמרי מהסדרה כשנראה שהוא הזדקן ב-5 שנים בשבוע אחד: 6 נקודות ו-3.8 ריבאונדים למשחק בהפסד 4-2 כשבמשחק האחרון הוא קלע 19 נקודות, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. שימו לב לסרטון שמראה את קוואי, דאנקן, דני גרין וטוני פארקר בסן אנטוניו ואת קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וסרג' איבקה באוקלהומה. עברו רק 5 שנים.

אוסקר רוברטסון

ענק נוסף עם משחק פרישה קצת שונה. אחרי שנים מוצלחות בסינסנטי רויאלס רובטרסון עבר למילווקי וזכה באליפות בעונתו הראשונה בקבוצה לצד קארים עבדול ג'באר הצעיר. הבאקס, אז במערב, הגיעו לגמר האן.בי.איי ב-1974 והצליחו להגיע למשחק שביעי, בבית, נגד הסלטיקס. משחקים עונה שלמה בשביל הרגע הזה.

רוברטסון סיים את המשחק עם 2 מ-13 מהשדה ו-6 נקודות (לצד 11 אסיסטים) ומשחק טוב של דייב קאונס הוביל את בוסטון לחגיגות אליפות בחוץ, ומנע ממילווקי את האליפות השנייה בהיסטורית קבוצת הכדורסל של העיר. אולי הם ישיגו אותה העונה.

שאקיל אוניל

התקופה של שאקיל בבוסטון הרגישה לא נכונה, קצת כמו דווין וויד בשיקגו, פטריק יואינג באורלנדו או האקים אולג'ואן בטורונטו. הוא פתח ב-36 משחקים לצד ריי אלן, פול פירס, קווין גארנט וראז'ון רונדו כשהוא סבל לאורך רוב העונה מפציעות. בסיבוב השני של פלייאוף 2011, נגד מיאמי של לברון ג'יימס ו-וויד, שאק איבד את מקומו ברשימה לאוניל אחר, ג'רמיין אוניל הנשכח. במשחק הרביעי של אותה סדרה הוא קיבל 3:31 דקות מהספסל בסוף הרבע הראשון, לא זרק או רשם הישג סטטיסטי כלשהו מעבר ל-2 עבירות ולא חזר לפרקט. יש גם משחקים כאלה.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. רעיון נחמד אבל וינס קרטר לא נמצא באותו קליבר עם הרשימה.

    הפרישה של אוניל היא דומה מאוד כי שתיהם רחוקים מאוד מהשיא שלהם ואף אחד לא היה שם לב אם קרטר לא היה משחק בגלל שלקראת הסוף הוא החליף קבוצות כמו גרביים.
    ההבדל הוא שוינס אוהב את המשחק ושאק היה יותר נואש לטבעת אפילו במחיר של להיות שחקן ספסל שכבר לא יכול לרוץ.

    אוהבים לשכוח לג'ורדן את השנים הלא טובות במיוחד אלה שאוהבים לקרוא לזה שלמות
    ושכחו שהליגה הייתה מאוד חלשה לקראת סוף שנות ה-90'.

  2. אני חושב שמרבית שחקני הליגה שפרשו לא עלו למשחק האחרון שלהם בידיעה שזהו, זה הסוף.
    הראיון האחרון איתו לחלוטין נראה כמו ראיון פרישה. חבל, אבל מובן. הבנאדם בקבוצת סיכון עכשיו. גם קשיש וגם מעביר את חייו כחצי amazing. שזה נהדר, רק המערכת החיסונית נפגמת קלות.

      1. השינוי שלו במהלך הקריירה היה מדהים. משחקן יחסית פציע עם עונות של 60 ו-43 משחקים לאחד שמשחק בעיקר על שלשות ונשאר כמה עשורים בליגה. מאמין שיהיה לו תפקיד כעוזר מאמן אחרי הפרישה איפשהו.

  3. מאמר חביב. אני זוכר שבעונה האחרונה של הפוטבול היה איזה שחקן שהחליט שפשוט נמאס לו לשחק. הבעיה שזה קרה במהלך משחק, אז הוא פרש במחצית

    1. הוא מקבל את הכבוד הראוי לו.
      אל תשכח – הוא באטלאנטה, גמר פלייאוף לא היה אופציה,
      נראה לי יעלו אותו לזרוק לסל במשחק הבא שלהם ואז הוא יפרוש סופית, לא מאמין שהאמריקאים יוותרו על טקס… בטח גם יעשו את זה מול טורנטו…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט