השאלות הגדולות של המשך העונה עבור מיאמי, פילדלפיה, יוטה ויוסטון – מה סימן השאלה הגדול ביותר לקראת החודש האחרון והפלייאוף עבור כל אחת מהן?

מיאמי – יש חיים מחוץ לפלורידה?

יש פערים מאוד גדולים בין מיאמי בבית למיאמי בחוץ. כמה גדולים? התשובה בטבלה:

*-האחוז האפקטיבי לפי Cleaning The Glass, שלא מחשיב גארבג' טיים.

על שחקנים מסוימים ההבדל משפיע במיוחד, בפרט גוראן דראגיץ', קנדריק נאן, טיילר הירו ודאנקן רובינסון. יש להיט מאזן חוץ שלילי, 16-13, והם לא מצליחים לשמור על עקביות בין משחקי הבית למשחקי החוץ. בפלייאוף, בו יש להיט יתרון ביתיות רק בסיבוב אחד (אלא אם יצליחו להגיע למקום השני וזה לא כ"כ סביר), זה אומר שהם יצטרכו לשמור על האש גם כשהלחץ עולה. בפלייאוף אנחנו נראה את מיאמי משחקת אחרת: יותר זריקות מג'ימי באטלר, יותר מאדביו וכנראה פחות התבססות על כל קלעי החוץ שלהם, אבל הם יצטרכו את החוסן בשביל להמשיך לרווח את המגרש ולהיות מסוכנים בפלייאוף. השילוב של שחקנים מנוסים כמו ג'יי קראודר ואנדרה איגודלה שהגיעו בדד-ליין הטריידים אמור לעזור לפתור את הבעיה, וההפרש בין איכות הבית לחוץ במשחקים שנשארו להם העונה יכול להיות נקודה מעניינת לפלייאוף. נשארו למיאמי רק שלושה משחקי חוץ קשים, בבוסטון, אינדיאנה ומילווקי, וההופעה שלהם במשחקים האלה יכולה ללמד אותנו לא מעט על ההתבגרות שהקבוצה הזאת עברה במהלך העונה.

פילדלפיה – איך בוחרים שאלה?

יש לא מעט דברים לא פתורים בפילדלפיה. נעבור עליהם בקצרה:

בית/חוץ – בדומה למיאמי, פילדלפיה עם מאזן בית מדהים (2-25) וחוץ מזעזע (19-9) כשאצלם זה אפילו יותר קיצוני. הם לא מצליחים לשמור על יציבות מחוץ לעיר אחוות האחים וכרגע בלי ביתיות, מה שיכול להוביל להדחה בסיבוב הראשון.

אמביד/סימונס – ההתקפה של פילדלפיה יותר טובה כשאמביד לא משחק וסימונס כן, בהפרש משמעותי מהמצב ההפוך. מהצד השני, ההגנה שלהם טובה יותר עם אמביד בהפרש משמעותי ואין חולק על זה שהוא השחקן הטוב ביותר. מי המוביל של הקבוצה הזאת?

אמביד/הורפורד – במשחקים בהם אמביד לא שיחק ראינו את הורפורד משוחרר הרבה יותר ומשחק כמו השחקן מבוסטון, עם הגנה טובה על הטבעת, תרומה להנעת הכדור וכימיה נאה עם סימונס. כשהוא משחק לצד אמביד אז הוא מוגבל בהרבה וראינו את הורפורד במשחק האחרון עולה מהספסל של הסיקסרס בניסיון למקסם את היכולת שלו ושל אמביד, כשההתקפה נתקעת בקלות כששניהם ביחד על המגרש.

סימונס וקשת השלוש – סימונס קלע שתי שלשות העונה, אבל לא זרק שלשה אחת ב-2020. אין לפילדלפיה הרבה קלעים וחוסר הזריקה שלו מקלה על יריבות, במיוחד כשאמביד בצבע. חוסר הזריקה של סימונס מגבילה את ג'וש ריצ'רדסון שנאלץ לשמש כמרווח משחק, תפקיד שלא מוציא ממנו את מלוא הפוטנציאל. טוביאס האריס סובל מאותה בעיה לצד הריכוז של סימונס, אמביד והשאר בתפקידיהם.

פילדלפיה מנסה למצוא פתרונות. הורפורד עלה מהספסל, ריצ'רדסון עלה מהספסל ואנחנו מצליחים לראות אותם נותנים תצוגות מרשימות שגורמות לכולנו להאמין שהם הקונטנדרית השקטה, כמו הניצחון על הקליפרס השבוע או על מילווקי בכריסמס, אבל הם עדיין לא הצליחו למצוא את הפתרון לחלוקת הדקות בשלב מאוד מתקדם בעונה. אולי הם מתקרבים לשם – הפרדת דקות בין ריצ'רדסון ואמביד לסימונס-האריס-הורפורד היא לא רעיון רע – אבל בפברואר נשארו אותן שאלות שהיו לנו באוקטובר. זה אף פעם לא סימן טוב.

יוטה – מה תקרת הזכוכית של רודי גובר?

שאלה מתבקשת שעולה לדיון לא מעט היא השילוב של מייק קונלי. אפשר להיות אופטימיים, כי במשחקים האחרונים הוא נראה טוב – 20.3 נקודות, 5 ריבאונדים ו-4.8 אסיסטים בשני משחקים נגד פורטלנד, אחד נגד בוסטון ואחד נגד יוסטון לפני שנפצע שוב, כשהג'אז מנצחים שניים מתוכם והם מפרידים בהצלחה בינו ובין מיטשל, אבל מצליחים לשחק גם עם השניים ביחד.

שאלה מעניינת אחרת היא איך רודי גובר יכול להגן מחוץ לצבע, אחרי שבפלייאוף של השנים האחרונות ראינו את הג'אז מפסידים כשמרחיקים אותו מהצבע ומצליחים להוציא את ההגנה של יוטה משיווי משקלה. הוא שומר העונה על יותר שלשות מהשנים הקודמות ומראה דומיננטיות נהדרת שיכולה להוביל לבחירה שלישית ברצף לשחקן ההגנה של העונה. האם זה יוכיח את עצמו בפלייאוף?

לא בטוח, אגב, שיוטה צריכה שזה יוכיח את עצמו. הם יכולים לנסות משהו שדומה יותר להגנה אזורית וככה להשאיר את גובר בצבע (מה שמתחבר לא רע לדיון על יוסטון), אבל זה לא משהו שראינו מהם העונה בשביל להניח שיקרה בפלייאוף, ואולי זה אחד הדברים שמונעים מיוטה לעבור את הקפיצה קדימה להמשך.

יוסטון – אפשר לסמוך על ראסל ווסטברוק?

ב-2020 ווסטברוק עם 33 נקודות למשחק, כשהרוקטס משתמשים ביכולת הנהדרת שלו לתקוף את הסל וליצור נקודות כתוצאה מחדירות בזמן שהיריבות שולחות שמירות כפולות ומצרות את צעדיו של ג'יימס הארדן. הניסיון למקסם את יכולת החדירה של ווסטברוק היה מהגורמים שהובילו לטרייד על קלינט קפלה ויצירת חמישיית הסופר-סמול-בול בה פי ג'יי טאקר ורוברט קובינגטון מאיישים את תפקיד הסנטר והצבע פתוח לרווחה.

פילוסופיית המשחק פשוטה – תשימו שומר אחד על ג'יימס הארדן והוא יסחוט עבירה או ישיג נקודות. שני אנשים עליו מקלים על ווסטברוק את הדרך לטבעת והוא יכול להשיג שם נקודות. אם אתם מצופפים לו את הצבע אתם מהמרים על שלשה פנויה של אריק גורדון, פי ג'יי טאקר או רוברט קובינגטון. השאלה היא האם זה יכול להחזיק.

קבוצות יוכלו, וצריכות כבר עכשיו, לנסות להשאיר גבוה בצבע נגד ווסטברוק. ראינו אותו בפלייאוף בשנים הקודמות זורק את עצמו לדעת מהשלוש (7.8 ניסיונות ו-31.2% בשלושת השנים האחרונות, בכולן הודח בסיבוב הראשון) כשהוא לא מצליח להכנס לצבע. האם זה יקרה שוב בקבוצה שמנסה לרווח לו ולהארדן את המגרש יותר מכל דבר אחר?