kobe / מאת הגולש "המורה להיסטוריה".

מהרגע שג'ורדן ביסס את מעמדו כשחקן הטוב ביותר בעולם, החלו כולם לחפש את ג'ורדן הבא – הראשון היה רון הארפר מקליבלנד, גארד אקספלוסיבי שהפך לכוכב של ממש. אחר כך באו הרולד מיינר ממיאמי שבמראהו הפיזי וביכולת ההטבעה שלו הזכיר את המקור. אחר כך באו אנפרני הארדווי, גרנט היל, ו-וינס קרטר. למרות ההכתרות המוקדמות ליורשו של הכל-יכול, רובם קרסו במהירות – מהלחץ, מהבריאות, ומכך – שהם פשוט לא היו ג'ורדן. קובי, בחור בן 18 שנכנס לליגה גדוש בביטחון עצמי, היה נראה כמו עוד-אחד ברשימה הזאת של 'בייבי ג'ורדן', של וואנבי'ס יומרניים. בשנים הראשונות זה אכן הלך למקום של יומרה ושואו, בלי הרבה תוכן. הדחות משפילות על האפס מהפלייאוף, רצף של מאמנים כושלים ואפילו שיתוף פעולה קצר עם דניס רודמן, הפכו את הלייקרס לקבוצה הכי פחות מתפקדת בנ.ב.א., ואת קובי לחתיכת שחצן מעצבן.

אבל החיבור לפיל ג'קסון, שידע להעמידו במקום, תהליך התבגרות מרשים, מאמץ סיזיפי ומוטרף להמשיך ולהשתפר הפך את קובי למשהו אחר לגמרי. אני זוכר את עצמי יושב ורואה סדרת פלייאוף של הלייקרס מול סאן אנטוניו ואומר לעצמי שוב ושוב – כל השנים שאלנו את עצמנו מה היה קורה אם ג'ורדן היה משחק באותה קבוצה עם סנטר דומיננטי – עכשיו אנחנו יודעים. בסדרות הללו של הת'ריפיט (200-2002), בריאנט לא היה רובין של באטמן, ולא החמור של המשיח, הוא היה הדבר האמיתי. הוא היה דומיננטי ובלתי ניתן לעצירה כמו ג'ורדן בשיאו. היה זה שילוב מרהיב של יכולת ושל אמביציה. כמובן ששאק היה נהדר באותן אליפויות, אבל לצדו קובי היה השחקן השני-שלישי בטיבו בנ.ב.א. (טוב יותר מג'ייסון קיד ומקווין גארנט, ובתחרות צמודה עם דאנקן).  הוא היה זה שהכריע לא-מעט משחקים,  ולא היה אף שחקן שבאמת יכול היה לעצור אותו.
באופן אירוני, באופן הפוך לאלילו, ג'ורדן, דווקא בריאנט הלך לאחור. הוא הפך מחלק דומיננטי בקבוצה אלופה לסקורר בקבוצה פח, במשך כמה שנים של חוסר-רלוונטיות קבוצתית. אבל כמו כל דבר בסיפור שלו, זה היה צעד אחורה קלסי, בכדי לתפוס תנופה לקראת הפרק הבא – 3 גמרים ברצף, תואר MVP ראוי, והשגת מספיק טבעות אליפות בכדי לכסות 5 אצבעות – יותר מבירד, יותר מלברון, יותר מאולג'ואן, יותר מווסט, רוברטסון ורבים וטובים. בשנים הללו קובי ביסס את מעמדו כאחד מהגדולים ביותר – כמנהיג קשוח, אכזרי ונוקשה. רשע בקטע טוב – בקטע שגורם לקבוצה לעשות הכל על המגרש, ולו-רק בכדי לא לאכזב אותו.  גם שנותיו האחרונות, נטולות ההישגים הקבוצתיים, הגדושות באכזבות ובירידה ברמה האישית, היו מרשימות – זה היה מי שנאחז במשחק שכה אהב עד תום – עד לאקורד האחרון והמופלא.

הדיונים על הר ראשמור הם אינסופיים – איך אפשר באמת לקבוע  מי שחקן גדול ממי? אבל אצל קובי  הגיעו לשיאם שלושה היבטים – הצד האסתטי, הצד המנטלי והצד הטכני. לברון וצ'מברליין היו מהגדולים ביותר בזכות שליטתם בצד הטכני – והנתונים המספריים המופלאים שלהם מביעים את זה. בירד ומג'יק היו אשפים של ממש בצד המנטלי – ווינרים נטולי-מצפון, מנהיגים דגולים. דוקטור ג'יי או סטיב נאש הגיעו לשיאים בצד האסתטי. אצל ג'ורדן שלושה ההיבטים הללו היו בטופ של הטופ. גם אצל קובי. היכולת שלו להמציא את עצמו מחדש, להתפתח ולעבוד קשה, להדביק את חבריו לקבוצה באמביציה ולהגיע להישגים קבוצתיים מרשימים – הופכים אותו לאחד מהגדולים ביותר.

התחרותיות האובססיבית שלו מפתה לחשוב שההיעלמות שלו יום אחד בדיוק אחרי שלברון עקף אותו ברשימת הקלעים הגדולים בהיסטוריה, היא לא במקרה. בקריצה ממזרים אופיינית או לא נתן ללברון את הזמן ליהנות מההישג שלו, ובצורה אופיינית החליט לצאת מנצח בדרכו שלו, כאשר כל המצלמות יתרכזו בו ויזנחו את היריב המיתולוגי שלו. קובי, בחיוך האופייני לו – יצא ווינר גם בסוף.

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. הציפור הנדירה

    28 ינו 2020 13:06:07

    יש לך טעות: בחצי הראשון של שנות האלפיים גארנט היה ברמה דומה לדאנקן ולא פחות מקובי עם MVP של העונה ועוד כמה שנים שבהן היה מועמד ראוי ובחמישיית ההגנה הראשונה ומלך הריבאונדים פעמיים לפחות והמוסר הטוב ביותר בין שחקני הפנים והשחקן המגוון ביותר.

    1. אוהד שיקגו (לשעבר סקלבריני)

      28 ינו 2020 13:17:41

      דאנקן היה טוב יותר מגארנט, שתי אליפויות (פעמיים mvp של הגמר), פעמיים mvp עונה סדירה, שלוש פעמים חמישיית הגנה ראשונה (ופעמיים שנייה). אך יכול להיות שהיה טוב מקובי.

        1. Cooks

          28 ינו 2020 16:47:37

          איפה גארנט ואיפה קובי ? מבחינת הישגים אישיים וקבוצתיים, מבחינת התפקיד על המגרש, מבחינת אישיות על ומחוץ למגרש. זה לא אותה ליגה

  2. איש הערפל

    28 ינו 2020 16:26:11

    כתוב יפה ואני מסכים עם כל מילה בעיקר עם ההליכה המתסכלת אחורה עם הקבוצה הפח ההיא של סמוש פארקר וחבריו (שעדיין הנפיק כמה משחקים לפנתיאון אבל כאמור בלי אליפות לא הולכים למכולת).

  5. etayef

    29 ינו 2020 16:16:52

    לא כל כך מבין את הפוסטים האלה, שלא קשורים למציאות.
    קובי היה ברמה של ג'ורדן ב 2003? באמת? זה מגובה בנתונים כלשהם?
    קובי הלך אחורה? איך בנאדם יכול ללכת אחורה? איך ללא פציעה אפשר להפוך משחקן יעיל ללא יעיל? מחבר טוב לקבוצה לגרוע?
    יש לו הרבה במה להתגאות, אבל הוא היה דמות מורכבת, הרבה יותר ממה שמתואר כאן, וגם אם לא רוצים לפרט, לפחות כדאי להזכיר את זה, ולו בשביל רמת האמינות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט