הפעם האחרונה שכתבתי משהו על אדם שהלך לעולמו היה מכתב ששלחתי לקבוצת הכדורגל שלי, אדלפי יוניברסיטי, שעמדה לשחק בחצי הגמר של אליפות ה-NCAA נגד אוניברסיטת ספרינגפילד, כמה שעות אחרי שאשתי רינה הלכה לעולמה ב-28 לנובמבר, 1973, בגיל 35.

הרגשתי צורך לכתוב תוך כדי שדמעות זולגות מעיני.

מאז לא כתבתי על אף אחד שהלך לעולמו, מלבד כמה פורמליות על מותו של דויד סטרן..

אני פשוט לא יודע מה לכתוב וכיצד לכתוב.

אתם לא קראתם בחדשות הספורט, בחדשות, בידיעות אחרונות, מעריב, או כאן מילות קינה ממני על אף אדם שהלך לעולמו, כי בעיקר איני יודע כיצד לכתוב ומה לכתוב.

אני לא יודע בדיוק מדוע אני מרגיש צורך לכתוב עכשיו, על קובי. אולי גילי עושה את שלו. כך או כך – הייתי בשוק כששמעתי על מותו. עכשיו שאני שומע שאחת מבנותיו היתה על המטוס איתו. איזה אסון! הבנות היו משוש חייו.

כמה שפעם שנאתי אותו! "רציתי" כאילו שימות. פחדתי ממנו כשהוא ניצח כל מזרחית שעמדה מולו, ובעיקר הבוסטון סלטיקס ומיאמי היט. היה לו כזה חיוך מזורגג כשהוא קרע לך את הצורה. השחקן היחיד שהייתי מעמיד ברמה של מייקל ג'ורדן עם הטרוף שלו לנצחון הוא קובי.

פגשתי אותו כמה וכמה פעמים. באחד האול סטארים ישבתי בשולחנו, הצגתי את עצמי, ואמרתי לו שאני מישראל. "המקום הראשון שאבקר כשאפרוש מכדורסל. שמעתי דברים לא יאומנים ממש על ישראל. אני מכיר כמה וכמה שחקנים המשחקים שם".

עם השנים השנאה אליו התחלפה באהבה. כתבתי על כך כאן כמה וכמה פעמים. התחלתי להעריץ את בן הזונה הזה. כשאתמול לברון ג'יימס שבר את סך הנקודות של קובי הרגשתי מין ריקנות.

אני אפילו לא יודע כיצד להמשיך. אני קורא עתה את מאות הטוויטרים המגיעים מכל עבר, ואני פשוט מרגיש שאני לא מסוגל לכתוב יותר.

הפעם האחרונה שהרגשתי שוק, רעד, זעזוע, והלם כזה כשמישהו שלא קרוב משפחה ניפטר היה כשהנשיא קנדי נורה למוות.

אני לא יודע מה להוסיף מלבד זה שאני מרגיש צער ואובדן שאין באפשרותי לתאר. ואני לא יודע מה לכתוב יותר מלבד שיהי זיכרו ברוך.

אגב, הטוויטר האחרון הידוע שהוא כתב היה כמה דקות אחרי שלברון שבר את סך הנקודות שלו:

Continuing to move the game forward (at)KingJames,” Bryant wrote in his last tweet. “Much respect my brother.”