לפעמים אני כותב 'מעורב' ושואל את עצמי 'WHAT IS WRONG WITH YOU?'

אתה בן 82, ואתה עדיין מתרגש, מתרגז, מתעצבן, משתולל (משמחה או שיברון לב), ומפציץ מילים לקהל שרובו יכול להיות בניך או נכדיך (לדעתי זה די שווה במספר. הגיל הממוצע של בנותי ונכדותי הוא 33)? אין לך דברים חשובים יותר לעשות?

אולי ישנם דברים חשובים יותר לעשות, אבל אין הרבה דברים מהנים אותי יותר מלשבת בבית ליד אשתי גייל – שהיא חובבת ספורט אמיתית, מבינה רצינית, ובייסבול, למשל, יודעת טוב ממני – לראות משחק כדורסל יחד איתה בשעב שאני גם נהנה מהמשחק וגם משלים את 'המעורב', בעוד שהיא פותרת תשבץ, קוראית בספר, או משוחחת עם אחת הנכדות. ז"א שאני לא יושב כמו פעם מרותק לכל תנועה, אלא אני גם במשחק וגם ב'מעורב'.

אני משלים עתה 6 עשורי כדורסל, ובעוד כמה ימים מתחיל את העשור השביעי. אני עדיין בתוך המשחק ובתוך האתר. רוב חברי בני גילי גם בישראל וגם כאן איבדו עניין מזמן. ז"א יש להם מושג מה קורה ומה הולך אבל הם איבדו מזמן את זהותם הספורטיבית, מלבד חברי הטוב ביותר משיכון ל' בת"א שטרופו על כל דבר שהוא מכבי ת"א רק עולה ומתגבר, ואני מאמין שהוא פחות או יותר ברמת המחלה שלי.

מחלתי לא מפריעה לי ולא פוגעת בי או במשפחתי. אני ממלא את כל חובותי המשפחתיות, האזרחיות, ואפילו היהודיות. אני קורא (כי מישהו ישראלי שולח לי) את פרשת השבוע כל שבוע, ומה הדיסקוסים והמסקנות הקשורים אליה, ובערך פעם בחודש אני הולך לשבת בבוקר בחב"ד, מנהג שהתחלתי בגרינוויל לפני 8 שנים וכנראה אמשיך בו.

טוב, עם ההקדמה הזאת (שהיא כנראה מיותרת כמו הרבה מההקדמות שלי) , החלטתי היום לנסות להיזכר בכמה מאורעות כדורסל – לטובה או לרעה – שאני מחשיב כמאורעות חשובים, ושהשפיעו עלי מאד, בעשור הזה. אשמח לשמוע בתגובות אם הרגעים האלה – ואחרים – היו גם 'הרגעים שלך'. מדי ערב, עד סוף השנה, אעלה זכרון כדורסלי שהשאיר בי אותותיו. אני לא מבטיח פוסט יומי כי מחר אנחנו זזים לחווה בצפון קרולינה, לבנה של גייל וכל הנכדים והנינים שהם חוגגים את 'חג המולד' (לא בדיוק 'חוגגים' אבל מחכים למתנות), ומהחווה הקשר האינטרנטי הוא לא קבוע ואמין.

***

הסל של ריי אלן בא אחרי החמצת שלשה של לברון ג'יימס (נא לא לשכוח שבימים ההם לברון היה בין 'הטובים' בפנקסי…), שכריס בוש הצליח לאסוף בריבאונד, ועם 5.2 טיקים מצא את ריי אלן בפינה. ריי התאמן, התכונן, והכין את עצמו כל ימי חייו לכדור כזה: המשחק על הקו…שלשה של 'לחיים או למוות'…

הוא קיבל כדור בדיוק בנקודה הנכונה, עשה את הצעד היחיד שיכול היה לעשות לפני שעלה לניתור כשהוא אפילו מספיק לתת קריצה למטה להבטיח שהוא מאחורי הקשת.

סוויש!!!!!

שוויון. הארכה, והשאר הוא הסטוריה.

כשהסל ניכנס קפצתי כמו תינוק. אני חושב שהיה זה הרגע המאושר ביותר בכל חיי הספורטיבים, למרות שנשאר זמן לספארס לקלוע, והארכה שלמה לנצח, ואז – אפילו אם הם מפסידים הלילה – ישנו משחק שביעי.

אבל אני ידעתי. ממש הרגשתי בנימי נפשי שהסל של ריי אלן שהיה ס"ה סל שוויון למיאמי המפגרת במשחקים 3-2, היה סוף הסיפור לעונת 2013. עוד אליפות למיאמי. עכשיו כשאני ניזכר באותה שנייה אני יודע שלא היתה לי כל זכות להרגיש ככה, אבל קפצתי כמשוגע עם צרחות, רקיעות רגליים, חיבוקים לגייל וכל מי שהיה איתנו. בדלום ממשי. טרוף.

היום כשאני חושב על הסל של ריי אני חושב גם על מה היה קורה לו הכדור היה מפקשש את הטבעת. לקוואי לינארד היתה טבעת שלישית ושלושה MVP'S בגיל 27. לכל ה-I DECIDED TO TAKE MY TALENT TO SOUTH BEACH היתה רק טבעת אחת. כל המעבר של לברון ג'יימס למיאמי היה נחשב היום למין תיקו בין הצלחה לכשלון. לטים דנקן, טוני פרקר, ומאנו ג'ינובלי היתה טבעת חמישית והם היו ניכנסים להסטוריה כ'שלישייה הגדולה בכל הזמנים'.

אבל ה'טריי' ניכנס. הסטוריית הכדורסל השתנתה עם הסל.

אני זוכר את ההרגשה הבלתי ניתנת לתאור כאילו קרתה לפני כמה דקות, ואנחנו 6.5 שנים אחרי.

אני יודע שאני קצת דפוק בראש כשאני אומר שהיה זה אחד הרגעים המאושרים בחיי.

*****

כל מי שרוצה לתרום ולתאר את 'רגע הכדורסל שלי' מהעשור האחרון (לא חייב להיות NBA!), אנא שלח לי בקובץ וורד או סתם כאימייל ל-meless1937@gmail.com