בכתבת המבוא לעונה של הופס על ממפיס, לפני כמה חודשים, היה אפשר למצוא בין המגיבים אופטימיות זהירה (אולי יגיעו לפלייאוף עוד כמה שנים) לצד ייאוש מהמצב הקיומי של הקבוצה. לא זוכר מי ומה, אבל נדמה לי שהיה מי שניבא עונה גרועה בממדים היסטוריים והיה גם מי ששאל למה שהאוהדים של ממפיס בכלל יטרחו להגיע למשחקים ואיזה עניין ספורטיבי יכול למצוא אוהד בקבוצה כזו.

אז אני לא אוהד ממפיס, אבל חייב להודות שזו דווקא אחת הקבוצות שאני יותר נהנה לראות השנה ואני בהחלט מאמין שצפוי להם עתיד מבטיח, ואפילו לא בעוד הרבה מדי זמן (עניין של שנה שנתיים לדעתי עד שיתחילו לעשות רעש).

לא נעשה כאן את הסיבוב הקבוע שמזכיר את ההיסטוריה, המורשת והשחקנים שהיו בקבוצה עד לפני שנה שנתיים. כולם כבר מכירים. במקום זה, נעבור ישר לדבר על העכשיו עם עין למחר. הסיבה שאני מאמין בקבוצה הזו היא 3-4 שחקנים צעירים (כולם עם ותק של לא יותר משנתיים בליגה) ומבטיחים מאוד: מוראנט, ג'ארן ג'קסון ג'וניור, ברנדון קלארק, ואולי גם דילון ברוקס.

ג'ה מוראנט – חייבים להתחיל את הדיון הזה עם מוראנט. הוא הסיבה העיקרית שכבר השנה צפייה במשחקים של ממפיס היא לא פעם, באופן מפתיע, חוויה נעימה. ג'ה יהיה כנראה רוקי העונה, למרות שנאן של מיאמי או זאיון אם יחזור ממש בקרוב (לא נראה כרגע) עדיין יכולים לקחת לו את זה. אבל הוא ממש לא הולך לעצור שם. למי שהיו ספקות, מוראנט בדרך להיות אחד מחמשת הרכזים הטובים בליגה. הוא עד כדי כך טוב. כבר עכשיו, בפחות מ-30 דקות למשחק הוא קולע כמעט 19 נקודות באחוזים בכלל לא רעים לרכז (46%) וגם מוסר 6.5 אסיסטים וחוטף 1.5 פעמים במשחק. הזריקה מבחוץ הייתה אמורה להיות אחת החולשות העיקריות שלו, אבל כרגע זה בכלל לא נראה ככה, עם שלשה למשחק ב-43%.

המספרים הללו מרשימים במיוחד כשנזכרים בזה שלרוב הרכזים, גם הטובים שבהם, לוקח בדרך כלל כמה שנים להסתגל לליגה ורובם מסריחים את המגרש בהתחלה. מוראנט כבר עכשיו משחק טוב מאוד וזה רק ילך וישתפר. האתלטיות שלו מדהימה ומאוד שימושית, לא סתם לשואו אוף (למטה). יש לו כבר משחק פלואוטרים מצויין וגם יכולת המסירה רק תלך ותשתפר עם עוד תיאום והסתגלות להגנות. הוא חסר פחד ומסיים בכלל לא רע עם מגע, למרות המידות הצנועות. כמו בקולג'ים, הוא עדיין לפעמים קצת פזיז עם הכדור ומאבד יותר מדי, אבל זה משהו שמאפיין פחות או יותר כל רכז צעיר והוא לא יוצא דופן בעניין. ההגנה היא לא התחום החזק שלו, אבל הוא גם לא נוראי כמו יאנג למשל. בכל זאת, הוא הרבה יותר אתלטי וגם מראה רוב הזמן גישה יותר טובה ועניין מסויים לשמור. נראה לי שגם בתחום הזה הוא יהיה בסוף סביר, או לפחות לא חור הגנתי כשהכסף על השולחן.

בקיצור, אם לא יהיו פציעות משמעותיות (הגוף הקצת שברירי יחד עם סגנון המשחק ההרפתקני הם בכל זאת סיבה מסויימת לדאגה), הוא בדרך להיות אול-סטאר קבוע עם סיכוי טוב לסופר סטאר. וזה אפילו לא ייקח הרבה מדי זמן. עניין של שנתיים שלוש.

ג'ארן ג'קסון ג'וניור – קל לשכוח, אבל טריפל ג'יי בסך הכל בן 20 (צעיר יותר ממוראנט), והוא מראה השנה את השיפור שאפשר היה לקוות לו בדרך להפוך בתוך כמה שנים לאול סטאר, גם אם היציבות עדיין לא שם. הוא קולע יותר (כמעט 18 נקודות למשחק) ובעיקר עשה זינוק בקליעה משלוש עם 2.5 שלשות למשחק שהוא קולע באחוזים טובים מאוד – 40%. כשהוא בזון, הוא יכול להמטיר אותן בקצב (כמו במשחק מול מילווקי, למטה) זה מעניין במיוחד בגלל הזריקה הלא שגרתית ולא כל כך אלגנטית. קצת קשה להאמין שאף אחד לא ניסה לשנות לו את הזריקה במשך השנים. מצד אחד, היא אמנם נכנסת לא רע, אז אפשר להגיד שמה שלא שבור לא צריך לתקן. אבל נראה לי שזה שבעיקר בגלל טאץ' מצויין. כרגע, בגלל השחרור הנמוך של הכדור, הוא נאלץ לזרוק לא פעם מטווחים רחוקים יותר כדי לקבל מבט פתוח, מה שסביר להניח שלא עוזר לדיוק ולאחוזים. אם קלארק (למטה) הצליח לשנות את הקליעה שלו מיידוי כדור ברזל למשהו שנראה אלגנטי, אז בטח גם ג'קסון יכול, אבל נראה לי שעכשיו כבר אף אחד לא ייגע בה.

מעבר לשלשות, ג'קסון גם קליל על הרגליים ומנצל את זה לעבור סנטרים כבדים יותר בדרך לסל. יש לו שם טאץ' טוב שיכול עוד להשתפר. הוא עדיין משחק רק 27 דקות למשחק, בעיקר בגלל שהוא ממשיך להסתבך בעבירות וקשה לו להישאר על המגרש יותר מזה. מדי פעם גם רואים עדיין את הגיל עם החלטות לא טובות ובחירת זריקות בעייתית. וגם ההגנה, שבה יש לו פוטנציאל להיות משהו מיוחד עם האורך והניידות, עדיין לא שם. בהחלט רואים ניצוצות, אבל חסרה עקביות והפאולים הטפשיים מפחיתים מהיעילות שלו. עוד תחום שלא רואים בו שיפור הוא הריבאונד. פחות מ-5 ריבאונדים למשחק לשחקן עם הנתונים שלו זה מאכזב ואולי התחום הכי מדאיג ממי שאמור להיות העוגן ההגנתי של קבוצת פלייאוף עתידית. אבל נחזור למשפט הראשון. בגיל 20, כל מחלות הילדות הללו (חוץ מהריבאונד) בהחלט לא מפתיעות ולא נראות קריטיות. אם לא ייתקע במפתיע, זה עניין של כמה שנים עד שהוא הופך לאחד הגבוהים הטובים בליגה ומספר שתיים מצויין למוראנט.

ברנדון קלארק. לפני שנה בדיוק, כשקלארק עוד היה שחקן אלמוני בגונזאגה, כתבתי עליו כאן בהופס. כראוי לפורום כדורסל רציני, היו אז כאן לא מעט ספקנים. זוכר במיוחד את ג'ון, שהעלה טיעונים טובים ומנומקים למה יש לו ספק גדול אם זה יעבוד ב-נבא. בכל זאת, כמו שכתבתי כבר אז, שחקן פנים בן 23, לא גבוה (2.03 עם נעליים), לא גדול (שוקל פחות מ-100 קילו), בלי שליטה מרשימה בכדור, ובכלל בלי קליעה מבחוץ (אפילו אחרי אובראול רציני לאחת הזריקות המכוערות שיצא לכם לראות). בנוסף, בקיץ, לקראת הדראפט, גם התברר שהוא די טי-רקס, עם מוטת ידיים ששווה לגובה שלו. כך שאפילו המודל של שחקנים כמו דריימונד גרין ומונטרז הראל (חזקים מאוד ועם מוטת ידיים מפוארת) לא חל עליו. בקיצור, כמו שנדמה לי שג'ון אמר באחת ההזדמנויות, עוד לא ראינו שחקן פנים עם נתונים כאלו שהצליח להשאיר חותם בליגה של הגדולים.

אבל כמו שכתבתי לאורך כל הדרך, זה שזה לא קרה בעבר לא אומר שזה גם לעולם לא יקרה. פעם בכמה זמן מופיע שחקן עם כישרון למשחק שמשכיח את הנתונים הגופניים (סטף, לוקה ויאנג קופצים לראש, למרות שמדובר כמובן על רמות כישרון אחרות). במקרה של קלארק, פחות או יותר כל הדאגות מלמעלה מתגלות כשוליות או לא רלוונטיות. כבר אחרי הדראפט טענתי שהוא הגניבה הגדולה של הדראפט ושממפיס עם מוראנט וקלארק היא לדעתי המנצחת האמיתית של הדראפט הזה ומקדימה אפילו את ניו אורלינס עם זאיון.

ועדיין, אני חייב להודות שמבחינה מסויימת, קלארק הצליח להפתיע גם אותי. הסיבה היא שחשבתי שהתרומה הגדולה שלו בליגה של הגדולים תהיה בהגנה. עכשיו, שלא תבינו לא נכון, קלארק בכלל לא רע בהגנה. בעיקר בהגנת החילופים, עם היכולת שלו להישאר פחות או יותר עם כל שחקן, אבל גם בעזרה ההגנתית, המלחמה, והיכולת לעשות את הדברים הקטנים. אבל לפחות כרגע (וצריך לזכור שהוא רק רוקי), הוא ממש לא מגן על ברמות שחשבתי שהוא יכול להגיע אליהן – אלו של דריימונד גרין או פי ג'יי טאקר. הבעייה העיקרית היא אכן השילוב של הנחיתות בכח מול לא מעט שחקני פנים והסטנדינג ריץ' הלא מרשים. כשהיריב מצליח לנעול את קלארק בצבע (זה יכול להיות גם איזה סמול פורוורד חזק, דוגמת אדמירל סקופילד), הרבה פעמים קלארק, למרות הניתור והתזמון העילאיים, לא מצליח למנוע מהם לעשות נקודות. החדשות הטובות הן שזה לא קורה לו הרבה ושרוב הזמן הוא מצליח להימנע ממצבים כאלו בזכות אינטלגנציית משחק מצויינת והמון האסל. קלארק גם לא חוסם כרגע ברמה שהיה במכללות (רק שתי חסימות ל-40 דקות משחק; לא רע, אבל לא מדהים). בקיצור, בהחלט יכול להיות שבסופו של דבר הוא יהיה "רק" מגן טוב ולא מדהים. צריך לראות עד כמה הוא עוד יכול להשתפר בצד הזה של המגרש.  

אבל ההפתעה האמיתית שלי מקלארק היא דווקא בצד ההתקפי. תמיד חשבתי שיהיה בסופו של דבר לכל הפחות שחקן התקפה מועיל גם בליגה של הגדולים. אבל אפילו אני לא האמנתי שהוא יכול פחות או יותר להעביר את כל מה שעבד לו במכללות ל-נבא, ואפילו עוד להשתפר. וגם לעשות את כל זה כבר בעונה הראשונה שלו בליגה. לכאורה, מבט שטחי על הנתונים מראה שחקן טוב אבל לא מדהים. 12.5 נקודות ו-6 ריבאונדים למשחק. רול פלייר טוב. אבל אז מסתכלים על כמה הוא משחק – רק 21 דקות לערב מהספסל של ממפיס. במילים אחרות, פר 40 דקות יש לו בערך 24 נקודות ו-11 ריבאונדים.

אז נכון, צריך להיות זהירים עם אקסטרפולציות כאלה, בעיקר כשמדובר על שחקנים שמשחקים הרבה מול המחליפים של היריבה. אבל מה שבאמת מדהים אצל קלארק זה לא כמה הוא קולע, אלא היעילות והקלילות שבהן הוא משיג את הנקודות שלו. קלארק (רוקי להזכירכם) מדורג כרגע במקום השני (!) ב-נבא באחוז קליעה אמיתי, עם מעל ל-70%. מיותר לציין שאף רוקי אחר לא נמצא בעשירייה הראשונה. ג'קסון הייז של ניו אורלינס נכנס בקושי ל-50 הראשונים (כשזאיון יחזור הוא כנראה גם יהיה שם). אבל הייז קולע כמעט את כל הנקודות שלו מטווח אפס. קלארק, לעומת זאת, מציג התפלגות יפה של הטבעות, סיומות ליד הטבעת, פלואטרים לא קלים בתנועה, זריקות מחצי מרחק, וגם שלשות. תעיפו מבט למטה במקבץ מהמשחק האחרון מול וושינגטון (במיוחד בדאנק שמופיע ב-1:20).

לבחור פשוט יש טאץ' נדיר. לא טוב; נדיר. ועם השיפור בטכניקת הזריקה, מתברר שגם הזריקה משלוש לגמרי בארסנל. הוא עומד כרגע על מעל ל-50% מהשלוש. הווליום עדיין נמוך (קצת פחות משתי זריקות למשחק), אבל כבר גבוה משמעותית ממה שזרק בקולג'. אסיסטים הוא לא מוסר הרבה, אבל לא בגלל שהוא אנוכי. עם אחוזים כאלו, כנראה שפשוט לא כדאי שימסור. בכלל, אם יש לי איזו טענה לקלארק כרגע היא שהוא לא מספיק אנוכי. למשל משלוש, שם הוא עדיין מוותר כל משחק על כמה זריקות טובות יחסית. נדמה לי שזה עניין של זמן וביטחון—גם ביטחון עצמי וגם מהמאמן להיות "כוכב" (למשל לתת לו יותר מ-20 דקות למשחק). כמובן שכשהוא יזרוק יותר סביר להניח שהיעילות קצת תרד. אבל עם כאלו אחוזים, הוא יכול להרשות לעצמו ירידה כזו ועדיין להיות יעיל להפליא.

עוד סטטיסטיקה? קלארק טופ-20 בליגה במדד האפקטיביות של הולינג'ר (אף רוקי אחר לא בטופ 50). בקיצור, אני מאמין שבתוך שנה שנתיים (ואולי אפילו לפני זה), כשקלארק ישחק יותר מ-30 דקות למשחק (אין לו בעייה לעשות את זה מבחינת כושר גופני) נוכל לדבר על השלישייה של ממפיס, ולא רק על הצמד ג'א-ג'ארן. לדעתי, כל השלושה הם העתיד, למרות שמוראנט הוא זה עם הפוטנציאל להיות סופר-סטאר.

דילון ברוקס – יש צדק פואטי בזה שקבוצה שהוקמה בקנדה (בונקובר, בי סי, עיר הולדתו של בי סי מלמעלה) הופכת להיות הקבוצה של הקנדים ב-נבא. אין ב-נבא עוד קבוצה עם צמד קנדים דומיננטי כל כך. בשנתו השלישית בליגה, דילון ברוקס השתלט על עמדת הסקנד גארד הפותח בקבוצה והוא השלישי בנקודות אחרי מוראנט וטריפל ג'יי עם כמעט 15 למשחק. מה שמעניין אצל ברוקס הוא שהוא בעצם הברומטר האמיתי של הגריזליס. איך יודעים את זה? בכל פעם שברוקס קלע מעל 20 נקודות העונה, ממפיס ניצחה. בניצחונות של הדובים (9 עד עכשיו) הוא קולע 23 נקודות באחוזים נהדרים (52, 47, ו-89). בהפסדים? 10 נקודות עם אחוזים בקרשים (33, 24, ו-79).

וזו גם הבעייה העיקרית של ברוקס. בהגנה הוא נהדר – אקטיבי, לוחץ, אגרסיבי, ומפצה על אתלטיות בינונית ומוטת ידיים קצרה עם הרבה מלחמה והתלהבות. עוד הוכחה שהגנה זה קודם כל בראש. אבל בהתקפה הוא מאוד לא יציב. בדרך כלל אפשר לדעת איזה משחק יהיה לו כבר אחרי הרבע הראשון. כשהוא מתחיל טוב ונכנס לקצב הוא על פי רוב מצויין – קולע שלשות, מחצי מרחק, וחודר לסל באגרסיביות. אבל כשהוא לא מתחיל טוב זה הרבה פעמים משפיע על ההמשך והרבה פעמים הוא אפילו לא מגיע לספרות כפולות ומחטיא המון. הגורם העיקרי לדעתי לחוסר היציבות הזה הוא שהוא יותר מדי תלוי בקליעה מבחוץ ומחצי מרחק. אז אמנם מהטווחים הללו הוא לא רע, אבל הוא לא מסיים טוב בכלל את החדירות שלו (בין הגרועים בליגה באחוזים ליד הטבעת). וכשאין נקודות שניתן לסמוך עליהן באחוזים גבוהים מקרוב, התלות ביום הקליעה יוצרת תנודות גבוהות וחוסר יציבות התקפית (לג'מאל מרי יש בעייה דומה מאוד).

בקיצור, עם התרומה ההגנתית והיכולת להתחמם התקפית, ברוקס יכול גם הוא להיות חלק מהעתיד הורוד של ממפיס. אם הוא רק יכול לשפר את הסיומת ליד הטבעת ולהפחית את מספר המשחקים שבהם הוא לא תורם התקפית, הוא יכול להיות הסקנד גארד הפותח של קבוצת פליי אוף טובה. אבל שלא כמו השלושה שלמעלה, אני עדיין לא משוכנע שזה יקרה ובהחלט יש כאן גג די ברור.

הדובים לאן?

מי ששרד עד כאן, יכול להבין לאן זה הולך לדעתי. ממפיס היא עדיין לא קבוצה טובה, למרות שיותר טובה ממה שהיה אפשר לצפות. אבל בינתיים, כל סימני השאלה מהקיץ לגבי השחקנים שאמורים להיות העתיד של הקבוצה נענו בחיוב, ואצל חלקם (מוראנט וקלארק) אפילו מעבר לציפיות האופטימיות.

עד כמה רחוק הם יוכלו להגיע? זה תלוי כמובן בהרבה דברים. קודם כל, בריאות לשלד המוביל והמשך בקו ההתקדמות. אחר כך, יש את העניין של הצוות המשלים. הארבעה שציינתי למעלה מתופקדים בדרך כלל בעמדות 1, 2, 4, ו-5. זה משאיר את עמדת הסמול פורוורד הסופר חשובה פתוחה. כרגע יש שם את קראודר הותיק והבינוני כסמול הפותח, ומהספסל את סולומון היל וקייל אנדרסון, שניהם שחקני ספסל סבירים, אבל לא שחקני חמישייה בקבוצה עם שאיפות.

אבל לממפיס אין הרבה עומס על תקרת השכר ולמרות שזה לא שוק מלהיב, הם בהחלט יכולים לשלם לאיזה ת'רי-אנד-די טוב שישלים את הצוות המוביל. מכיוון שהם עדיין קבוצה לא טובה, גם הדראפט יכול להיות אופצייה בשנתיים הקרובות. ועוד אפשרות שכרגע אפילו לא מנסים אותה היא קלארק כסמול פורוורד. הוא מספיק זריז ונייד כדי להגן היטב על פחות או יותר כל סמול בליגה (וזה גם יחסוך לו את הצורך להחליף מהלומות בצבע על בסיס קבוע עם שחקנים גדולים ממנו). בהתקפה, הוא כבר עכשיו מספיק איום בקליעה כדי לא לסתום את הצבע לחדירות של מוראנט או טריפל ג'יי וגם יכול לאפשר לממפיס לשחק עם סנטר הגנתי גדול בצבע. אבל האמת היא שאני לא בטוח אם למאמנים יהיה מספיק אומץ לנסות את זה כיותר מקוריוז. עד עכשיו, ממפיס לא שיחקה אף דקה עם ולנצ'ונאס, טריפל ג'יי וקלארק ביחד.

בצבע, כרגע ולנצ'ונאס מקבל הרבה דקות ונותן תפוקה נחמדה, בעיקר בריבאונד ובלשים גוף על שחקנים גדולים. אני דווקא מחבב את הליטאי הגדול ומה שהוא מביא. לאחרונה הוא אפילו התחיל לזרוק קצת משלוש ועושה את זה באופן סביר. ועדיין, מדובר על סנטר מהזן הישן, כזה שלא ממש מתאים למשחק המהיר שממפיס אמורה לפתח בסופו של דבר כדי להוציא את המיטב מחומר השחקים שלה. כסנטר שעולה מהספסל או למשימות מיוחדות בפלייאוף זה דווקא יכול לעבוד וגם החוזה שלו סביר.  

לסיכום, אני בהחלט אופטימי בנוגע לעתיד של הקבוצה הזו. הבעיות העיקריות של הדובים כרגע הן חוסר הניסיון והגנה לא יציבה ודי חלשה. הבעייה הראשונה תיפתר מעצמה והשנייה נוטה גם היא להשתפר עם יותר ניסיון לשחקנים הצעירים וצירוף של חתיכות משלימות לפאזל שיחזקו את נקודות החולשה. כך שאם הדברים מסתדרים, תוך שנתיים זו צריכה כבר להיות קבוצת פלייאוף ולא הרבה אחר כך אולי גם קונטנדרית. וכבונוס, יש לה גם חבורת שחקנים עם משחק אטרקטיבי במיוחד, שיהפכו אותה לא רק ליעילה, אלא גם לכיפית לצפייה.