המדריך שלכם לתחרות הגולף – PRESDINTS CUP – USA Team VS. International Team/ יוני יצחק

ברוכים הבאים ל – The Presidents Cup.

למרות שמדובר ב"אחות החורגת" של תחרות ה – ריידר קאפ (ארה"ב נגד אירופה – שאותה סיקרתי בהרחבה לפני שנה), עדיין מדובר באחת התחרויות הגולף המרתקות של השנה, בוודאי כאשר מדובר בהזדמנות לצפות בתחרות "קבוצתית" בענף ספורט כל כך אינדיבידואלי.

נבחרת ארה"ב תחל ביום חמישי את ההתמודדות מול נבחרת "שאר העולם" ב –  The Royal Melbourne Golf Club שבמלבורן, אוסטרליה, שתימשך ארבעה ימים רצופים, לתוך סוף השבוע.

את הנבחרת האמריקאית יוביל הפעם הקפטן (האחד והיחיד), טייגר וודס, בעוד שה – International Team  תונהג ע"י הקפטן, ארני אלס הדרום אפריקני, הנחשב לאחד השחקנים המוכשרים ביותר ששיחקו אי פעם את המשחק (והידוע בכינויו the Big Easy).

הנבחרת העולמית או הגלובלית, אם תרצו, מורכבת מ- 12 השחקנים הטובים ביותר שאינם אירופאים (למשל מקנדה, המזרח הרחוק, אוסטרליה, דרום אפריקה וכיו"ב). אם לדייק, שמונת השחקנים עם הרקורד המצטבר הטוב ביותר בשנתיים האחרונות, בכל נבחרת, חוברים לארבעה שחקנים נוספים שנבחרו ע"י הקפטן של הקבוצה, על סמך הישגיהם וניסיונם (Captain's pick).

אין זה סוד, שהתחרות בגרסה הגלובלית פחות נוצצת ואטרקטיבית באופן משמעותי מהתחרות המקבילה מול נבחרת אירופה, מה עוד שהפעם הרחיקו השחקנים עד אוסטרליה מה שיגרור זמני צפייה שונים מהרגיל. הסיבה לכך היא פשוטה מאוד, הרמה של הנבחרת האירופאית גבוהה בהרבה מהנבחרת הגלובלית והיריבות עם הנבחרת האמריקאית עתיקה ומסורתית.  

יחד עם זאת, לחובבי הגולף מדובר בהזדמנות חגיגית לראות ציוותים שונים של שחקנים, המשחקים בפורמטים שונים, כאשר יוקרתו של הקפטן-שחקן, טייגר וודס, מונחת על הכף בפעם הראשונה בתפקיד המחייב כמוביל הנבחרת.

הפורמט של התחרות דומה בעיקרו לתחרות הריידר קאפ: ביום הראשון של התחרות נערכים ארבעה משחקים בפורמט Fourball, ביום השני מתקיימים עוד ארבעה משחקים בפורמט Foursomes, ביום השלישי משחקים בבוקר ארבעה משחקים בפורמט Fourball, שמיד לאחריהם, משוחקים עוד ארבעה משחקים בפורמט Foursomes. ביום האחרון משוחקים שנים עשר המשחקים האחרונים בפורמט match play, שחקן מול שחקן, ראש בראש.

בקופה עשרים ושמונה נקודות סה"כ. ניצחון במשחק מזכה את הנבחרת השחקן המנצח בנקודה אחת ותיקו מזכה בחצי נקודה. הנבחרת הראשונה שמגיעה לתוצאה מצטברת של 14 נקודות זוכה בתחרות.

הסיפור המרכזי של התחרות הפעם, איך לא, בחירתו של טייגר וודס כקפטן נבחרת ארה"ב בפעם הראשונה בקריירה. אבל לפני שנרחיב על וודס, כדאי שאסביר מהו תפקידו של קפטן הנבחרת ומדוע מדובר בתפקיד חשוב ומרכזי.

ראשית, קפטן הנבחרת צריך להיות ה-"אמא והאבא" של השחקנים. מצד אחד להקרין סמכותיות ומנהיגות ומצד שני ללטף ולחזק את השחקנים כל הזמן. הקפטן חייב להיות כריזמטי ואהוד, על מנת שהשחקנים ירגישו מחויבות לשחק עבורו ועבור הנבחרת. לכן, הקפטן הוא בדר"כ שחקן בשלהי/סוף הקריירה, בעל ניסיון ורקורד מוכח גם ברמה האישית וגם ברמת "הנבחרת". אחד שכבר היה שם וחווה את הכל. הקפטן צריך להיות ה"דבק" של השחקנים, שלרב (במיוחד האמריקאים) הם בעלי אגו לא קטן ולא כולם יודעים או רוצים להסתדר אחד עם השני או במקרה של נבחרת העולם – לא רגילים כלל לשחק יחד.

לקפטן תפקיד מרכזי בזהות של הנבחרת, מאחר ושליש ממנה (ארבעה שחקנים) נבחרים על ידו כחיזוק לשמונת השחקנים שהעפילו אוטומטית לנבחרת על סמך הישגיהם התחרותיים. בחירה נבונה של הקפטן בשחקני חיזוק יכולה להיות כל ההבדל בין ניצחון להפסד. לא פחות חשוב, הקפטן הוא שאחראי על ציוות השחקנים כזוגות בתוך הנבחרת וקובע אילו מן הזוגות (או היחידים ביום האחרון) יתמודדו מול השחקנים בנבחרת שמנגד. הפועל יוצא מכך, שהקפטן חייב להכיר היטב את החוזקות והחולשות של שחקניו בכל רגע נתון, לרבות האישיות של כל השחקנים על מנת לחבר אותם עם השחקנים המתאימים להם ביותר בנבחרת. את כל הנ"ל יש לתרגם לטקטיקה נכונה וקיבלתם משרה בפול טיים ג'וב, עם לא מעט כאבי ראש, במיוחד כשמדובר בשחקני על, שמרוויחים בכל השנה מיליוני דולרים ולפעמים בקושי מצליחים להסתדר עם הקאדי שלהם שלא לדבר על team mates. נכון שאצל האמריקאים "הדבק" הפטריוטי משחק תפקיד מרכזי יותר בהשוואה לנבחרת הגלובלית אבל אצל האמריקאים תמצאו גם את השחקנים עם האישיות "המורכבת" ובעלי האגו המפותח ביותר.

אחרי שהבנו מדוע הקפטן הוא הגורם הכי דומיננטי בנבחרת, נעדכן בעוד פרט אחד קטן: הפעם הקפטן האמריקאי בחר את עצמו גם כשחקן גולף בנבחרת וזה, ללא ספק, הסיפור הגדול ביותר של התחרות עוד לפני תחילתה…

הכל התחיל כשהקומישינר של ה-pga tour, ג'יי מונהאן, הציע לטייגר וודס בקיץ 2017 לשמש כקפטן הנבחרת בתחרות. באותו זמן ממש, טייגר התאושש מניתוח גב נוסף והדבר האחרון שעניין אותו היה מה יקרה בעוד שנתיים. לא נורא, חשב הקומישינר, יהיו עוד הזדמנויות לטייגר לשמש כקפטן הנבחרת בעתיד. שינוי בתפיסה אצל וודס החל לאחר שבהמשך אותה שנה שימש כסגן קפטן בתחרות ה – presidents cup בניו יורק ושנה קודם לכן מילא תפקיד דומה בתחרות הריידר קאפ. מאוחר יותר הסביר וודס כי באותה נקודת זמן, שקיבל לראשונה על ההצעה, לא היה בכלל במצב המנטלי והפיסי לחשוב כאשר בכלל לא היה בטוח אם אי פעם יוכל לשוב ולהיות גורם מרכזי במשחק הגולף. הניסיון החיובי שצבר בתחרויות הנבחרת והפידבקים החיוביים שקיבל מהשחקנים הם שגרמו לחשיבה מחושבת על כל העניין. גם שחקני עבר כמו ג'ים פיוריק, פרד קאפלס ודיוויס לאב (ששימשו כקפטנים בעבר) דחפו את וודס להיענות לאתגר ותמכו במינוי. ההסכמה של וודס הגיעה בסוף אותה שנה (2017) כאשר אף אחד לא ידע, כולל וודס עצמו, אם יוכל להתחרות שוב ברמות הגבוהות של המשחק.

רצה הגורל והקאמבק של וודס בשנת 2018 החל לצבור תאוצה עם סיומת נפלאה של העונה בפדקס קאפ וזכייה ב-tour championship ובשנת 2019 עם זכייתו הסנסציונית במאסטרס הוכיח וודס שהוא חזר להתחרות בהצלחה ברמות הגבוהות ביותר. דעיכה מסוימת במשחקו של וודס בהמשך עונת 2019 וכניסתו לניתוח נוסף בברכו בסוף חודש אוגוסט הציבו שוב סימני שאלה על עתידו. לפני כחודש, בתחרות הראשונה ששיחק לאחר הניתוח, זכה וודס בתחרות של הסבב, ZOZO ביפן. הזכייה הזו באה לוודס בעיתוי מושלם, זמן קצר לפני שהיה עליו להכריז מיהם אותם ארבעה שחקנים שיחזקו את הנבחרת האמריקאית. מאחר וטייגר לא נמנה על אותם שמונת שחקנים שהעפילו אוטומטית לנבחרת, מכאן הדרך לבחור את עצמו כשחקן חיזוק הייתה קצרה למדי. בסוף השבוע האחרון שיחק וודס היטב בתחרות באיי הבהמאס וסיים במקום הרביעי בין שחקני הצמרת העולמית.

אולם, שאלת מיליון הדולר היא לא אם וודס שחקן ראוי לחיזוק הנבחרת (הוא ראוי) אלא האם השילוב הסימולטני של קפטן ושחקן הוא השילוב הנכון מבחינת הנבחרת והאם ינווט בהצלחה בשני התפקידים בו זמנית? כיצד וודס יצליח באותו זמן לתפעל את כל חלקי המערכת בשעה שהוא צריך להישאר חד ומפוקס כשחקן, למשל להשקיע זמן באימונים וחימום כמו יתר השחקנים ובאותה עת לדאוג שהכול ידפוק כמו שעון בנבחרת. אם ייכשל בתפקודו כשחקן, יואשם שהראש שלו לא היה במשחק אלא בניהול הנבחרת ואם ייכשל בתפקודו כקפטן יואשם שהראש שלו היה במשחק… אין ספק שמדובר בסיכון ואתגר לא קטן.

אגב, וודס (שלא כהרגלו) לא יצר הפעם תקדים. הקפטן ששימש לפניו גם כשחקן בנבחרת היה הייל אירווין האמריקאי, בתחרות ה – presidents cup הראשונה שנערכה בשנת 1994 (וגם ניצח). האם וודס בטוח בעליונות של הנבחרת האמריקאית על פני נבחרת "האינטרנשיונל", עד כדי כך שהוא מוכן לחבוש את שני הכובעים בו זמנית? מה שבטוח שטייגר וודס הוא בין היחידים, אולי היחיד בלבד, שיכול להרשות לעצמו לקחת על עצמו החלטה נועזת ומתריסה כאחד, ולהישאר בחיים.

הנבחרת האמריקאית

שולטת באופן אבסולוטי עם רקורד של 12 ניצחונות, תיקו אחד והפסד אחד בהיסטוריה של התחרות.

חברי הנבחרת הם:

דסטין ג'ונסון, ג'סטין תומאס, קסנדר שאופלי, פטריק קנטליי, ווב סימספסון, ברייסון דשמבו, מאט קוצ'ר, טוני פינאו, גארי וודלנד, פטריק ריד, ריקי פאולר ו – טייגר וודס.

בולט בהעדרו : ברוקס קפקה הפצוע.

הנתון המנצח: כל חברי הנבחרת מדורגים בין 25 הגולפאים הראשונים בעולם עם תחילת התחרות!!!

לכאורה, כבר כאן אפשר לארוז את המזוודות ולהכריז על הפייבוריטית ללא עוררין.

אלא ש… מספר נקודות למחשבה לערער במשהו את הדומיננטיות האמריקאית בנקודת זמן זו באופן שאולי תינתן לארני אלס ושחקניו "הגלובליים" הזדמנות פז ולהפתיע:

1. השילוב של טייגר וודס כשחקן וכקפטן בו זמנית – כבר עכשיו ברור שוודס ישחק לפחות בשני משחקים בתחרות ואולי אף יותר במקביל לתפקיד התובעני והמלחיץ כקפטן הנבחרת. אם האמריקאים לא יצליחו להשיג יתרון משמעותי לאחר שני ימי התחרות הראשונים, ייתכן והלחץ ייתן את אותותיו בנבחרת ומכאן קצרה הדרך אצל האמריקאים לחיכוכים ומאבקי אגו שתמיד נמצאים תחת פני השטח. גם אם סגני הקפטן, זאק ג'ונסון, סטיב סטריקר ופרדי קאפלס יוכלו לסייע לוודס במשימה המורכבת, הוא עדיין זה שיצטרך בסוף היום לספק את הסחורה או את ההסברים…

2. התקשורת עשתה מטעמים השבוע מאירוע (זניח לטעמי) שקרה בתחרות HERO בבהאמאס, שבמהלכה נתפס פטריק ריד בטלוויזיה מפר את החוקים במהלך חבטה מהבאנקר (קיבל 2 חבטות עונשין לאחר שגרף את החול עם המחבט ולכאורה שיפר את הפוזיציה של הכדור) ולאחר מעשה סיפק הסברים שהתקשורת נטתה להציג כמפוקפקים. פטריק ריד, ממילא ידוע בסבב כאחד השחקנים המוחצנים ובעל תדמית של שחקן עם מזג חם, שלעיתים אינו פופולארי בעיני כולם. ייתכן מאוד שעם שחקן אחר לא היו עושים רעש בסדר גודל שכזה ורורי מקילרוי (שמעולם לא פחד להשמיע דעות גם לא פופולריות) אמר זאת בבירור לתקשורת במעין סוג של "כתב הגנה" לפטריק ריד. מכל מקום, התקשורת ושחקנים בנבחרת העולם ניסו "לנפח" את המקרה באופן שאולי יכול להשפיע על שחקנים אחרים בנבחרת האמריקאית ועל הדרך גם "לחמם" את האווירה נגד ריד מצד הקהל המקומי.

3. ברוקס קפקה, השחקן אמריקאי הבכיר בחוץ. שחקן בכיר נוסף, דסטין ג'ונסון, חוזר מניתוח קטן בברך שהשבית אותו מחודש אוגוסט (וגם לפני כן נראה כמו הצל של עצמו). סימן שאלה גדול באיזה כושר וודס הולך לקבל אותו. גם ריקי פאולר, שנבחר ע"י וודס להחליף את קפקה, היא בחירה שנויה במחלוקת לאחר שגם הוא לא שיחק באופן תחרותי במהלך שלושת החודשים האחרונים (למעט בסופ"ש האחרון וגילה יכולת פושרת למדי).

4. חמישה שחקני רוקי בתחרות פלוס שני שחקנים וותיקים (ווב סימפסון ששיחק בפעם האחרונה בתחרות זו בשנת 2013 ו – מאט קוצ'ר, השחקן האמריקאי היחיד עם רקורד שלילי בתחרות) וסימני שאלה רבים לגבי ציוותים אפשריים בין שחקני הנבחרת בגלל אופי שונה, מטילים בכל זאת סימן שאלה מסוים.

5. הסתגלות להפרשי שעות דרסטיים ומסע ארוך לאוסטרליה – לא נראה לי שישפיע אבל אולי. 

נבחרת "האינטנרשיונל"

סוחבת רקורד זוועתי בתחרות עם 12 הפסדים, תיקו אחד וניצחון יחיד בשנת 1998 ב….מלבורן.

חברי הנבחרת הם:

הידקי מטסוימה (יפן), אדם סקוט (אוסטרליה), לואיס אוייסטהוייזן (ד. אפריקה), מארק לישמן (אוסטרליה), אברהם אנסר (מקסיקו), הוטאונג לי (סין), קמרון סמית (אוסטרליה), סי.טי. פאן (טייוואן), חואקין ניימאן (צ'ילה), אדם הדווין (קנדה), סאנג'יי אים (ד. קוריאה), ביונג האן אן (ד. קוריאה).

רק שלושה שחקנים מביניהם מדורגים בין 25 הראשונים בעולם.

ג'ייסון דיי האוסטרלי המוכשר פרש בשל פציעה – לא בטוח שאלו חדשות רעות לנבחרת לאור יכולתו בחודשים האחרונים.

למה הם בכל זאת מסוגלים להפתיע ולנצח?

1. קודם כל, אין להם מה להפסיד: מנקודת נחיתות התחלתית בולטת אפשר כנראה רק לעלות. בכל זאת מדובר בשחקנים בכירים בסבב העולמי, רובם בעלי הישגים וללא רגשי נחיתות אשר רגילים לשחק מול האמריקאים מדי שבוע בתחרויות הסבב הרגילות.

2. הקפטן: ארני אלס הוא אדם בעל אישיות כריזמטית ודמות לחיקוי (אם כי לשחקנים מהמזרח הרחוק אני לא בטוח עד כמה). האיש במקום הנכון, שיכול להקרין בטחון רב לשחקנים, ויש לו ניסיון עצום. והוא בוודאי לא בא לגנוב את ההצגה….

3. מוטיבציה – אחד הדברים שארני אלס בחוכמתו מנסה לייצר אצל שחקניו זו המוטיבציה המיוחדת לנצח את הנבחרת של האיש והאגדה – טייגר וודס. השחקנים ה"בינלאומיים" יהיו בוודאי גאים לתאר עד סוף ימיהם כיצד הצליחו להנחיל לוודס ונבחרתו הפסד סנסציוני. לא כל יום נופלת בחיקם הזדמנות שכזו.

4. הקהל? על הנייר, לקהל יש תפקיד מרכזי במשחקי הנבחרות אלא שכאן לא מדובר בתחרות ריידר הקאפ ו"השנאה" הספורטיבית בין המחנות איננה קיימת. ההפך הוא הנכון – הקהל האוסטרלי הוא מנומס וצפוי להריע לוודס לא פחות מנבחרתם. אדם סקוט האוסטרלי, שמכיר היטב את הקליינטים, כבר ניסה לחמם את המקומיים שלא יזכו את האורחים בקבלת פנים אוהדת וחמימה כפי שהם רגילים. ספק אם זה יעזור.

ההימור שלי: הבדלי הרמות משמעותיים מדי. הפסד אמריקאי ייחשב בגדר סנסציה. נבחרת ארה"ב לוקחת אולי באופן יותר צמוד מהמצופה.

שידור: NBC + GOLF CHANNEL

תמיד כיף לראות

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. נהדר יוני!
    .
    הבחירה בוודס הפיכה חיים בטורניר שבלעדיו היה נטול זוהר כוכבים ועשה רק טוב לאירוע – לגבי המקצועיות, נחכה ונראה.
    .
    לגבי האמריקאים – אסור לעולם לזלזל בפטריוטיות שלהם. גם הגדולים ביותר יודעים לוותר על האגו כשמדובר במדינה שלהם, זה משהו תרבותי עמוק שהרבה מאוד מדינות היו רוצות לאמץ.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט