ספורט מעולם אחר – על הסיגר הקובני שכבה / מתן סרי

בפוסט הקודם כתבתי שאני רוצה לדבר קצת על ענפי ספורט שנעלמים מהנוף של הספורט הישראלי. התחלתי בהיאבקות, והיום אני רוצה להמשיך בקו אחר, ולכתוב על כדורעף – ספורט שבארץ התחיל על (כמעט) טהרת הקיבוצים, ולצערי לא מצליח להתרומם לגבהים, תרתי משמע, שאני מאמין שהוא ראוי להם.

(אזהרה: אין טעם להתעמק בארבע הפסקות הבאות, ומספיק להתרשם מנפחן. מי שמתעניין, כמובן מוזמן.)

ווילפרדו לאון. קבלן (Outside Hitter, מעתה "OH"), בן 26. אלוף העולם למועדונים (2017) ופעמיים הסגן (2015, 2016). 4 פעמים אלוף אירופה למועדונים (2015-2018). 3 שנים אלוף הליגה הקובנית (2009-2011) ו-4 שנים אלוף הליגה הרוסית ומחזיק הגביע (2015-2018). 3 פעמים ה-OH הטוב ביותר של אליפות העולם למועדונים (2015-2017). פעמיים ה-MVP של אליפות אירופה למועדונים (2015, 2016) ו-4 פעמים ה-OH הטוב ביותר (2015-2018).

יואנדי ליאל. קבלן, בן 31. 3 פעמים אלוף העולם למועדונים (2013, 2015, 2016) ופעם אחת הסגן (2012). אלוף אירופה למועדונים (2019) ו-3 פעמים אלוף אמריקה הדרומית למועדונים (2014, 2016, 2017). 4 שנים אלוף הליגה הברזילאית (2014-2018) ושנתיים מחזיק הגביע הברזילאי (2014, 2016). אלוף הליגה האיטלקית (2019). ה-MVP של אליפות העולם למועדונים (2015) ו-3 פעמים ה-OH הטוב ביותר (2013, 2016, 2017). פעמיים ה-MVP של אליפות דרום אמריקה (2016, 2017) ו-3 פעמים ה-OH הטוב ביותר (2014, 2015, 2017).

אוסמני חואנטורנה. קבלן, בן 34. 4 פעמים אלוף העולם למועדונים (2009-2012) ופעמיים הסגן (2017, 2018). 3 פעמים אלוף אירופה למועדונים (2010, 2011, 2019) ופעמיים הסגן (2014, 2018). 4 שנים אלוף הליגה האיטלקית (2011, 2013, 2017, 2019) ו-4 פעמים מחזיק הגביע (2010, 2012, 2013, 2017). אלוף הליגה הטורקית (2014) ומחזיק הגביע (2015). 4 פעמים ה-MVP של אליפות העולם למועדונים (2010-2012, 2017) ופעמיים ה-OH הטוב ביותר (2010, 2011). 3 פעמים ה-MVP של אליפות אירופה למועדונים (2010, 2011, 2019) וה-OH הטוב ביותר (2018).

רוברטלנדי סימון. חוסם אמצע (Middle Blocker, מעתה "MB"), בן 32. אלוף העולם למועדונים (2016) ופעמיים הסגן (2014, 2018). אלוף אירופה למועדונים (2019) ופעמיים אלוף אמריקה הדרומית למועדונים (2017, 2018). אלוף הליגה האיטלקית (2019) ומחזיק הגביע האיטלקי (2014). 3 שנים אלוף הליגה הקובנית (2006, 2009, 2010), שנתיים אלוף הליגה הדרום-קוריאנית (2015, 2016) ושנתיים אלוף הליגה הברזילאית (2017, 2018). 3 פעמים ה-MB הטוב ביותר באליפות העולם למועדונים (2014, 2017, 2018) וה-MVP של הליגה הדרום-קוריאנית (2016).

נכון שמדהים היה לחשוב על תסריט דמיוני בו ארבעת הענקים הללו היו משחקים בקבוצה אחת, בטח בשיאם? כל מוסר בעולם היה מוכן לוותר על כמה שקלים ממשכורתו כדי שיהיו לו ארבעה מנחיתים כאלה בהתקפה. טוב, אבל למה לי לבלבל לכם את השכל על זה? למרבה הפלא, הארבעה הם ילידי קובה, האי השוכן בקאריביים, וארבעתם ייצגו את מדינתם בטורנירים בינלאומיים לתקופה קצרה בחייהם. כעת, חואנטורנה משחק בשביל נבחרת איטליה, לאון מייצג את פולין, ליאל בחר בנבחרת ברזיל וסימון הפסיק לשחק בשביל מולדתו כבר קרוב לעשור. רגע, אז איך הגענו למצב כזה?

(האמת היא שהמציאות לא כל כך רחוקה מהפנטזיה. נכון לכתיבת שורות אלו, בסגל של לוב האיטלקית (Lube Volley) משחקים ליאל, חואנטורנה וסימון גם יחד, ומי שמנהל את ההתקפה שלהם הוא ברונו רזנדה – לטעמי גדול המוסרים היום).

ארבעת המופלאים – מימין לשמאל: רוברטלנדי סימון, ווילפרדו לאון, יואנדי ליאל ואוסמני חואנטורנה.

כמעט מאז ומעולם תפס ספורט מקום של כבוד בקובה. היה לו חלק משמעותי בחיי התושבים, ואף בעיני השלטון המקומי. גם לאחר שארצות הברית השתלטה על האי הטרופי ב-1899 ומצבה של המדינה הידרדר, התושבים נאחזו באהבתם לספורט, ובעיקר לבייסבול. הבייסבול, שנודע לעם הקובני תודות לעובדי נמל אמריקאיים במהלך המאה ה-19, הפך לענף הספורט הלאומי של קובה ולפופולרי שביניהם. למעשה, עד היום מגיעה קובה להישגים מרשימים במשחק זה, וקובנים רבים אף משחקים ב-MLB, ליגת הבייסבול הבכירה של אמריקה. יחד עם זאת, עזיבתם של למעלה מ-100 שחקני בייסבול קובנים לאמריקה (עוד נחזור לזה!) על מנת לשחק בייסבול מקצועני, בפרק זמן של פחות מ-15 שנים (באמצע המאה ה-20), סימל את שיא השפל של הספורט במדינה. ואז, ב-1959, ההיסטוריה השתנתה עבור קובה כאשר הדיקטטור פידל קסטרו עלה לשלטון בעיצומה של המהפכה הקובנית הידועה.

עם עלייתו לשלטון, נותקו יחסיה הדיפלומטיים של ארצות הברית עם קובה, והללו הפכו לאויבות בעוד קובה התקרבה למעצמה הסובייטית. במטרה להפגין סולידריות עם ברית-המועצות ולאמץ את הגישה הסוציאליסטית הסובייטית, נעשו רפורמות נרחבות במדינה. ביניהן, גם ביחס לספורט, שכעת הצלחה בו הייתה אפשרות להראות את עוצמתו של המשטר הקומוניסטי.

הגוף שלזכותו נזקף השינוי הדרמטי בחינוך הגופני הוא INDER השנוי במחלוקת, שמנהל עד היום את תחום הספורט במדינה. INDER הוקמה כשנתיים לאחר הפיכתו של קסטרו, וייצגה נאמנות את רוח השלטון החדש. למרות כל זאת, אין עוררין על חלקה בפריחת הספורט. הסיבה לתמורה בגישה לספורט ולמאמץ לסגל נורמות חינוך גופני מחולקת לשתיים – דאגה לרווחתם של התושבים (בגלל הקשר האיתן לרווחה ולבריאות) ופיתוח צבא חזק ואיכותי. INDER השקיעה מאמצים רבים במטרה להנחיל תרבות ספורט בקרב העם כולו, בין היתר אלה כללו: הקמת מתקני ספורט בפרברים ובאזורים המרוחקים לרווחת התושבים, העסקת מתנדבים וסטודנטים בעלי מלגות שעתודתם הייתה עידוד לעיסוק ספורטיבי, הכשרת מקומיים בהפקת משחקי ספורט, הכשרת מורים לחינוך גופני בכל בתי הספר ברחבי המדינה וקידומם, ארגון פעילויות ספורטיביות בשעות הפנאי לצעירים, ועוד ועוד.

אך כמו שהבנתם, קסטרו לא היה עוד בחור תמים. הוא רצה לנצל את הספורט גם לטובת שאיפותיו הפוליטיות – איחוד העם סביב שאיפות ספורטיביות לאומיות משותפות, תוך בניית זהות וגאווה לדור הצעיר, וכמובן להציג לעולם את הדרה של קובה דרך הצלחות בינלאומיות בספורט. לפיכך, נעשתה עבודה קשה לא פחות בפיתוח הספורטאים והאתלטים הטובים במדינה. נערכו מבחנים מגילאים קטנים לאיתור יכולות פיזיות יוצאות דופן, ובעקבותיהם נשלחו צעירים לבתי ספר ולמוסדות מיוחדים שהתמחו בחינוך ספורטאים. במוסדות הללו הייתה חובה להפגין הצלחות ספורטיביות ואקדמיות, כאשר סיוע ניתן למתקשים, אך גם מחויבות פוליטית לשלטון. לאחר מכן, בוגרי מוסדות החינוך היו מתפזרים ועוסקים בתפקידים אשר קשורים לספורט בצורה כזו או אחרת, על כל גווניו: החל מאתלטים במשרה מלאה, מורים ומאמנים לאימון גופני, ועד למנהלים בארגוני הספורט הממשלתיים וחוקרים אקדמיים בתחומי הספורט, הביולוגיה והתזונה.

תוך זמן קצר, זכו קובה, ובפרט INDER, להכרה חיובית מצד מדינות הגוש המזרחי. כתוצאה מכך, נעשו שיתופי פעולה רבים בתחומים הללו שמטרתם הייתה העצמת ההצלחה והחלפת ידע. לדוגמה, אתלטים קובניים רבים נשלחו להתאמן אצל מאמנים סובייטים שתרמו להישגיהם. בשורה התחתונה, הישגיה של קובה בתחום החינוך הגופני קשורים אדוקות בתפיסה האידיאולוגית המזרח-אירופית, הגורסת שספורט הוא חלק מהתרבות הפוליטית וצריך להיות נגיש לכולם.

אבל המציאות התרסקה לתושבי מדינת הסיגרים בפנים. לאחר נפילת חומת ברלין והתפרקות מדינות הגוש המזרחי, הייתה המפלה הכלכלית של קובה בלתי נמנעת. ארצות הברית החריפה את הסנקציות נגד קובה, והמשיכה להפעיל לחץ גדול עליה במטרה לערער את השלטון ואת מנהיגה. השלטון, מצידו, נקט פעולות קיצוניות מחוסר ברירה בעקבות המצב החריף החדש. במקביל, הועברו מסרים נגד חתירה תחת קסטרו, ושלטונה של המפלגה הקומוניסטית התבסס. אלפים נאסרו בשל "הסכנה הפוליטית" שהם מהווים, כמו גם עשרות אלפים רבים שניסו להגר לארצות הברית. החיים נעשו קשים מנשוא. אווירה של עוני, ייאוש ובדידות אפפו את הערים. הרחובות היו ריקים, תאורת הרחוב דלקה למספר שעות בודדות, וכל מוצר בסיסי שעשה דרכו למדינת האי לווה בתור אינסופי של אנשים המבקשים לרכוש אותו. על אף כל אלה, בקושי נשמעו קולות הקוראים לשינוי, אולי מתוך אמונה שהמשטר עוד עתיד להיטיב עימם. המפלגה החוקית היחידה נותרה, עד היום, המפלגה הקומוניסטית.

: בית ספר לחינוך ספורט (EIDE) שהוקם בקובה לאתלטים מצטיינים

ובכן, בחזרה לסיפורנו. כאמור, קובה הייתה נתונה במצב בכי רע, רמות העוני ואיכות החיים היו ירודות ביותר. קשה היה גם מצבם של הספורטאים המקצוענים במדינה. על אף שהיו זוכים להטבות גשמיות מסוימות מהמשטר שהקלו על חייהם, גם הם הרוויחו כמו שאר העובדים ברחבי המדינה כ-20 דולרים עלובים לחודש. עוד מתקופות עברו, התפיסה הרווחת הייתה שעל מנת להצליח באמת, עליך לעזוב את המדינה ולפתח קריירה מקצוענית מחוץ לגבולותיה (אמרתי לכם שנחזור לזה!). הספורטאים היו זוכים לתנאי חיים טובים ונוחים בסדרי גודל משהכירו במולדתם. אולם, תפיסת המשטר המקומי הייתה שעל הספורטאים לעסוק במקצועם מתוך חדוות המשחק והרצון לייצג את המדינה, ותו לא. בעקבות כך, נאסר על המקומיים להתחרות בליגות זרים בענפי ספורט רבים. וכך, האתלטים המוכשרים – בקנה מידה עולמי יש לציין – מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן, בדומה למיודעינו שהיכרנו בתחילת הפוסט. הסיפור הכאוב מכולם הוא של ווילפרדו לאון, והוא גם זה שהיכה הכי הרבה כותרות בתקשורת הספורט העולמית.

ווילפרדו לאון החל לשחק כדורעף בגיל 7, וכבר בגיל 14 ו-10 חודשים ערך את הופעת הבכורה שלו במדי הנבחרת הלאומית הבוגרת (!). בגיל 17 כבר הפך לקפטן הצעיר בהיסטוריה של הנבחרת. מיותר לציין שהיה תקוותה הגדולה של קובה בענף, ושמו הלך לפניו בכל עולם הכדורעף. הוא זכה להצעות קוסמות מקבוצות רבות מחוץ לקובה, ובשנת 2013 קיבל הצעה קוסמת במיוחד שהגיעה למשכורת של כמעט מיליון דולרים, הצעה מטורפת לחלוטין במונחים של שחקני כדורעף. בעקבותיה, הוא ביקש את אישורה של פדרציית הכדורעף הקובנית (CVF) לצאת ולשחק בחו"ל. משלב זה, המשך הסוגייה די מעורפל, אך נראה שהוא כזה – שחקן קובני המבקש לעזוב למועדון זר המשחק מחוץ לקובה, למעשה מוותר על זכותו לשחק עבור נבחרת מולדתו. לא רק זאת, שחקן שמחליט לפרוש ממדי הנבחרת הקובנית מושעה ממשחק פעיל למשך שנתיים עד שיוכל לקבל אישור מ-FIVB לחזור ולשחק. המקרה של לאון היה חמור אף יותר ופדרציית הכדורעף הקובנית דרשה הרחקה של לא פחות מ-4 שנים, והוא גורש מהמדינה. לאון חתם בזניט הרוסית והפך לגדול המשתכרים בכדורעף העולמי, אך סופה של הפרשה כואב לשני הצדדים. מצבו של הכדורעף המקצועני בקובה הלך והחמיר, וסיפור זה לא עשה חסד עם המוניטין שלו בעולם. מנגד, לאון יצא מאוד פגוע ממולדתו ומהיחס לו זכה, וכעת נראה שהוא מנתק כל קשר עימה.

"הם קוראים לי שם בוגד", הוא סיפר בריאיון, "אני לא מחשיב את עצמי כבוגד. קיבלתי החלטה לא לשחק בשביל הנבחרת הקובנית ועליהם לכבד אותה. זה לא מתוך חוסר אהבה למדינה או מתוך שאיפות כלכליות. להיפך – אני אוהב את המולדת שלי, שם גדלתי וחונכתי והמשפחה שלי עדיין שם. נתתי לקובה את כל מה שהיה לי, ובעקבות כך נגבה ממני מחיר כבד. כעת אני רוצה לחיות לטובתי האישית ולטובת משפחתי, וקובה מסרבת לקבל את זה."

: ווילפרדו לאון במדי הנבחרת הפולנית

לא אוכל לכתוב על מצב הכדורעף הקובני ועל פדרציית הכדורעף הקובנית מבלי להזכיר את החרפה שהתרחשה בפינלנד בשנת 2016, זמן קצר לפני תחילת המשחקים האולימפיים בריו. בעיר טמפרה שבדרום המדינה נערך טורניר בינלאומי במסגרת הליגה העולמית לנבחרות. במהלך שהותה של הנבחרת הקובנית בעיר, התלוננה מקומית שעברה אונס על ידי 8 משחקני הנבחרת. 2 שחקנים שוחררו זמן קצר לאחר מכן, אחד זוכה ועל 5 מתוכם נגזר עונש מאסר של 3.5–5 שנים בכלא הפיני. למשחקים האולימפיים, אם אתם תוהים, נשלח סגל שחקנים אחר שהפסיד את כל משחקיו בטורניר.

בקיץ האחרון, ערכו ווילפרדו לאון ויואנדי ליאל את הופעות הבכורה בנבחרות הבינלאומיות החדשות שלהם, פולין וברזיל בהתאמה. אוסמני חואנטורנה חידש את הופעותיו בזירה הבינלאומית במדי איטליה בשנת 2015 ומשחק במדיה מאז. רוברטלנדי סימון פרש ממדי הנבחרת בשנת 2010, אבל ערך את הבכורה המחודשת שלו גם כן בקיץ האחרון. ההגבלות על האתלטים המקצוענים בקובה יורדות, וכבר היום יש אישור בכל ענפי הספורט השונים להתחרות מחוץ לליגה המקומית, ועדיין לשמור על זכותם לשחק בנבחרת של מולדתם. כל אלה מפיחים תקווה קטנה שאולי בכל זאת יש סיכוי לכדורעף הקובני לחזור לקדמת הבמה העולמית.

פאקו

ממונה על איזור 51 בהופס.

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. לא מבין מי יודע מה בכדורעף וזה אולי ספורט הכדור שאני הכי חלש בו, אבל יהודים לא טובים בגובה ועד כמה שידוע לי בספורט הזה צריך הרבה גובה אפילו יותר מכדורסל.

  2. מקורות יודעי דבר במיאמי דיווחו על נפילתו הצפויה של פידל קסטרו, שנחשב כמי שעומד להימחק מהמפה הפוליטית בתוך מספר שעות.
    .
    סיפור מעניין מאוד, תודה.

  3. תודה, מדינה שתקועה בשנות ה-60 כאשר התושבים יודעים מה קורה בשנות ה-2000, עדיין עוקבים אחרי כולם, עדיין אין אינטרנט (אולי רק כזה של חיוג), רופא מרוויח כמו הומלס ואיכשהו זה עדיין נמשך

  4. אותה בעייה קיימת שם בבייסבול. הם משך שנים לא הירשו לשחקניהם המצויינים לשחק כמקצוענים בארה"ב (והם היו יכולים להמשיך לייצג את קובה במשחקים האולימפיים ואליפות העולם, אך קובה אסרה זאת) והם נאלצו לברוח ולהגיע לארה"ב כפליטים. כמה מהם הפכו לכוכבים ב-MLB. נידמה לי שהאיסור פחות הרמטי היום.

  5. נהדר מתן, תודה רבה.
    .
    המהפכה הקובנית הובילה לדברים נהדרים במדינה (בעיקר חיסול המעמדות והגזענות והחשיפה לחינוך גבוהה שהיה נגיש לכולם), אבל כמו אצל הרבה מהפכנים, לא ידעו להסתגל לשינויים בעולם והיו נטועים בעמדתם. לאחר ירידתו של פידל מהעין הציבורית וכעת לאחר מותו אנחנו רואים יותר ויותר רפורמות, גם בספורט (החוזה עם ה-MLB הוא הראשי שבהם), שעשויות להחזיר אותו למרכז הבמה העולמית. התרבות כבר קיימת, עכשיו נדרשות התאמות.

  6. תודה רבה, מתן. מעניין מאוד. ההגירה של הספורטאים הקובנים ממדינת האם מתרחשת גם באתלטיקה כשחלק מהאתלטים המצטיינים של המדינה (הענף בה בעל מסורת עשירה במגוון מקצועות) עוברים לייצג מדינות אחרות, בעיקר באירופה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט