דיון הופס לסופ"ש: מה החלק של הקבוצה בהתפתחות של שחקן?/ עידו גילרי

אתמול היה המועד האחרון בו קבוצות יכלו לממש את שנות האופציה בחוזי הרוקי של מחזורי 2017 ו-2018 (וגם אחד מ-2016). 58 שחקנים צעירים המתינו כדי לדעת האם יש להם חוזה לעונה הבאה או שהם הופכים לשחקנים חופשיים שעלולים להיפלט מהליגה. כל 30 נבחרי הסיבוב הראשון של 2018 ימשיכו לעונה נוספת כשמתוך 27 נבחרי 2017 רק 3 לא ימשיכו לעונה הרביעית והאחרונה בחוזה.

במקרה של שחקני סקרמנטו הארי גיילס (בחירה 20 בדראפט 2017) וקיילב סווניגן (בחירה 26, 2017) – זה לא כל כך מפתיע. הראשון סבל מפציעות חוזרות ונשנות והשני לא ממש הראה התאמה לליגה. אבל השחקן הנוסף מנבחרי אותו הדראפט שלא ממשיך לעונה הרביעית בחוזהו הוא הבחירה ה-4, ג'וש ג'קסון.

משהו השתבש בדרך

ג'קסון נחשב להבטחה גדולה כשנבחר על ידי פיניקס אחרי פולץ, בול וטייטום. הוא הראה הרבה פוטנציאל בעונת הרוקי אותה סיים עם 13.6 נקודות למשחק, 4.6 ריבאונדים והרבה ניצוצות ב-25.4 דקות למשחק. בעונתו השנייה הוא חווה נסיגה מסוימת אבל חמור מכך התחיל להסתבך מחוץ למגרש. בקיץ אחרי העונה הוא נעצר לאחר שניסה להסתנן לאזור VIP בהופעה ואז ברח מהשוטר שעיכב אותו. כמו כן, הוא הואשם על ידי אם ביתו שהוא חשף את התינוקת בת השנה למריחואנה וגרם לה להתמסטל.

לא לקח הרבה זמן לסאנס להיפטר מהצעיר המבטיח והם העבירו את ג'קסון ביולי לגריזליס תמורת ג'בון קארטר. אם חשבנו לרגע שבממפיס הוא יזכה להתחלה חדשה אז הגריזליס חשבו אחרת ושלחו את ג'קסון לקבוצת ליגת הפיתוח. כמו כן, הם גם לא מימשו את האופציה לשנה הבאה בחוזהו מה שאומר שהוא יצטרך להמציא את עצמו מחדש בתחילת העונה הבאה.

איך קורה ששחקן שמראה כל כך הרבה פוטנציאל מוצא את עצמו בפועל מחוץ לליגה אחרי שנתיים בלבד? האם זה עניין אישיותי? כבר היו לכך סימנים בהסתבכות קודמת בקולג' בקנזס. אבל האם ייתכן שגם לקבוצה יש חלק בכך? שחלק מתפקידה הוא ליצור מסגרת שבה צעיר כשרוני ככל שיהיה יוכל להפוך למקצוען? בהחלט יש כאן סימנים שכן.

הסאנס שבחרו את ג'קסון בדראפט השיגו דראפט קודם בבחירה הרביעית את דראגן בנדר ובבחירה השמינית את מרקיז כריס. בנדר אכזב ולא זכה למימוש העונה הרביעית בחוזה מהסאנס כשהוא משמש כמשקולת ספסל במילווקי העונה. כריס הועבר לרוקטס שגם העדיפו לתת לו ללכת בסיום העונה על פני הבטחת העונה הרביעית.

כנראה שיש כאן משהו מעבר למקריות. אפשר לטעון שהסאנס לא יודעים לבחור בדראפט אבל בוקר (13) וטי ג'יי ורן (14) מראים שזה לא בהכרח נכון. האם ייתכן שבמסגרת קבוצתית אחרת שהייתה נותנת לבנדר, כריס או ג'קסון יותר זמן להתפתח הם היו מוצאים את מקומם באופן טוב יותר? יש לא מעט שחושבים ככה וזה כולל את השחקנים עצמם. כשכריס הרשים את שחקני הווריורס בטרום עונה, דריימונד גרין אפילו אמר זאת במפורש – שתמיד מאשימים את הילד (השחקן) ולא את הקבוצה הדפוקה. הוא לגמרי לא לבד – מרסין גורטאט ששיחק בעבר בקבוצה אמר בקיץ שהסאנס הם הארגון הגרוע ביותר שבו הוא שיחק ושתמיד יש שם בלאגן מחוץ למגרש. ואנחנו מדברים כאן על שחקן שהבסיס שלו להשוואה זה המג'יק, וויזארדס וקליפרס…

עד כמה חשובה מסגרת קבוצתית להתפתחות שחקנים? יש כאלו שיצליחו בכוחות עצמם אולי אפילו בכל ארגון, אבל מה לגבי האחרים? אם ניקח את הקצה השני לדוגמא, הספרס מצליחים להישאר רלוונטיים שנים ללא בחירות דראפט גבוהות. איך הם עושים את זה? בעיקר על ידי זה שהם נותנים לצעירים זמן להתפתח. לאו דווקא על מגרשי ה-NBA. דרק ווייט, ד'גונטה מארי וברין פורבס הם דוגמאות עכשוויות לנטייה של הספרס לתת לצעירים להתבשל שנה בין הג'י-ליג לספסל לפני שהם הופכים לבורג במכונה. סביר שהם יעשו את אותו הדבר עם לוקה סמניץ' וקלדון ג'ונסון – בחירות הסיבוב הראשון של השנה (שמישהו פעם אחת ולתמיד יסביר לי איך הספרס בוחרים תמיד 29 בדראפט…)

מה כל כך מיוחד ב-29?

אוהדי הספרס אוהבים לצעוק שפופוביץ' מייבש את הצעירים. הייתכן שהוא פשוט נותן להם את המרחב הדרוש להתפתחות נאותה? לא חסרות דוגמאות לשחקנים שהפציצו דקות ומספרים ישר מהפתיחה רק כדי להפוך להערות שוליים – מייקל קארטר וויליאמס, ברנדון ג'נקינס, טייריק אוואנס והרשימה ארוכה. הייתכן שהקריירה של השחקנים הנ"ל הייתה יכולה להיות מוצלחת יותר אם היו מתחילים יותר לאט?

אם נסכם עולות פה שתי שאלות מרכזיות לדיון:

  1. האם לקבוצה ולתרבות הארגונית שלה יש השפעה מהותית על התפתחותו וסיכויי הצלחתו של שחקן או שזה תלוי בעיקר במאפיינים האישיותיים שלו?
  2. האם עדיף לזרוק שחקנים צעירים למים העמוקים של ה-NBA ולראות מי מהם לא טובע או שעדיף קודם לתת להם ללמוד לשחות במים הרדודים של הבריכה של הקטנים?

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. הסלטיקס ממשים את השנה השלישית של וויליאס III לשנה הבאה.
    מרוצים שם מאד מן התפוקה שלו והתרומה בהגנה. האם נחבל ממנו השנה משחק של 15 נקודות 10 ריבאונד שני בלוקים וחטיפה???

  2. דיון טוב מאוד. דעתי על השאלות:

    1.גם וגם. קבוצה עם תרבות ארגונית חזקה בדרך כלל תבחר שחקנים עם אישיות טובה שיתאימו למרקם של מה שהולך שם ולא בעייתים. אני לא זוכר מתי הספרס בחרו שחקן שנחשב הד-קייס בדראפט, למרות שהיו להם פספוסים (ניקולה מילוניטוב על חשבון מונטרז הארל, למשל), ולכן הם נתפסים כארגון יחסית מוצלח. זה קצת כמו ביצה ותרנגולת – נדיר לראות אישיות רעה נופלת למקום שנחשב "טוב". הדוגמה היחידה שקופצת לי לראש היא מייקל ביזלי במיאמי, וזה הלך רע.

    2.מאוד תלוי שחקן. בשנים האחרונות היו לנו כאלה שהתחילו מהרגע הראשון, אבל חלקם הגיע עם ניסיון – לוקה דונצ'יץ' אחרי תקופה ממושכת באירופה, בן סימונס אחרי שנת מנוחה, דונובן מיטשל אחרי שנתיים בקולג' וכו'. אני לא מכיר הרבה שחקנים שמתחילים את העונה בליגת ההתפתחות ואז באן.בי.איי, אבל אין כאן מדיניות גורפת לדעתי לכיוון כזה או אחר. חשוב לזכור שהאמ.וי.פי היה שחקן של 7 נקודות ו-4 ריבאונדים למשחק בעונתו הראשונה, שחקן ההגנה שחקן של 2.3 נקודות ו-3.4 ריבאונדים ואמ.וי.פי הגמר קלע 8 נקודות עם 5 ריב' בערב. פיתוח שחקנים לוקח זמן. אם מעבר בליגת ההתפתחות זה הדבר הנכון עבור חלק (פסקל סיאקם, למשל) אז זה מתאים, אבל מאוד תלוי בקבוצת ההתפתחות אליה הם מגיעים. תודה עידו.

  3. תודה עידו מצויין , לקבוצה יש קטע קריטי בהתפתחות של שחקן בטח בשנים הראשונות שלו , יש כמה כישרונות על כמו דיוויס לברון דוראנט… שגם אם קטטוס יאמן אותן ישלטו בליגה, אבל רוב השחקנים צריכים יד מכוונת רק לראות את השיפור האדיר של כל שחקן שמגיע לאטלנטה לעומת מי שמגיע לבית הקברות באורלנדו מינסוטה…
    .
    2. אני חושב שרוקי חייב להשתפשף בליגה ולקבל דקות גם במקרה של הפסדים בקבוצות ללא שאיפות לשנה שנתיים הקרובות סטייל אטלנטה (זה טוב ללונג ראן) , הקטע שאם תרבות האינסטנט של היום יש הרבה שחקנים בוסריים שמגיעים לליגה שמתפתחים אחרי כמה שנים.

  4. דיון מעולה, תודה רבה עידו.
    .
    לדעתי יש משקל לקבוצה, אבל השאלה היא איך אומדים אותו. אני זומם מזה תקופה לנסות למדל איכשהו את העניין הזה, משהו בסגנון של לנסות להעריך את מידת הכשרון הבסיסי של שחקן (גם על בסיס גובה הבחירה, אבל זה מוטה על ידי מה שהגדרת יפה כ"לא יודעים לבחור", אז צריך לנסות למצוא פתרונות אחרים), והשוואה ל"מה שיצא ממנו בסוף", כששם יתכן שצריך להפריד בין "מה שיצא ממנו" במסגרת הקבוצה, לבין "מה שיצא ממנו" כשלא שיחק בקבוצה – אם ניקח למשל את מאנו, אפשר לטעון ש"אם לא היה בספרס לא היה מצליח כל כך", ואז הקבוצה מקבלת הרבה קרדיט, אבל במקרה של קוואי, למשל, זה מסתבך, מאחר והוא מצליח גם מחוץ לספרס, ואפשר ליחס את זה יותר אליו אישית, אבל גם לתהות – גם אם עכשיו הוא מצליח "בחוץ", אם לא היה מגיע לספרס האם היה הופך ל"קוואי"?
    .
    סוגיה מרתקת, גם מקצועית וגם מתודולוגית, ואני נוטל לעצמי את החירות להתייעץ איתך בנוגע למודל כזה, כאשר אתפנה לכך.

      1. נכון בכלל, ובנוגע לשחקן ספציפי בפרט, השאלה האם המספרים לא יכולים לסייע כאן – אם נראה, (תיאורטית כמובן, ופשטנית בשלב זה), שהיחס בין הנתונים האישיים של שחקנים שנבחרו על ידי קבוצה א' במקומות 10-15 בדראפט, נניח,, לבין הנתונים האישיים של שחקנים שנבחרו על ידי קבוצה ב במקומות האלו, לאורך תקופה z, האם לא אפשר יהיה לטעון שיש קשר?

          1. למה בעצם? בהנחה שמי שבוחר הוא אותו בוחר (מקונדו, פרסטי, ביופורד וכו׳), ואם ניצמד לשחקנים שנשארו בקבוצת האם לפחות x זמן?

            1. יהיו מעט די מקרים בכל טווח.

  5. רוקים שלפני רגע היו מלכי הקולג' נזרקים למים מול שחקני הגנה מנוסים.
    אם הם כוכבי על (נדיר) הם מצליחים.
    אם לא הם יורדים לספסל ושם חוסר הבטחון והפחד לא להצליח מתחילים לכרסם.
    אני חושב שהספרס עושים חכם. מעצבן אבל חכם. כששחקן יודע שאין ממנו ציפיות הוא יותר משוחרר. כששחקן משחק בג'י ליג הוא עובר עוד מדרגה, כמו שאמרת, לפני הבריכה של הגדולים.
    🙂

    1. אבל לפעמים יש לנו גם כאלה ממעמקי הדראפט שמתעלים בעונת הרוקי – ברוגדון למשל. אני חושב שזה מאד קשור לגיל של השחקן.

  6. לדעתי אין תשובה נכונה ל-2 השאלות. יש שחקנים שהם הד קייס ולא משנה כמה הארגון טוב, שום דבר לא יעזור לך, או דוגמאות מהכיוון השני, אבל ברור שלתרבות הארגונית של מועדון יש השפעה עצומה, כמו שאפשר לקרוא בתרגום של סמיילי על מיילס טרנר.

    לגבי דקות – בגדול הרעיון הנכון הוא לתת להם להתמודד מול שחקני נ.ב.א אחרים, אבל זה בטח לא נכון עבור כולם. גרייסון אלן נראה אבוד ביוטה עד שנשלח לג'י ליג, והוא חזר כשהוא נראה טוב יותר – לא יודע אם יצא ממנו משהו, אבל השליחה לג'י ליג בטח עזרה. ג'רום רובינסון, בחירת לוטרי, די נרקב בקליפרס בשנה שעברה. אני מאמין שהיה עדיף לו לשחק קבוע בג'י ליג במקום לקבל רסיסי דקות בנ.ב.א

    1. אז בקיצר- כל מקרה לגופו?
      זה רק אומר שלקבוצות אם ניהול נכון יש סיכוי גבוה יותר לאבחן מי זקוק ל'טיפול' ומי לא

      1. עידו רוב השחקנים זקוקים ליד מכוונת רק תראה מה קורה באטלנטה עם צוות הפיתוח, לעומת זה של אורלנדו סאנס… פה ושם יש כישרונות על כמו לברון דוראנט שהם כל כל יותר טובים מהשאר שגם אם קקטוס בתור מאמן ישלטו בליגה

        1. אני די חושב כמוך. בגלל זה אני מתחרפן מהקבוצה שלי…או מאוהדי הספרס שבוכים כל הזמן על ייבוש הרוקיס המוכשרים.

            1. על זה אני לגמרי חולק.

            2. קוואי הוא לייט בלומר, ברור שיש לפופ ולצף אינגלנד המון מניות בהפיכתו לסופרסטאר, אבל אני מאמין שהוא היה מתפתח בכמעט כל קבוצה, הוא הגיע מאוד בוסרי לליגה

            3. הקבוצה היחידות שאני לא רואה אותו הופך לסופרסטאר אם היה מגיע לשם הם מינסוטה ואורלנדו שהם בית קברות לשחקנים

      2. מסכים לחלוטין – "זה רק אומר שלקבוצות אם ניהול נכון יש סיכוי גבוה יותר לאבחן מי זקוק ל'טיפול' ומי לא".

  7. אני די חושב כמוך. בגלל זה אני מתחרפן מהקבוצה שלי… או מאוהדי הספרס שבוכים כל הזמן על ייבוש הרוקיס המוכשרים.

  8. אחלה טור.
    אני חושב שבעיקר מדובר באלו שבאמצע.
    שחקנים עם אופי חזק ויכולת טובה (כמו לילארד לדוגמא) יצליחו בכל מקום, ואהבלים (כמו ביזלי לדוגמא) יכשלו בכל מקום.
    אלו שבאמצע תלויים בארגון- כמה סומכים עליהם, מלווים אותם, מפתחים אותם. מאוד תלוי אם זה ארגון מלחיץ- ללונזו בול היה הרבה יותר קל, לטעמי, מחוץ ללייקרס.
    וכמובן- לא מעט תלוי במזל..

    1. אז נניח ג'וש ג'קסון (שאני חושב אפשר להכניס לקטגוריה של ביזלי) זה לא עלינו?
      אין מצב שאם היה בקבוצה אחרת שמצמידה לו מישהו שיחנך וילמד אותו קצת איך להתנהל על ומחוץ למגרש היינו רואים שחקן אחר?

  9. אה, הויכוח עתיק היומין. Nurture vs… previous nurture?
    קודם כל, לא די ברור שיש לקבוצות השפעה? בין אם ביכולת לספק את הדברים הנחוצים ללמידה, את הסביבה, לדעת להגיע לאדם הספציפי, ואפילו בבחירה במה לעזור לשחקן להתפתח. לכל קבוצה יש פרסונל שונה, פילוסופיה שונה ומתקנים שונים שבהכרח משנים את התמונה. אין לי ספק שלמערכת השלמה סביב השחקן יש השפעה בזה. לא כל כך מאמין בדטרמיניזם כשרוני.
    השאלה של מה עדיף לשחקן, מדרגות או טביעה, זו לדעתי שאלה אישית שצריך לענות בצורה שונה לכל שחקן. כל אדם מתפתח בקצב שונה (למשל, מי שהכי טוב בגיל 13 לא בהכרח יהיה הכי טוב בגיל 18. מי שהכי טוב בגיל 18 לא בהכרח יהיה הכי טוב בגיל 22, גם אם נבודד את סביבת העבודה) (למה לעזאזל מחפשים בבתי ספר תלמידים מחוננים בגילאים צעירים רק כדי להרוס להם את החיים?), שחקנים עבדו בצורות שונות עד שהגיעו לליגה, והדברים שהם מתפתחים בהם יכולים להיות שונים כשחלקם מתאימים יותר לצורך הקבוצתי הנוכחי ורמת הליגה וחלקם פחות. גם ככה כישרון זה משהו שקשה לזהות (הזכרתי את מבחני ה-IQ כדוגמא די עלובה לניסיון כזה בחיים עצמם) ולכן לפעמים נדבקים למדדים שלא מלמדים מספיק או למה שעבד בעבר.

    1. אני חושב שהרבה שחקנים נופלים בגלל עניין הגיל. פעם שחקנים היו נכנסים בגיל 21-22. בעשורים האחרונים זה 19-20. מאד משמעותי לטעמי.

      1. גם לדעתי זה מאוד משמעותי.
        רק שלא ברור לי אם לטובה או רעה. שונה, נגיד.
        בין שחקנים שמגיעים מפותחים ובוגרים יותר (והבעיה בשיטה הנוכחית היא ששחקנים שכן היה טוב להם עוד שנה של קולג', אם הם נשארים זה עלול לשדר השחקן לא מתאים) לבין חופש לקבוצה לפתח בעצמה וכל מיני שחקנים שפיתוח בקולג'ים לא התאים להם מסיבות שונות, קשה לי לקבוע בבירור.

    2. כבר לא מחפשים מחוננים אם אני לא טועה. ואני יכול להבין למה זה יכול להיות פוגעני לילדים שלא אובחנו, אבל למי שכן אני חושב שבגדול זה עזר

      1. משהו באינטרנט גרם לי לחשוב אחרת, אבל אולי זה באמת לא מייצג.
        ואני יכול להצביע על לפחות אדם אחד שאבחנה כזו ומה שבא אחריה פגע בו, רק שהרוצח הסדרתי שמתחבא לי במוח לא מוכן שאלשין.

  10. אז נניח ג'וש ג'קסון (שאני חושב אפשר להכניס לקטגוריה של ביזלי) זה לא עלינו?
    אין מצב שאם היה בקבוצה אחרת שמצמידה לו מישהו שיחנך וילמד אותו קצת איך להתנהל על ומחוץ למגרש היינו רואים שחקן אחר?

  11. פליטי הלייקרס בשנים האחרונות, רשימה חלקית, כולם עולים כיום בחמישיות של קבוצות אחרות (או מחליפים עם הרבה דקות): ראסל, אינגראם, בול, הארט, בראיינט, בונגה, זובאץ׳, קלארקסון, נאנס ג׳וניור. פיתוח שחקנים לעילא ולעילא יש לנו כאן

    1. קבוצה של לונזו, ראסל, אינגרם, רנדל וזובאץ, עם קלארקסון, הארט, בונגה, נאנס ובראיינט מהספסל, לגמרי עושה פלייאוף היום במזרח. חתיכת בזבוז של הלייקרס, למרות שלונזו, אינגרם והארט בוזבזו על דיוויס.

      1. זה אבי אבות הצ'רי פיקינג. מתעלם ממה שקרה לשחקנים רק, ואך ורק, אחרי שיצאו מהקבוצה ועברו למקום אחר. "פיתוח שחקנים לעילא"?. אולי, אבל אם כן אז דווקא במקום האחר.
        וכמובן – זה ליקוט סלקטיבי מהדראפט, שמתעלם מהבחירות המטורפות שהלייקרס קיבלה (למשל, שלושה מספרי 2 ברציפות! ועוד בחירה מס' 4. ובחירה מס' 7), ומתעלם משחקנים אחרים שהיו שם בדראפט, והיו יכולים להרכיב קבוצה פי 3 יותר טובה.
        .
        שים לב, זו הקבוצה שהיתה יכולה לרוץ השנה במדי הלייקרס-אשר-במזרח, נדמה לי שהיתה עושה חיל גם במערב.
        *כולם* נבחרו במקומות *נמוכים יותר*, מכל אחד מבחירות הלייקרס ש"התפתחו" להן. ותגיד לי לאן היתה מגיעה:
        חמישיה: מלקולם ברוגדון, ג'מאל מארי, ג'ייסון טייטום, קריסטפס פורזינגיס, יוסף נורקיץ'.
        ספסל: מונטרז הראל, ג'וש ריצ'רדסון, פרנק ג'קסון, מונטה מוריס, לנדרי שאמט, טיילר הירו.
        .
        אם כבר צ'רי פיקינג, אז שיהיה פייר.

  12. נושא מעניין מאוד.
    מציע למי שיבדוק אותו ברצינות, לעשות גם השוואה ל (ובהתאם, אבחנה מ) ענפי ספורט אחרים בארה"ב, ומחוצה לה. נקודת מוצא טובה: לה מאסיה, אקדמיית הכדורגל של ברצלונה.

  13. בגדול, התנאי ההכרחי (לא מספיק) להצלחת שחקן בליגה זה… דקות משחק.
    אם תיתן לבחירת הסיבוב השני שלך דקות תתפלא מה ניתן לקבל ממנו:
    מאנו, דריימונד גרין, בוזר, באטלר ואפילו הנזירה או הלינסנמניה.
    בטח לשחקני סיבוב ראשון. ההבדל הגדול ביותר בין שחקני לוטרי לאלו שמתחתיהם, אינו הכישרון או הפוטנציאל, אלא ההזדמנות לדקות משמעותיות. נכון האפסייד שלהם סטטיסטית טוב יותר, אבל אם ניקח שנתון של דראפט ונראה מה קורה איתו אחרי 5 שנים, נגלה שבחירות הדראפט אינן מנבא מהימן במוחד.
    כמובן, יש מרכיב מאד גדול של מזל:
    בחירה ע"י ארגון כושל , פציעה, פציעה של שחקן בכיר שמפנה את הבמה.
    אבל בסוף, שום דבר לא יכול להחליף דקות משחק, אפילו לא דקות משחק ב G ( גורנישט?).

    1. השאלה היא מתי אתה מקבל את דקות המשחק האלה.אם אתה עדיין לא מוכן להתמודד איתן אז הם לא יעזרו לך בכלום. הרבה שחקנים עם כישרון יוצאים מהקולג' לגמרי לא מוכנים לליגה. יש כאלו שיכולים ללמוד תוך כדי משחק מול שחקנים מנוסים בהרבה. יש כאלה שזה ימחץ אותם. פה בדיוק התפקיד של הצוות המקצועי לשפוט מי נופל לכל קטגוריה.

  14. לדעתי ללא ספק לקבוצה השפעה משמעותית.
    לא רק על רוקיז אלא בכלל, יותר קבוצות מבינות את זה ומשפרות את פיתוח השחקנים בשנים האחרונות.
    הברוקלין נטס דוגמה מעניינת, קבוצה נטולת בחירות וללא פרי אייג'נטס שהשתפרה מלהביא שחקנים שלא מיצו פוטנציאל ופיתחה אותם, ג'ו האריס דיבר על זה בראיון, כמה עבדו על לשפר לו את המשחק.
    לדעתי קליבלנד הביאו את המאמן החדש בשביל לבנות מערכת כזו, אחד עם היסטוריה של פיתוח שחקנים בקולג' ולא גיוס כוכבים.
    לגבי סרמנטו אני לא בטוח, אומנם לא האריכו לשני השחקנים אבל אחד מהם עם בעיית פציעות והשני הגיע בטרייד ולא ברור אם היה פוטנציאל, אבל דווקא הילד ופוקס דוגמאות לשחקנים שהשתפרו.

  15. פשפשתי לא מעט בדראפטים השונים, והופתעתי כמה לא ידעתי, איזה מדד טוב לניבוי זה. טוב? מעולה. לפני הפיתוח בכניסה לעולם המבוגרים. דוגמה דווקא מדרך השלילה (כי התחלתי לבדוק בגלל הקנדריק נאן הזה). היית מצפה שבהיסטוריית הדראפטים, תמצא בלי ספק המון כוכבים, פנינים, שחקנים נהדרים, שפשוט נפלו מתחת לראדאר. כי בכל זאת, העולם מלא טונות של כישרון, כמה אפשר למצוא, וכמה אפשר לדייק?
    די מדהים: כלום בריבוע. כוח הטבע שנקרא בן וואלאס, זה כולם יודעים. אייברי ג'ונסון. ג'ון סטארקס אולי. ברוס בואש ימ"ש. יודוניס האסלם. אלה בערך (אפשר להוסיף כמה בודדים מאותו לוול, לא עקרוני), מסכמים את המיטב שבמיטב, מכל נפלטי הדראפט, מאות, אלפי שחקנים מוכשרים בטירוף מרחבי תבל… מדהים כמה הבחירה הראשונה, בפנים או לא, היא כ"כ מדויקת…

  16. ביצה ותרנגולת… אבל אני בהחלט חושב ששני השדברים קשורים אחד לשני, אבל צריכים לעבוד בסינכרון טוב ביחד.
    מועדון גרוע צריך שהשחקן יהיה עילוי כדי שיפקד, למשל לברון בקאבס (או אפילו בוקר הכישרוני בסאנס) מול ביזלי (מוכשר ככל שיהיה) בתחנות הקריירה שלו. מצד שני הספרס עם התנהלות פנטסטית שאוספת שחקנים עלומים לכוכבים.
    אבל לדעתי זה קשור אחד לשני וכל מקרה לגופו.

  17. יש כ"כ הרבה דרכים לגשת לשאלות האלה, אני מתחיל לכתוב ונזרק להמון כיוונים.

    לי ברור שלקבוצה ולתרבות הארגונית יש השפעה מהותית ביותר על השחקן הצעיר (מאוד) שמגיע לליגה.

    עם זאת, לא חסרות דוגמאות של שחקנים, בכל הענפים, שפשוט אין להם בשלב הזה בחיים את המנטליות הנכונה הנדרשת משחקן בספורט מקצועני. ככה שגם אם השחקן, כשרוני ככל שיהיה (לא לברון ב 2003 כן…) יגיע לקבוצה מלטפת ומכוונת זה לא יעזור, ולא כל שכן אם השחקן יגיע לקבוצה ללא סבלנות שמה שמעניין אותה זה "כאן ועכשיו".

    שוב, השחקנים הצעירים עדיין ילדים, עם ראש של ילדים, וכל מי שמכיר/הכיר אמריקאים בגילאים האלה יודע כמה שזה בולט, והם צריכים להתמודד עם שחקני NBA שצריכים לפרנס משפחות ועם מערכת תובענית מאוד.

    הרבה פעמים בגלל שהשחקנים הצעירים כ"כ טובים וכשרוניים, זה איכשהו מסתדר, אבל אני חושב שלרוב המים עמוקים מדי.

    רואים את זה הרבה אצלנו בכדורגל שמעלים שחקנים שהיו כוכבים בנוער, מייד לבוגרים, אבל הם לא מצליחים לממש את הפוטנציאל, בקושי מקבלים דקות משחק, ומתחילים את הנדידה בליגה.

    עם זאת, בשנים האחרונות רואים בישראל (עדיין בכדורגל אצלנו כן…) יותר ויותר מגמה של השאלות שחקנים צעירים לקבוצות שלא מתחרות עם הקבוצה ישירות או אפילו לליגה הלאומית. רובם מתחשלים ואז חוזרים הביתה לבוגרים שחקנים שלמים יותר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט