המורכבות של ההסכם הקיבוצי בין השחקנים לליגה גורמת לכך שמנהלי הקבוצות וסוכני השחקנים מחפשים כל הזמן דרכים יצירתיות כדי לשפר עמדות. זה מביא כל פעם לאופנה כזו או אחרת שהופכת ל"שיק" העכשווי. אם לפני שנה זה היה החוזים הקצרים אז כרגע מדובר בתמריצים חוזיים.

אין מדובר במשהו חדש ולא מעט שחקנים החזיקו סעיפי תמריץ בחוזה גם בשנים קודמות. אם החוזים של קיירי אירווינג ודוראנט מתחילת הקיץ הכילו לא מעט תמריצים כדי לשמור אותם בדרגת שחקני מקס אבל בפועל להפוך את החוזה לנמוך יותר אז בתום מועד הארכות הרוקי האחרון ראינו שהתמריצים הפכו לחלק גדול יותר ומשמעותי יותר בחוזי השחקנים.

אז מה בכלל הבעיה? צריך לחלק את התמריצים לשני סוגים, הראשון הוא תמריצים מבוססי הישגים קבוצתיים. אם אלה לא נראה לי שצריכה להיות כל בעיה כי הם מביאים לאינטרס משותף של השחקן והקבוצה. הבעיה מתחילה עם הסוג השני – תמריצים מבוססי הישגי אישיים. כאן לדעתי יש מוקש. ברגע ששחקן צריך לחשוב על סכומים די נכבדים בחוזה שלו הוא מפסיק לפעול לטובת הקבוצה אפילו אם בתחילת הדרך זה יכול להיות אינטרס משותף של שניהם.

אם נסתכל לדוגמא על החוזה של באדי הילד הוא מכיל את התמריצים הבאים:

1. הופעה ב-70 משחקים ו-85% מהעונשין – 500 אלף דולר לשנה.
2. הופעה ב-70 משחקים ופחות מ-2 איבודים למשחק – 500 אלף לשנה.
3. הופעה ב-70 משחקים והכי הרבה שלשות בליגה – 500 אלף לשנה.
4. הופעה ב-70 משחקים ורייטינג הגנתי אישי נמוך מ-110.5 – 500 אלף לשנה.
5. בחירה לאולסטאר – מיליון דולר לעונה.
6. הקינגס בפלייאוף – 500 אלף לשנה.
7. הקינגס בחצי גמר המערב – 500 אלף לשנה.
8. הקינגס בגמר – מיליון דולר לעונה.

תמריצים 6-8 עובדים לטובת שני הצדדים גם 4-5 למעשה. אבל בואו נחשוב על סיטואציה בה הילד צריך לקראת סוף העונה לחתוך באיבודים או לקלוע יותר שלשות. האם זה לא יכול לבוא פתאום על חשבון הקבוצה, אם הוא יתחיל לזרוק ללא הכרה או להימנע מהכדור כדי לא לאבד? כפי שניתן לראות אנחנו לא מדברים כאן על סכומי כסף קטנים.

בקיצור לדעתי יש כאן טעם נפגם. אז האם זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת בהסכם הקיבוצי הבא? מה דעתכם?