הרגע הכי חשוב בדרבי קליפרס-לייקרס, שפתח את העונה בסטייפלס סנטר ביום שלישי בערב, הגיע 3:03 דקות לסיום המשחק: מונטרז הראל (7-17 אבל גם 3-8 מהקו) "ניגר: עוד קליעת עונשין, ואז משום מקום הגיח פטריק בוורלי.

בוורלי קטף את הכדור החוזר מתחת לגבה של אנתוני דיוויס ולברון ג'יימס, וכדרר עוד פוזשן ארוך שבסיומו לנארד נעץ את הפיגיון האחרון בלבבות הלייקרס-וואנבי ומיליוני אוהדיהם המתוסכלים באולם ומחוצה לו.

10-26 – זה המאזן בין הקבוצות בדרבי של עיר המלאכים בעשור האחרון. הלייקרס, עם 16 אליפויות, משמשים כאסקופה נדרסת (גיא!) בפני קבוצת הלוזרים לשעבר שעוד לא טעמה גמר מערב, ושבמשך שנים בתקופת דונלנד סטרלינג הגזען הוכתרה כקבוצת הספורט הכי מייאשת בספורט האמריקאי.

אותי עיצבנו במיוחד התגובות של איי-די ולברון אחרי המשחק.
"הרגשה טובה", "כיף לחזור לשחק", "קבוצה חדשה"…
לא מתייחסים לקליפרס כיריבה עירונית, בלה בלה בלה בלה בלה.

אר יו קידינג מי? אולי ככה זה כשמצניחים ללב ליבה של אימפריה שוקעת כוכבי-על מבחוץ בלי שום קשר רגשי ומנטלי למסורת, למורשת, לעובדה שבספורט הישגי אתה חייב לרצות לדרוס ולהשפיל את היריבה, לא לכבד אותה.

לוס אנג'לס לבשה חג אתמול, וההתעניינות במשחק חרגה הרבה מעבר למשחק ראשון מתוך 82 בעונה של הכדורסל הכי טוב ומרתק בגלובוס.

מחלקת יחסי הציבור של הקליפרס אישרה 400 (!) קרידנשלז לעיתונאים ואנשי תקשורת מכל העולם, ביניהם כותב שורות אלו במצוות הרבי מנחם; כבוד ויקר להופס ולמייסדו.

יציע העיתונאים הקרוב לתקרה בסטייפלס היה הפעם מלא כולו, להבדיל ממשחקים שבשגרה, ואת רוב הזמן ביליתי בחדר המדיה במרתף שמתחת למרתף שאף לא ראיתי עמוס וצפוף כל כך.

בצד בליסה של טאקו במגוון סגנונות (יום שלישי, בכל זאת) ניתן היה להתחכך בכל הנבחרת של ESPN – סמית, ווינדהורסט, מקמן, ווילבורן וגם הצוות המקומי של שדרי הפליי ביי פליי (רדיו) מייקל תומפסון וג'ון איירלנד ומייק טרודל התזזיתי, שתמיד נעמד מקדימה ושואל את השאלה הראשונה.

אני מעריץ גדול של רמונה שלבורן, האורים והתומים של כל מה שקורה מאחורי הקלעים אצל הקליפרס והאגמים.
בחורה סופר חביבה, יהודיה כשרה וגאה שהראתה לי את התינוק החדש שלה בן השנה ("ברית כשרה? בוודאי, עם כל ההופלה מסביב"), וסיפרה שהיא מבקרת בישראל לעתים תכופות, בפעם האחרונה כשהייתה בהריון: "יש לי בני משפחה בקיבוץ דן ובתל אביב, כל פעם שיש לי הזדמנות אני טסה לשם".

הקרקס התקשורתי מנע מרוב העיתונאים מגע ישיר עם הכוכבים וגיבורי הערב לפני ואחרי המשחק. מה שבלט בראיונות אחרי הייתה הנינוחות והביטחון שדוק ריברס משדר לעומת פרנק ווגל, שנראה כמו איילה שנלכדה באורות מסנוורים (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).

דאדלי הסכים להתראיין בכיף על הביקור בישראל, וקארוסו יקיר המדור לא שיחק עקב פגיעה קטנה בכנף.

מהעבר השני מפגש ראשון עם קאווי מראה למה הסייבורג הוא השחק מספר 1 בליגה כיום (למרות שריקות הבוז הצורמות בתחילת המשחק מאוהדי הלייקרס, שהיוו רוב די משמעותי באולם).
פול ג'ורג' בטוקסידו נראה מחובר לעניינים, פטריק בוורלי ולו וויליאמס אחלה מרואיינים וגם קיבלתי אישור להנחה שלי שלזובאץ' יש את מספר הנעליים הכי גדול באסושיאיישן.

כל מי שדיברתי איתו לפני המשחק ביטל את חשיבותו לגבי המשך העונה.

אני חזרתי הביתה ספקן הרבה יותר: הלייקרס לא יפגשו השנה את הקליפרס בגמר המערב כי הם פשוט לא יגיעו לשם.
אין להם נשמה יתרה או שחקני בית שיצדיקו את המסורת המפוארת.
לברון ואיי-די זה פשוט לא זה, לעומת ג'וש הארט למשל, שקלע 15 וקטף 10 במדי קבוצתו החדשה בניכר במשחק המקדים. אאוט.