אתגר נוסטלגיה בשירים וחרוזים (אבל לא רק!) / מנחם לס

 

 הקזינו אז…

הקזינו ומימינו הבריכה. צילום משנת 1936

הבריכה ריקה ממים. כל ערב ב-10, אדון מרגוליס בעל הבריכה, היה פותח את המשאבות והבריכה היתה מתרוקנת. ב-5 בבוקר היו מתחילים לשאוב מים מהים והבריכה היתה מתמלאת תוך 4 שעות. פעם בשבוע, ביום חמישי בערב, כל הבריכה סויידה בסיד, ומי שהגיע לרחצה ביום ששי, שחה במים לבנים! כשהייתי בן 9 ו-10, אדון מרגוליס נתן לי ולחברי רובי (לא רובי יאנג!) לסייד את "הבריכה הקטנה" (לילדים) וקבלנו כמה גרושים על העבודה!!

 

 והיום…

 

 

 

מאחר ולפני שבוע בערך יצא לכה רבים מאיתנו לנסות כוחנו בחמשירים, ואז רוי אסין עינג אותנו עם הפוסט נוגע הלב שלו, בא גם לי להיזכר ברגע נוסטלגי בחיי –  רגע קטן, לא חשוב, שלמעשה השאיר חותמו עלי עד היום הזה. החלטתי לשתף אתכם ברגע הזה שאחרים אפילו לא יודעים שהיה, אבל עבורי – כך הסתבר לי עם השנים – הפך לרגע חשוב בחיי עם השלכות על בטחוני העצמי, ואפילו מקור לאושר בזמנים שהייתי 'דאון'.  אז אני משתפכם עם שיר שכתבתי בעצמי . ב'פרס ביאליק' למשוררים הוא לא יזכה, אבל היו אלה 45 דקות של כיף להיזכר ולכתוב – ואז החלטתי להציע אתגר בו כל גולש יוכל לתאר רגע או מאורע ספורט מהעבר או הווה שנחשב על ידו(ה) כמאורע מיוחד במינו – קצר או ארוך – והוא ישתף אותנו ברגע או המאורע זה בשיר או בסיפור. כל רגע ספורט שהשאיר חותמו, מבצע מיוחד, מקרה מיוחד, שקרה לך עצמך או לספורטאי אחר – יתקבל בברכה.

אז יאללה משוררים וסופרים. כיתבו לנו "מנחה"  לשבת!

*****************************

הקדמה (גאוגרפיה חשובה לבלאדה של מנחם)

בת גלים, הבנויה על חצי-האי הידוע ככף-הכרמל, תחומה בין שדרות ההגנה לבין חוף הים, ובתחומה עוברת מסילת החוף. השכונה היא משכנם של בית החולים רמב"ם, בית הספר לרפואה של הטכניון, שני חופי רחצה ("החוף השקט" ו"חוף בת גלים", שהוא חוף ציבורי פתוח) ובסיס ההדרכה של חיל הים, ולאורך חופה המערבי נמתחת טיילת, שבקצה תחנה של רכבל חיפהרכבל המקשר את החוף בשלישיית קרונות כדוריים לראש ההר שמעליו בסטלה מאריס. עוד בשכונה מבנה הקזינו, שנבנה על שטח שיובש בחוף הים ובעבר היה פעיל ושימש את קציני הצבא הבריטי.

בשל המאפיינים הטופוגרפיים, קרבת ההר לים, הריף הרדוד וכיוון החוף, נחשב חוף הים בבת-גלים לחוף הגולשים הטוב בישראל.

שדרות בת גלים

שדרות בת גלים  מקשרות בין רחוב העלייה השנייה לבין קו הים ובניין הקזינו. השדרות בנויות משני צירי תנועה כשביניהם עצים וגינון. רבים מהבתים בשדרה בנויים בסגנון הבינלאומי הארצישראלי, ובחלקם נותרו חנויות במפלס הקרקע.

 

מנחם לס:

התמונה הזאת של שדרות בת גלים צולמה בשנת 1938. השדרה מובילה לקזינו המפורסם שהוא היה הכל מלבד קזינו להימורים. זה היה מועדון לילה לבריטים, ובטוח גם בית זונות של השיכבה העליונה (קצינים בריטים והאצולה החיפאית). על גג הקזינו (הקזינו גובל בים) היו מתקיימים מאורעות ספורט כמו התאבקות (קץ', כמו בארה"ב), הרמת משקולות, וכן הופעות X כמו התאבקות בין מתאבק מקצועני נגד שלושה 'שודדים', או 'איש כוח' מרים מכונית (איך הביאו לשם מכונית לעולם לא אדע, אבל כשהייתי בין 8 או 9 הייתי שם וראיתי במו עיני!). "ההימורים" היחידים היו משחקי קלפים על כסף שאני זוכר כשהיינו מציצים. פעם כשהיינו ילדים מטומטמים עשינו התערבות לראות אם כלבים יכולים להינצל מזריקה מהגג, ואם חתולים יכולים לשחות כשהם 'חייבים'. היתה לנו דרך לטפס לגג באמצע היום כשהקזינו היה ריק ע"י שקודם עלינו על גג חדרי ההלבשה, ואז היה סולם ברזל מגג חדרי ההלבשה לגג הקזינו, ויום אחד העלינו שני כלבים ושני חתולים, וזרקנו אותם מהגג אחד-אחד. הכלבים הגיעו לחוף ללא בעייה (אחד היה של דודי ודודתי, אז אני יודע). את החתולים לא ראינו יותר והמסקנה היתה שחתולים לא יודעים לשחות.

זאת היתה גם הדרך שלנו להתגנב לבריכה. זה היה דבר חשוב כי כל אליפויות השחייה של פלשתינה-א"י, ואפילו "אליפות ים תיכון בשחייה וכדורמים" התקיימו שם (ואחר כך כל המכביות עד שבריכת גלי גיל נבנתה ברמת גן בשנות השבעים). היינו עולים על גג הקזינו מאחור, שם היו גם חדרי ההלבשה לבריכה, ויורדים לחדרי ההלבשה. לא לכל הילדים היה את האומץ לעשות את המבצע כי הוא דרש במקום אחד הליכה בתליית ידיים על צינור באורך של כארבעה או חמישה מטרים, והצינור היה צינור די עבה שלא איפשר לפיתה טובה.  אם נפלת ממנו, נפלת ישר למשטח שנקרא "משטח הדייגים". כמה וכמה פעמים נפלנו. לי זכורות שתי נפילות (נפילה מגובה של כ-5 מטרים על גג בטון!), שבאחת מהן שברתי את ידי.

עם מבט לכיוון הקזינו בתמונה, הבריכה היתה מודבקת לימין הקזינו. אני נולדתי וגדלתי 50 מטרים משמאל לקזינו, ברח' התכלת 31 (היום רציף מרגולין), והבריכה אז היתה היחידה בארץ ישראל באורך 50 מטרים, ומגדל קפיצה של 10 מטרים. הבריכה היתה בריכת מים מלוחים אבל אז השיאים שהושגו שם היו שיאי פלשתינה-א"י. דבר נוסף שהיינו עושים בחופשים היה לרדת מהגג אל תוך הקזינו בשעות הבוקר והצהריים כשהוא היה ריק, וישר למטבח שם טעמתי קטשופ לראשונה בחיי, PIE אפרסקים, ובשר HAM מאנגליה, ושם פתחנו בקבוקי בירה וטעמנו אלכוהול לראשונה, שלא היה יין של פסח. טוב, זה כבר סיפור אחר.

**********************************

 התמונה מראה את הצינור הרחב (המאוזן; שחוצה את שלושת החלונות הארוכים) שעליו היינו ניתלים ומגיעים עד גג חדר ההלבשה, ואם מישהו נפל, הוא נפל איזה 4-5 מטרים ל"מישטח הדייגים"- מין מרפסת בטון שממנה דגו בורים וסרגוסים שהיום כבר אין. מגג חדר ההלבשה היינו מגיעים דרך מרפסת ארוכה לצד הקזינו שפונה לים (לא רואים בתמונה), ומשם העלייה לגג היתה די פשוטה כי היא היתה בדרוגים קומה-קומה עם סולמות ברזל.

 לבריכה היו שתי טריבונות שיכלו להכיל 3,000 צופים. בתחרויות גדולות ובמכביות הטריבונות היו מפוצצות עד אפס מקום. מגדל המים בגובה 10 מטרים הוא סיפור בפני עצמו: עלית למגדל על סולם עץ שנירקב מהמים עם השנים והיה קשור בחוטי ברזל חלודים לקיר הבטון. הסולם לא הפסיק להתנדנד. פעם שכנענו את בן כתתי שמואל ("בברוטו") כהן לעלות איתנו ולקפוץ. בברוטו היה ילד קצת 'איטי' בואו נאמר. (פעם כשהיה ש.ג במחנה השריון בבת גלים הוא לא איפשר לאלוף שהיה מפקד שריון להיכנס לבסיס כי לא היתה לו 'תעודה' או 'אישור כניסה'…בברוטו נישא עם השנים ושמעתי שהיה לאב לשני ילדים אבל איבדנו עקבותיו). חזרה למגדל. בסוף שכנענו אותו לעלות כשבני 'בגה' (אז בימינו לכל ילד היה כינוי!) בראווין עולה לפניו ואני מתחתיו. כשהגיע לסוף המגדל הוא סרב לקפוץ. כמובן שפחד. היינו בני 8 או משהו כזה. אבל הוא גם סרב לרדת…פחד מהסולם. אנחנו תקועים. פעם כתבתי על זה שיר לאתר בת גלים ואני מבטיח לנסות למצוא אותו. האם הוא כמו זה שבתחתית הסבוויי בבוסטון שאין לו כסף לשלם והוא נוסע ונוסע ולעולם לא חוזר? (שיר הקינגסטונס). את הסוף של מה שקרה תקראו בשיר!

 

 

גווווווללללל!!!!!

זה קרה לפני שנים רבות מאד

חווייה לחיים ששמרתי בסוד

וזאת הפעם הראשונה בחיים

שאני מגלה את הספור ברבים.

***

לא כי זה "סוד" כזה חשוב – בסלע הוא לא חרוט –

אבל פשוט לא היתה לי אף פעם הזדמנות.

היה זה רגע מיוחד שגרם לי אושר כזה

שעד היום אני מסוגל להרגיש דפיקות בחזה

***

זה מוזר ואולי גם בלתי מובן

כיצד רגע בחיים כלל לא מכוון

משאיר חותמו לחיים שלמים

למרות שיחסית הוא בין הפחות חשובים

***

זה קרה במגרש המשחקים ברח' השרון

בין 'בת גלים דרום' לבין ה-'הצפון'

זה המגרש מול הכניסה לבית הספר

שהיום לצערי כבר לא קיים לו זכר

****

מי שמכיר את השכונה המיוחדת

יודע שבליבה שדרה שוכנת

השדרה הידועה בדרך לקזינו ולבריכה

שחתכה את השכונה בדיוק בחצייה.

***

"שדרת בת גלים" קבע את שמה אדון בינו

זה אותו אדם שגם בנה ת'קזינו

ומאז היא חוצה את השכונה לשתיים

ואתה 'צפוני' או 'דרומי' – ואין ביניים

***

הצפוניים והדרומיים תמיד חברים טובים,

כשרק בספורט היינו תמיד יריבים מושבעים

וכמעט בכל משחק מהוקי ועד כדרומים

'הצפוניים' והדרומיים' התחלקו לשניים.

***

זה קרה כנראה בשנת ארבעים ושש או שבע

כשאני בן תשע או עשר ורבע

לפני בית ספר  ב-30 :7  כל בוקר

כמו שעון התאספנו למשחק של סוקר.

***

בן דודי יעקב בעשור שנים ממני מבוגר

סיפר לי שהמשחק הוא בעל ערך יקר

כי כבר מלידת השכונה ב-26' (עשרים ושש)

משחק 'צפון' נגד 'דרום' הוא חם מאש!

***

'מלך' הדרום הוא פיני הכהן שכונה "פייפה"

עם השנים שוערה של הפועל חיפה.

וג'רי חלדי הוא השחקן שהוביל את הצפוניים

זה אותו הג'רי שהפך לגדול בכל הזמנים

(הערה: ג'רי חלדי הפך לשחקן מרכז שדה של הפועל פ"ת עם סטלמך ונבחרת ישראל, וגיולא מנדי, מאמן הנבחרת, כינה אותו תמיד "THE BEST OF ALL TIME")

***

מאותם בני שלוש עשרה ששיחקו באותו בוקר

שניים הפכו לשחקני הנבחרת בסוקר (ג'רי חלדי ,ועמי הוכדורף כוכב מכבי חיפה עם השנים)

ועוד ששה או שבעה לפחות

גדלו ב-'לאומית' לעשות שמות

***

אבי סבח, איקה דיאמנט, ו'כושי' בן-צבי

הם השמות שעתה קופצים במוחי

ואיתם פיני כהן וחגי בן-שולמית

כולם הפכו לשחקני מפתח ב'לאומית'

***

ואני, מנחם 'הקטן' בן העשר יושב בצד על הקורה

מצפה שהמלך 'פיני' את שמי יקרא

ככה זה כשכולם כבר ג'לובים בכיתות ז' ו-ח'

ואתה צוציק בכיתה ה' שבעקבותם מחטט!

***

אבל מה לעשות שספורט היה בדמי

מהשנייה שאמי הדסה קבעה את שמי

ולרוע מזלי – כי כך רצה וקבע גורל

ספורטאי בת גלים הטובים היו בשכבה מעל.

***

אז התקווה היחידה שנשארה ל"בעל הסבל"

היתה שפיני יקרא את שמי ב-'זמן זבל'

אבל מאחר והיה זה משחק אחרון לסיום השנה

פיני צעק לעברי "מצטער. בשנה הבאה".

***

כאן חשובה מילת הסבר

את חשיבות המשחק הזה לבאר:

הסטוריית 'צפון' – 'דרום' בת עשרים שנה

ואוי היה לשנתון שיהרוס אותה.

***

כל השכונה יודעת מה קורה במשחק:

ישנם צוהלים ואחרים עם לב שנישחק.

לעתים אפילו היו מגיעים כמה צופים

לחזות מה עושים היום הצעירים.

***

תוצאת המשחק התפשטה כמו סער

ומיד ידע אותה כל זקן ונער.

והיתה ב-'דרום' אלמנה בשם גיטה

שממרפסת דירתה על המשחק הביטה.

****

ואז היתה יורדת עם עם מי מיץ לימון

לתת שתייה לשחקנים, להרוות ת'צמאון,

ואם באותו בוקר לדרום היה  נצחון,

מיד במרפסתה התנופף לו דיגלון!

***

טוב. נחזור ל-"בשנה הבאה" שפיני אמר

אבל את 'מנחם הקטן'  לא יעצור שום דבר.

ישבתי בסבלנות וחיכיתי לנס

שפיני יקרא – אולי? – בשמי להיכנס!

****

אני בעקשנותי תמיד נשארתי לחכות

כי לעולם אין לדעת מה עומד  לקרות

ועכשיו התוצאה היא שבע-שבע

ובשעון השעה היא כבר שמונה ורבע

***

ואני יודע שבשמונה וחצי יצלצל הפעמון

והמורה קווינט יגיע למגרש בזדון

ויצעק באוזני 'מנחם הקטן' , יש לך דקותיים

או שהבוקר יש עשר משיכות אוזניים!'

***

לפתע קרה משהו,  פלא לא מובן

פיני פתאום קורא "מנחם הקטן!"

בדחילו ורחימו למגרש אני עולה

כשפיני  מסביר לי "איתן חולה".

***

איתן יוצא, ובחוץ ת'נשמה הוא מקיא

ופיני ממהר כוס מים להביא.

עוד דקה לסיום, ומה אז? שוויון?

ומה יקרה כשיצלצל הפעמון?

***

עכשיו פיני מרים כדור משמאל לימין בקשת

ואני,קטן-קטן, לכדור לא פוחד לגשת.

אך חלדי לקראתי בא ומעיף אותי לעזאזל

ולא נותר לי אלא את גופי הקטן לקלל.

***

כעבור שלושים שניות אני בשמאל,

אבל מנגד הוכדורף  כמעט מכניס גול.

לבי נעצר. כמעט הפסדנו וזה סוף הסיפור

אך עוזי בק השוער עוצר ת'כדור.

***

אולי עשר שניות לסיום כשפיני מגביה לשמיים

ולעולם לא אדע כיצד ניתרתי ל- 'מספריים'. (אני מקווה שעדיין מכנים זאת בעיטת 'מספריים')

הכדור יורד, יורד…וממשיך לרדת,

ברגע שהרגליים מסיימות ת"מיספרת'.

***

בכף רגלי הימנית אני מרגיש מגע נפלא

ואני יודע שהכדור כפגז  נורה

והדבר הבא שאני רואה בברור

הוא הכדור המפרפר ממש בחיבור!

***

לפני שאני מביו מה בדיוק קרה

שמריה השופט לסיום תקע שריקה

כל ילדי 'הדרום' לעברי רצים,

וכעבור שנייה אני מורם למרומים.

***

עכשיו פעמון בית הספר נשמע

וקווינט יוצא לראות מה קרה.

וכשהוא רואה אותי למעלה בוכה מאושר ומרוצה,

אני צועק לעברו "משוך לי באוזניים כמה שתרצה!"

***

אך כשמתברר לקווינט מה קרה זה עתה

אפילו הוא לא רצה לקלקל ת'חווייה.

ואני נשבע ואומר לעצמי, "איך, איך?"

כשלראשונה בחיי המורה קווינט מחייך!

***************

עד היום כולנו נפגשים

למרות ששניים כבר לא קיימים.

צחוקים, חיבוקים, וכל אחד מספר.

אבל ת'גול? ת'גול רק אני זוכר!

*************************

הרגע הזה נשאר איתי משך כל חיי. זה תמיד היה, ויהיה, חרוט כמין מקור לשמחה וגאווה כשאני מרגיש DOWN. מוזר כיצד שער ב'מספרת' שאמנם על חוף הים התאמנתי בה אך מעולם לפני כן לא ניסיתי במשחק עצמו,  בגיל 10 במשחק עם ילדים בני 13 ו- 14 (שרובם ככולם שיחקו בנערים של מכבי והפועל חיפה) הפך למקור אנרגיה ועוז – וכן, גאווה – עד היום, 66 שנה אחרי!

************************

 

 

אליפות ארץ ישראל-לבנון-מצרים-והמשמר המלכותי הירדני. 1939

 שימו לה לסולם המעלה את הקופצים לקומה הראשונה (3 מטרים). זה היה מין סולם צינורות ששרף את כף הרגל בצהרי היום בעת עלייה עליו. אבל זה היה כלום. מהקומה הראשונה לשנייה (עוד 2 מטרים) גם היה עוד סולם צינורות. אבל מהקומה השנייה (5 מטרים) לשלישית (10 מטרים) היה סולם עץ שהוחזק ע"י חוטי ברזל שלפטו (לפתו?) את קיר הבטון, ועליו היה צריך לעלות 5 מטרים. זה סולם  שהיום היו מכניסים בגללו את בעל הבריכה לבית אסורים, או בית משוגעים. אבל הוא החזיק מעמד איזה 20 שנה בערך (מ-1934 עד שנות ה-50 כשעיריית חיפה פסלה אותו), ולי לא ידועה כל תקרית שקרתה בגלל הסולם!

 

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. יפהפה ומרגש. דמעות…תודה דוקטור. אולי אספר על סל אחד, דווקא כבחור מבוגר יחסית, שמשחק בספורטק בגיל שלושים…שלוש שנים לפני חטפתי קריזת כדורסל מחדש. הייתי בילדים, בנערים, בנוער, במכבי. עד גיל 16 חשבתי שאולי יצא ממני משהו אבל אף אחד לא טרח לספר לי שאני גמד. וגם כגמד, לא מספיק טוב. אבל לקלוע ולמסור, ולשמור כמתאבד, ולהתעקם בזריזות בחדירה, את אלה ידעתי. ואז, בגיל 27, נסעתי לטיול באמריקה וקניתי כדור. כדור פשוט עם דמויות של וורנר ברוס. קארטונס…ושיחקתי כל הטיול בכל מגרש מזדמן. כולל אלה המיתולוגיים שהדוקטור מספר עליהם…וכשחזרתי לארץ כתבתי מחזה יחיד על ילד שנשאר לבד קיץ ומשחק עם עצמו, שלוש על שלוש. עם דמויות שהוא ממציא. הליגה הדמיונית… ושנתיים נאבקתי עם המחזה הזה ונכשלתי. לא העליתי אותו. אבל נהייתי שחקן שכונתי מעולה. הרבה יותר טוב ממה שהייתי כנער. ויום אחד, מול שלושה ענקים מיוזעים, קיבלתי כדור בהיי פוסט, וסיבסבתי והטעיתי והתעקמתי וחדרתי ובום!! הסל היפה ביותר שקלעתי מימי. וכל אנשי הספורטק הקבועים עצרו נשימה ונדהמו. הליצן הזה באמת יודע לשחק! ואז, מבושם בתהילה ולוגם מבקבוק הפלסטיק, שמעתי מישהו אומר, למה לא שתשחק בליגה הארצית? מה? עוד פעם? אתה משחק נהדר. למה שלא תשחק באליצור חולון? משחק ואימון וחצי בשבוע, ומשכורת. מושונוב שיחק אצלנו, אתה יודע. והברכיים רעדו לי. אתה מציע לי להיות שחקן כדורסל מקצועי? זה מה שקורה? כן, אחי. אתה שחקן פצצה… לא יכולתי לדבר. הרגשתי כאילו דוקטור ג'יי בכבודו ובעצמו עומד שם עם חוזה ועט. אבל לא יכולתי, בגלל התאטרון… עוד לא קם הגבר שיגיד לציפי פינס שהוא לא עושה הצגות בימי חמישי בגלל אליצור חולון. אבל זה הרגע הגדול שלי. תודה דוקטור, על שנים ארוכות של כתיבה נפלאה. כדורסל, כנראה, הוא באמת מעולם אחר

    1. מנחם תודה!
      תומאס השתנתי מצחוק:
      "עוד לא הגבר שיגיד לציפי פינס שהוא לא עושה הצגות בימי חמישי בגלל אליצור חולון".

  2. ישנה לי מילה אחת לומר: אדיר.
    ממש חתיכת הסטוריה נתת לנו בשיר וכל הסובב את הקזינו והבריכה. הכל חדש לחלוטין עבורי. אני אכתוב משהו היום או מחר.

    עשית לי את היום!

  3. תודה על הנוסטלגיה מנחם.
    אני גם נולדתי וגדלתי בבת גלים בשנת 1965, כזאטוט זכיתי אף לשחות בבריכה המדוברת, בקייטנת שובבי הכרמל למרות שלא ידעתי לשחות אז שחיתי במים העמוקים מתחת לבור הקפיצה,
    בתור ילד למים שם היה מין צל מאיים ומפחיד, היה הילה כהה של צבע במים האלו במלבן הזה,
    אחרי דקה התחלתי לבלוע מים ואחת המדריכות הצילה אותי.
    שנה מאוחר יותר אבי ז"ל לימד אותי לשחות לרפסודות בחוף-השקט ומאז נהייתי דג במים.
    הוריי נישאו שם בשנת 1964 בקזינו,
    אני זוכר שכל מוצאי שבת עיריית-חיפה בלילות הקיץ ערכה שם מופעים של בידור לתושבים,
    הלהקות עמדו על המרפסת עם המעקה המעוקל שפונה לשדרות בת גלים ופיזזו להנאת קהל הצופים.

    עוד זכור לי שבהמשך לרציף מרגולין מהיכן שהמסעדג לכיוון שקמונה היה מעקה ברזל מחליד, על המעקה הזה הצטברו המון עשבים ואצות מהים, עם השנים הצטברו גם ממש גושים של מלח ים מחוספס, היה לכל המעקה הזה ארומה נפלאה, האו דה טואלט הכי נעים בעולם,
    זה היה ממש הריח של אלוהים או לחלופין הריח של פוסיידון או נפטון.

    את הסרט הראשון בחיי גם יצא לי לראות ממש בסמוך לקזינו בקולנוע " בת-גל"
    זה היה מערבון בשם:"זהב מקנה"
    מערבון ספגטי כזה שבתור ילד אז נראה לי סרט שחייב לזכות באוסקר,
    בהמשך נפתח שם אולם שמחות נדמה לי אולמי בת גל, בעצם כעת אני נזכר שאולי לקולנוע קראו קולנוע "תכלת"ולאולם אולמי בת -גל.

    אחלה שכונה שכיום קצת התכערה אבל עדיין נצורה עימי עמוק בלב,
    תמיד שאני רוצה להירגע ולקחת הפסקה מהלחץ היום יומי אני יורד לחוף ומתענג מול הים על בירה צוננת.

  4. מומי מאוד התרגש
    סיפור מאוד יפה , מה זאת אומרת קזינו בלי קלפים ?

    זה כמו ירחון פנטהוז עם תמונות של מיקי מאוס ודולנד דאק

    מומי פעם היה שותף בקזינו לא חוקי , אפילו היה למומי רעיון לפתוח בית בושת באלטי עם נערות מליטא , לטביה ואוקראינה
    הרעיון נפל כח האוקראיניות סתם סוביטיות ולא באלטיות

    נתת גול לחיבור במספרת , זה באמת גול שלא שוכחים .

    גרושתי השלישית אוקסנה קיבלה ממני פעם מספרת לחיבורים , זה משהו משהו שלא שוכחים

      1. מומי מנסה לכתוב בצורה יפה
        לא לפגוע ברגשות של הקוראים
        אם מותר, אז בטח התכוונתי לבית זונות אחו שלוקי
        בורדל מארץ הבורדלים

        פעם הייתי בביקור בקלן בגרמניה , יש שם בית בושת , סליחה התכוונתי בית זונות ,12 קומות
        משהו לוקס , מומי החליט שהוא חייב לדפוק את הגרמנים , כלומר הגרמניות אבל כל הבחורות היו צ'כיות רוסיות והונגריות

  5. מומי, בקזינו היה קלפים ואני חטשב גם בלק ג'ק. אבל לא היה סלוט משינס ולא היה רולטה ושולחן לקוביות. אבל זונות היו שם למכביר. מריצפת הריקודים מזכוכית למטה ראו דגים. הייתי ילד ולא יכולתי לרקוד, אך תאר לך לרקוד ולהצמיד ולמטה מתחתיך שוחים סרגוסים ובורים.

    1. אין על סרגוסים
      מומי היה במסעדת דגים בשבת , ניסו למכור לי ברבניות
      חשבו מומי פראייר !!
      ברבניות אסלי אוכלים רק בחורף , בקיץ יש רק קטנים שאוכלים שמן של אוניות

      פירקתי לברק ,ללקלק את האצבעות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט