האהבה הישנה (והיחידה) / רוי אסין

האהבה הישנה (והיחידה)

הפוסט הזה, יותר משהו פוסט על אהדה לקבוצת כדורגל, הוא פוסט על קריירת האהדה שלי. ויותר משהו פוסט על קבוצת הכדורגל האהובה שלי, הוא פוסט על אהדת ספורט באופן כללי. זה ניסיון למצוא את המשותף בפרטיקולרי ואת המגמה בסיפור האישי שלי, אבל יותר מהכל זו דרך לאוורר קצת את רכבת ההרים הרגשית שמטלטלת את ליבו הענוג של כל אוהד.

כמו כל דבר טוב, זה התחיל בחו"ל, וחו"ל אמתי, לא ארצות הברית של הקקקאמקייקה. השנה היא 1989, המקום הוא עיר תעשייתית אפורה, יפה בכיעורה העונה לשם מילאנו. ילד קטן שמונחת יחד עם המשפחה שלו היישר מהלינה המשותפת של הקיבוץ אל אחד מפרברי בירת הצפון האיטלקי. ועם כל הדברים החדשים שהוא צריך להתרגל אליהם: הפיצה במקום השניצל, המכוניות במקום הטרקטורים, המדרכות והכבישים במקום הדשאים, יש את העניין הקטן הזה של כדורגל. בטלוויזיה, ברדיו, בגרפיטי על הקיר, בתיקי בית ספר ובמחברות, הכול זה calcio, ובמילאנו, או שאתה כחול, או שאתה אדום. ואז הגיע אבא, וקבע את העובדה האחת שליוותה אותי כל החיים שלי.

בחורף של 1990, בעיר שנעשתה אפורה עוד יותר בגלל הערפל, לקח אותי אבא שלי למקום המרגש (אותי לפחות) ביותר בעולם: סאן סירו. מפלצת של בטון החולשת על שכונה שלמה בפאתי מילאנו, בעלת עבר מפואר, הווה מרגש, ועתיד לוט בערפל (תרתי משמע כבר אמרנו). אני לא זוכר מול מי שיחקנו, לא זוכר כמה נגמר (נדמה לי אחד אחד אבל לא סגור על זה) ומי הבקיע, אבל אני זוכר שכשחזרנו הביתה כבר היה לי ברור שאני אוהד של אינטר. יש החלטות בחיים שאדם מקבל בעצמו, ויש החלטות שאדם מקבל על עצמו, בלי קשר ממשי לרצון או בחירה חופשית (כפי שאלפי סטיקרים על קטנועים במילאנו גורסים, "אתה נולד interista"). אבא שלי, שהתפלח למשחקים בגיל שש עשרה וראה את סנדרו מאצולה האגדי בלייב, החליט בשבילי.

 בימים שאחרי המשחק ניסיתי להבין מה מצופה ממני ומה זה בדיוק אומר להיות אוהד? קודם כל צריך להכיר את הקבוצה. אינטר של אותן שנים הונהגה על ידי שלישיית גרמנים אלמותית. ברמה המגן הימני חרך את הקווים, לוטאר מתיאוס בשלהי הקריירה גירזן במרכז המגרש ויורגן קלינסמן אהובו של מנחם פיפר את ההגנות הקשוחות של הסרייה אה. האויבת המרה שלנו, מילאן, הונהגה על ידי שלישיית ההולנדים העדיפה: חולית המקרנן (שלטענת רבים נזרק מהקבוצה כי נהג לשכב עם נשות חבריו להרכב), רייקארד החולמני ואחד, מרקו ואן באסטון. אחרי שמכירים את הקבוצה, צריך להראות לכולם שאתה אוהד, שחס וחלילה לא יחשבו שאתה איזה מילאניסטה מעאפן: צעיף, סטיקרים על התיק, והתרגשות חרדתית בימי ראשון, כשצבא של כחולים-שחורים הולך מהduomo לאצטדיון כשאנחנו נותנים בראש בבית, או נוסעים למשחקי חוץ במגרשים העוינים. במקרה או שלא, עונת 89, ממש כמה חודשים לפני שנהייתי אוהד, הייתה עונה קסומה בה אינטר ניצחה באליפות בהנהגתו של טרפטוני האגדי. משנת 90 ואילך נאלצתי להמתין כמעט 17 (!!!) שנה עד שזכיתי לחוות באליפות בתור אוהד.

בשנת 92 חזרנו לארץ ולקיבוץ ואינטר נותרה במילאנו. לא היה אז אינטרנט וסמארטפונים ובשביל להתעדכן מה קורה עם אהובתי הייתי צריך לראות ערוץ אחד או להתקשר ולשאול את סבתא כמה כמה נגמר הדרבי. למזלי לאבא שלי הייתה את ההברקה להביא צלחת לווין פירטית שאפשרה לנו לראות את כל הערוצים האיטלקים והפכה סדרי עולם בבית משפחת אסין בימי ראשון: במקום שבשבע בערב פונקט נתיישב לאכול כמו משפחה מתפקדת מול צלחת פסטה מהבילה, כל אחד מכין לו סנדויצ'ים ובשש בערב שקט מופתי וחרדת קודש, יש תקצירים של הליגה האיטלקית. תארו לכם לראות תקציר של משחק בלי לדעת שעות קודם מה הייתה התוצאה. טירוף.

שנות התשעים היו קשות לאוהדי אינטר, ולי במיוחד. כשכל החברים מתווכחים על גדולתו של ברקוביץ' מול נימני, ומתפעלים מעוד וולה של רביבו, אני נשארתי ביקום מקביל ורחוק (מלבד אפיזודה ביזארית עם בית-שאן). וגם ביקום המקביל והרחוק, המצב לא היה משהו. למרות שבעלי הקבוצה, המיליארדר מאסימו מוראטי, לא חסך ושפך כספים כל קיץ, כבר באמצע העונה היה ברור שזה לא זה. בשנים האלה הדבר היחיד שראוי לציון הוא חאבייר זאנטי, הקפטן האלמותי של הקבוצה שעד היום חורך את האגף. אפילו הבאתו של הפנומן רונאלדו (המקורי, הברזילאי ומאוחר יותר השמן) לא הביאה את הגאולה, כשב2001 אינטר הצליחה לבעוט בדלי ולהפסיד את האליפות במחזור האחרון ליובה השנואה. אלו היו שנים קשות שגרמו לא פעם לחשוב על להחליף קבוצה או פשוט להפסיק. מי צריך את הכאב לב הזה? למה זה טוב? מה אכפת לי בכלל אם קבוצה שראיתי פעם אחת לפני שנים מנצחת או חוטפת בראש (בעיקר חוטפת בראש). אבל איכשהו תמיד חזרתי, אף פעם לא הצלחתי להתרחק יותר מכמה ימים.

אבל יש רגעים ששווים את הכול. כשאני חושב על רגעי השיא בחיים שלי, רגעים של אושר מזוקק והתרוממות רוח (לא כולל מרחיבי תודעה), זה איכשהו קשור לספורט. אפילו לשער מקרי ומכריע במשחק קט רגל חברי בקיבוץ יש יכולת לגרום לך להרגיש, גם אם רק לכמה רגעים, על גג העולם. אז מלבד המסע המופלא של נבחרת איטליה ב2006, רגע השיא בחיים שלי היה הזכייה של אינטר בליגת האלופות לפני מעט יותר משלוש שנים. קמתי בבוקר אחרי ליל שימורים, מתוח כמו קפיץ וחרד לגורלי. הסתובבתי בבית וחשתי כמו שחש כל אוהד: מתוסכל וחסר אונים. ולמרות שאני לא אדם מאמין ואמונות תפלות הן ממני והלאה, שמתי חולצה של הקבוצה שלי, כיפה לבנה על הראש והלכתי לכותל להניח פתק  (אני מניח שאפשר להבין לבד מה ביקשתי בו).

ואפילו זה לא הספיק לי, וכשחזרתי הביתה ברגל נדרתי נדר שאם אינטר מנצחת אני לא אוכל חזיר שלוש שנים. את המשחק ההוא אני לא אשכח כל החיים שלי- התחלה עם גישושים כרגיל ומשחק מנומנם עד הדקה ה35, כשז'וליו סזאר הרחיק כדור טועה:  מיליטו הוריד עם הראש לסניידר ורץ לשטח המת, סניידר נתן לו כדור על המילימטר ומיליטו, עם נגיעה רכה שברכות, מכניע את בוט ורץ לחגוג. בינתיים אני שוכב בסלון ומפרקס כאילו חטפתי שוק אפילפטי. לקח לבאיירן כמה דקות לצאת מההלם ולהבין שעכשיו היא חייבת לרדוף, ועד המחצית לא נרשמו אירועים חריגים.

במחצית עצמה אני נע על הסקאלה שבין אופוריה, פאראנויה והתקפי חרדה מזדמנים. המחצית השנייה נפתחה עם הזדמנות פז לגרמנים שהשוער שלנו הציל עם הרגליים. הגיעו גם התקפות מסוכנות משני הצדדים, כאשר היה נראה שהכול פתוח. ואז הגיע הדקה השבעים: עוד מתפרצת שנפתחת כמו מניפה, אטו המלך נתן כדור למיליטו בצד ורץ למרכז, מושך אתו שני מגנים. מיליטו נשאר מול ואן בוייטן, מעביר אותו כאילו הוא עשוי ממים ושולח את הכדור לפינה הרחוקה. בישראל טיפוס משונה ואקסטטי מוריד חולצה וצועק עד כדי תלונות של השכנים. עד סוף המשחק עוד הייתי בטוח שבאיירן יכולים לחזור וסבלתי כמו פולניה בארוחת שבת אבל ההיסטוריה אמרה את שלה וניצחנו, ניצחנו ניצחנו.

מאז אותו לילה מדרידאי מופלא חזרנו להסריח ולא נראית ממש תקווה באופק, אבל לי לא אכפת. אני למוד ורגיל לאכזבות, ומקבל את הרע (בעיקר את הרע) יחד עם הטוב. מה שמביא אותי לסיכום ולדיון על אהדה. ואני אתחיל מהשלילה: אני שונא את בארסה. יותר נכון לומר, אני שונא את אוהדי בארסה שהצטרפו עם רונלדיניו ואחרי זה מסי ומתנהגים כאילו הם אהדו אותה כל החיים שלהם. אני בטוח שאין להם מושג ולא אכפת להם מהמשמעות שהייתה למועדון הזה בזמן שלטון הדיקטטורה של פרנקו. אני בטוח שכל אוהדי מילאן בארץ לא יודעים שאינטר ומילאן היו פעם אותו מועדון וב1908 הם התפצלו כי המועדון המקורי לא היה מוכן לשטף זרים. אני בטח שהם לא יודעים שמילאן היה מועדון שמזוהה עם מעמד הפועלים (עד היום קוראים לאוהדי המועדון casciavit שזה מברג בניב המילאנזי וbauscia לאוהדי אינטר) ואינטר עם מעמד הביניים. ואני יכול לומר אותו דבר על כל האוהדים הרנדומליים שהתחילו להתלהב אחרי שראו את יעקבי ומודי בראון שערוץ חמש.

ספורט זה תרבות, ספורט זה היסטוריה, ספורט זה זהות. ספורט היא הדרך שבה גברים מתקשרים אחד עם השני (מה לעשות, אנחנו מוגבלים בתקשורת בין אישית). אני קיבלתי את האהדה שלי בירושה והיא חלק מהזהות שלי. כאבתי אותה ולא עזבתי גם כשהיה קשה, שמחתי אתה וחוויתי קטרזיס אבל תמיד נשארתי אותו אוהד. אני מניח שמה שאני אומר הוא שהקבוצה שאתה אוהד אמורה להיות קשורה אלייך באיזשהי צורה. אתה לא יכול פשוט לקום יום אחד ולהחליט שאתה מתחיל לאהוד קבוצה מסוימת ומפסיק לאהוד אחרת. לאהוד קבוצה זה כמו נישואין, ואולי אפילו יותר מזה כי לא אמורה להיות אפשרות של גירושין. אתה אוהד אותה עם כל הלב, באש ובמים, נותן לה אהבה בלתי מותנית, ומה שאתה מקבל בחזרה אתה מקבל. אני מעריץ אוהדים של קבוצות בינוניות וגרועות, מעריץ. הם יודעים שהם לא יזכו באליפות, אולי אפילו לא יגיעו לאירופה (אלא אם כן יגיע איזה שייח), וזה לא מעניין אותם. כי אנחנו לא אוהדים קבוצה (לפחות לא אמורים) בשביל לנצח, או בשביל לרדת על החברים בהפסקת קפה.

אנחנו אוהדים כמי בתור בני אדם אנחנו צריכים סמלים שיעזרו לנו להבנות ולחזק את הזהות שלנו.

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. משתתף בצערך – לא הייתה יכול לבחור קבוצה גרועה יותר : )
    לא כל מה שאבא אומר צריך לעשות. בטח לא שבאיטליה יש קבוצה כמו נאפולי…

    ורשמת שצריך "לשטף" זרים לא הבנתי עם התכוונת ל:
    לשסף או לשתף?

    אחלה טור.

  2. חיית באיטליה בין השנים 1989-1992 והיית אוהד את אינטר???? זה כמו לחיות היום בברצלונה ולהיות אוהד של אספניול…..

      1. כן אבל אם אתה במרכז החגיגה ובמקום ללכת עם הבחורה הכי יפה אתה בוחר באחותה המכוערת….ואז קורא לזה אהבה….נשאר רק להשתתף בצערך.

  3. פוסט יפה אבל קצת נסחפת,לא כל אוהד חייב לדעת את כל ההיסטוריה של המועדון כמו מי היה המאמן הראשון או כל פרט טריוויה על ההיסטוריה,אתה יכול לאהוד קבוצה גם בלי לדעת את הפרטים הנ"ל,כמו כן שאתה ילד אז אתה אוהד הרבה יותר טוטאלי,אני מסכים איתך שיש הרבה טרמפיסטים על בארסה וגם אני לא מת עליהם,אבל תעשה הפרדה בין ילדים שמתחילים לאהוב ספורט ומה לעשות נמשכים להצלחה,השאלה מה עושים עם זה שההצלחה יורדת,אני לא מתבייש להגיד שבתור ילד מפתח תקווה שלא חי במילאנו,נמשכתי דווקא למילאן,כן בעיקר בגלל אחד בשם מרקו ואן בסטן ולמרות שלא ידעתי שמילאן ואינטר היו פעם אותה קבוצה(עד עכשיו שכתבת את זה) בתור ילד הייתי מה שנקרא אוהד שרוף,הייתי מחכה כל יום ראשון עד חצות בשביל שער ראשון וניסים קוויתי בכדי לראות מה מילאן עשתה.הייתי מתבאס אם הם הפסידו וידעתי את כל ההרכב כולל המחליפים בע"פ.

  4. כתבה נהדרת. אני גאה שיש לאתר כתבי ספורט כאלה. אני מבין אותך בכל מילה שכתבת! לי ישנה 'בעייה' עם יובנטוס. אני אפילו לא זוכר מה גרם לי להפוך אותה לקבוצה שלי כבר מגיל 12.

  5. אתה יכול להאמין שבעלי (ועכשיו גם בני) חולים על שפילד וונסדיי? רק שם הקבוצה בלבד צריך להבריח אוהדים נורמליים.

    1. אנגליה היא ליגה מוזרה למדי. יש שם קבוצות שהיו אלופות אירופה כמו נוטינגהאם והיום בליגות נמוכות, או לידס שדי נעלמה, ויש עוד דוגמאות רבות. אני לא מכיר דוגמאות כאלה מליגות אחרות

  6. יופי של פוסט. בזמן האחרון אני מגלה שרבים מכתבי האתר הם פחות או יותר בני גילי, כך שיוצא שהזכרונות שלהם הן גם זכרונות הילדות עבורי. אני שייך למחנה האדום שחור במילאנו בזכות איך לא הטריו ההולנדי המופלא שכבש את העולם ביורו 88. האמת אני שמח שבחרתי בצד הנכון שזכה במירב התהילה, למרות שכשהשלישיה פרשה גם האהדה שלי למילאן ירדה, ונותרה בעיקר הערכה גדולה למועדון הזה, בעיקר על היחס שלו לסמלים כבארזי, מאלדיני ואינזאגי שנשארו במועדון עד גילאים מופלגים במושגי כדורגל.
    בכל אופן נראה לי שהדרך בה אנו בוחרים קבוצה לאהוד היא לא תמיד רציונלית ולאו דווקא בוחרים את המנצחות אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.
    תודה נהניתי לקרוא

כתיבת תגובה

סגירת תפריט