דירוג סדרות הגמר הגדולות של העשור – חלק שני

דירוג סדרות הגמר הגדולות של העשור – חלק שני

החלק השני של דירוג סדרות הגמר יעסוק בהרחבה בשלושת סדרות הגמר שהגיעו למשחק 7 בעשור האחרון. מכיוון שכל הסדרות הבאות הגיעו למשחק 7, ובכולן משחק 7 גם היה צמוד מאוד, היה לי קשה לדרג איזה סדרה יותר גדולה ואיזה קצת פחות, אבל בכל זאת אני אנסה להציע דירוג, וגם נימוקים לדירוג הזה. כמובן שמוזמנים לחלוק עלי בתגובות ובראנקר שיהיה בסוף הכתבה. הנתון המיותר – במהלך העשור האחרון היה משחק 7 בגמר של כל שנה שמספרה מתחלק ב-3, עד שהגיעה עונת 2019 שעצרה את הרצף…

מקום שלישי: לייקרס – בוסטון 2010 – 4 – 3.

למה מדורג כאן: סדרה שבה 2 הקבוצות היו רעות מבחינה התקפית, בעיקר ביחס להגנות המדהימות שלהן, ורק אודום, פרקינס וגארנט סיימו עם אחוז אפקטיבי של יותר מ-50. אמנם רוב המשחקים היו די צמודים, אבל רק במשחקים 4 ו-7 היתרון החליף צד ברבע האחרון, וברוב המשחקים היה פער קרוב יותר לדו ספרתי. למרות זאת, הסדרה סיפקה כמות עצומה של מתח ודרמה מהרגע הראשון עד לרגע האחרון, ובתחום הזה מדובר כנראה בסדרה המובילה של העשור, מכיוון שבאף משחק לא ידענו מה לצפות מאף אחד (חוץ מהרבה נקודות בהרבה זריקות של קובי ברייאנט).

רגע השיא: הלייקרס סוגרים פיגור דו ספרתי ברבע השלישי של משחק 7 ולוקחים את היתרון במאני-טיים בדרך לניצחון ואליפות.

באופן כללי: קובי וגאסול הובילו בריחה של הלייקרס ברבע השלישי בדרך לניצחון במשחק הראשון. במשחק 2 ריי אלן קלע 32 נקודות עם 8/11 מחוץ לקשת, אז שיא שלשות למשחק גמר, וביחד עם טריפל דאבל של רונדו זה הספיק כדי להוביל את בוסטון לניצחון חוץ. במשחק 3 דרק פישר קלע 16, כולל סלים קריטיים בקלאץ' וביחד עם הגנה גדולה על ריי אלן שרשם 0/13 מהשדה והלייקרס השיגו ניצחון חוץ משלהם. במשחק 4 קובי קלע 21 נקודות במחצית בהשנייה מתוך 33 בסך הכל, אבל הספסל של בוסטון, ובעיקר "ביג בייבי" דיוויס ונייט רובינסון, עשו את העבודה במאני-טיים והובילו בריחה ברבע האחרון. משחק 5 היה המשחק שבו פול פירס הוביל את בוסטון עם 27 נקודות ב-12/21 מהשדה, לעומת 38 של קובי ב-13/27 מהשדה, מתוכן 28 במחצית השנייה ו-19 ברבע השלישי, אבל ריצת 13 – 3 של בוסטון העלתה אותם ליתרון דו ספרתי בתחילת המחצית השנייה, והם הצליחו לשמור על יתרון עד הסוף, בדרך ליתרון 3 – 2 בסדרה.

במשחק 6 פרקינס נפצע ברבע הראשון, והלייקרס הצליחו לברוח בהמשך, בעיקר ברבע השני עם הרכב מחליפים של אודום, פארמר ושאנון בראון בדרך לניצחון 89 – 67 קליל, במשחק היחיד בסדרה שהוכרע מוקדם. במשחק 7 בוסטון עלו ליתרון דו ספרתי ברבע השלישי, אבל הלייקרס הגיבו בקאמבק ולקחו את היתרון ברבע האחרון. בתוך חצי דקה שלשה של ראשיד וואלאס הורידה את ההפרש ל-3 דקה וחצי לסיום, מטה וורלד פיס (אז רון ארטסט) החזיר בשלשה משלו, וריי אלן קלע עוד שלשה. קובי הוריד את השעון והחטיא שלשה, אבל גאסול החזיר לקובי את הריבאונד ואילץ את בוסטון לשלוח אותו לקו, מה שהחזיר את ההפרש ל-5. רונדו קלע שלשה נוספת, אבל סשה וויאצ'יץ' נכנס כדי ללכת לקו, ודייק את 2 הזריקות שלו, שהעלו את הלייקרס ליתרון 83 – 79 ורונדו עוד הספיק להחטיא שלשה שפתחה את החגיגות של הלייקרס.

מקום שני: מיאמי נגד סאן אנטוניו 2013 – 4 – 3.

למה מדורג כאן: הקרב בין 2 המקומות הראשונים כאן מאוד צמוד. ב-2 המקרים קבוצתו של לברון מתמודדת כנגד קבוצה שנראית עדיפה ובדרך לניצחון בסדרה. ב-2 המקרים תצוגות ענק של לברון, כולל מהלך חשוב בקלאץ', מובילות את ראשיתו של הקאמבק שמגיע לשיאו בשלשת ענק של חבר לקבוצה של לברון ומכאן המומנטום בידיהם פחות או יותר עד לסיום הסדרה, למרות שהיא מוכרעת בשניות האחרונות.

רמת הכדורסל בגמר הזה הייתה הגבוהה יותר בפער משמעותי מאשר גמר 2016 ורמת הדרמה והמתח לאורך כל משחק בנפרד בסדרה הזאת, וגם לאורך הסדרה בכלל, הייתה גבוהה בהרבה. רק משחק 3 איבד את המתח מוקדם, ולעומת זאת המשחק הראשון, וגם שני האחרונים, הוכרעו ממש ברגעים האחרונים. במקרה הזה הניצחון של מיאמי בסדרה הושג למרות שהספרס לא נשברו פיזית ומנטלית כמו מה שקרה לגולדן סטייט. לא שזה מפחית מהאליפות של קליבלנד, אבל זה מוסיף המון לאליפות הזאת של מיאמי. בכל זאת, במקרה הזה הסיפור הגדול של קליבלנד, והרבה מזה דעת הקהל, הכריעו והסמיכו את הסל הגדול בקריירה של ריי אלן אל המשחק הגדול ביותר בקריירה שלו.

רגע השיא: ריי אלן הוביל את מילווקי לגמר המזרח, את סיאטל הביא לפלייאוף בפעם האחרונה, ולקח אליפות ביחד עם עוד גמר, ומשחק גמר של 8 שלשות שכבר הוזכר כאן, עם בוסטון, אבל אין ספק שהרגע הגדול בקריירה שלו היה במשחק 6 של גמר 2013, בפיגור 95 – 92 כשכריס בוש מסר לו את ריבאונד ההתקפה…

באופן כללי: מיאמי הובילו לאורך רוב המשחק הראשון, אבל פארקר ודאנקן הובילו ריצה של הספרס ברבע האחרון, וביתרון 90 – 88 פארקר הוריד את השעון, איבד את הכדרור, אבל הצליח להשתלט על הכדור וקלע סל ניצחון. המשחק השני היה צמוד ברובו, אבל מריו צ'אלמרס הוביל ריצת 33 – 5 במחצית השנייה וסיים כקלעי המוביל במשחק בדרך לניצחון קל של מיאמי. במשחק 3 הספרס פתחו יתרון קטן שהגיע ל-6 במחצית – הכפילו אותו ברבע השלישי ל-15 – והכפילו אותו שוב ברבע האחרון ל-113 – 77 קליל, כשדני גרין מוביל עם 27 ב-7/9 לשלוש. משחק 4 היה צמוד עד הרבע האחרון, אבל וויד קלע בו 10 נקודות, ביחד עם 8 של לברון, והספרס קלעו רק 17, ומיאמי ניצלו את זה כדי להשוות את הסדרה על 2 ניצחונות. את משחק 5 הספרס פתחו עם רבע ראשון של 32 -19 ושמרו על היתרון, למרות כמה ניסיונות קאמבק של מיאמי במשחק בו פארקר קלע 26 ב-10/14 מהשדה ביחד עם 24 של ג'ינובלי וגרין כל אחד, לעומת 25 של וויד ולברון כל אחד, ובסך הכל 60% מהשדה של הספרס.

במשחק 6 דאנקן הריח אליפות והזכיר לכולם למה הוא נבחר שוב לחמישייה הראשונה של העונה בגיל 37, כאשר הוא קלע 30 ב-13/21 מהשדה והוסיף 17 ריבאונדים. בצד השני לברון הוכיח למה הוא נבחר ל-MVP כשרשם 32 נקודות, 10 ריבאונדים ו-11 אסיסטים, אבל הספרס הובילו ב-10 בסיום הרבע השלישי. 13 נקודות של לברון בתחילת הרבע הרביעי הובילו ריצת 22 – 9 שהעבירה את היתרון להיט, אבל ריצת 8 – 0 של ג'ינובלי ופארקר העלתה את הספרס ליתרון 94 – 89 כשנותרו 28.2 לסיום. מיאמי לקחו פסק זמן והכניסו את מייק מילר במקום בוש בשביל השלשות, ופופ גם הוא הוציא את דאנקן והכניס במקומו את דיאו. לברון עלה לשלשה מהירה והחטיא אותה, אבל מילר החזיר לו את הריבאונד והפעם הוא דייק מבחוץ. הספרס שמו את הכדור בידיים של קוואי שהחטיא את הכדור הראשון מהקו וההפרש ירד ל-3 בלבד. ההיט הפעם עלו עם כריס בוש לפרקט, אבל פופ השאיר שוב את דאנקן על הספסל. לברון עלה לשלשה ושוב החטיא, אבל כריס בוש לקח את הריבאונד ומסר לריי אלן שהשווה כשנותרו 5.2 שניות לסיום. פארקר החטיא את זריקת האליפות והולכים להארכה. הספרס עלו ליתרון 3 בהארכה, אבל מיאמי הפכו את התוצאה בזמן שג'ינובלי מאבד פעמיים ופארקר מחטיא 4 פעמים, כולל חסימה אחת של בוש. דני גרין קיבל הזדמנות אחרונה להשוות, אבל גם הוא נחסם על ידי בוש שכופה משחק 7.

גם במשחק 7 הספרס שולטים מתחת לסל לאורך רוב המשחק כשדאנקן קולע 24 עם 12 ריבאונדים וקוואי לנארד רומז לעתידו ככוכב עם 19 ו-16, ואילו בצד של מיאמי לברון הוביל עם 37 ו-12 ריבאונדים, בדרך לתוצאה 72 – 71 להיט בסיום הרבע השלישי. ברבע האחרון מיאמי הגדילה את היתרון, אבל סל של קוואי מוריד את ההפרש ל-2 עם 2 דקות לסיום. צ'אלמרס החטיא 2 מהקו, אבל קוואי החטיא שלשה שהייתה יכולה להעלות את הספרס ליתרון, וויד ושיין באטייה המשיכו להחטיא, אבל גם דאנקן החטיא פעמיים ואז היה פסק זמן של מיאמי. ההיט הלכו ללברון, ששם סל, חטף לג'ינובלי ושם 2 מהקו כדי לסגור עניין ולהשלים ריפיט.

מקום ראשון: קליבלנד – גולדן סטייט 2016 – 4 – 3.

למה מדורג כאן: אין ספק שהסיפור מסביב לאליפות של קליבלנד הוא הכי גדול. הן מנקודת המבט של העיר שזוכה באליפות ראשונה אחרי יובל שנים, הן מזאת של הקאמבק מפיגור 3 – 1 לגמר, והן מזאת של לברון שבאופן יוצא דופן סיים בתור המוביל הסטטיסטי של הסדרה בכל הקטגוריות – נקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות, באחת מתצוגות הגמר הגדולות בכל הזמנים של שחקן. אין ספק שקליבלנד קיבלה הרבה עזרה מדברים חיצוניים, כמו פציעות, הרחקות ושחקנים שלא מסוגלים לשים את הכדור בסל (כן האריסון בארנס – אני מדבר עליך). זה לא מקטין את האליפות של קליבלנד, אבל זה הקטין אז את אלמנט ההפתעה, כאשר למרות המאזן הטוב בהיסטוריה של גולדן סטייט, ולמרות היתרון הלכאורה בטוח, המצב היה פחות דרמטי ממה שהמספרים מראים. ההגעה של דוראנט שסידרה לגולדן סטייט עוד 2 אליפויות הייתה מפתיעה יותר ומשמעותית יותר בהסתכלות היסטורית…

רגע השיא: משחק 7 – שוויון 89. הגג של לברון על איגודאלה ובעיקר השלשה של קיירי על סטף.

באופן כללי: במשחק הראשון סטף נעצר על 11 נקודות וקליי על 9, אבל ליווינגסטון קלע 20 וההגנה של גולדן סטייט הובילה בריחה ברבע שני ועוד אחת ברבע האחרון בדרך לניצחון נוח. במשחק השני היה זה דריימונד גרין שקלע 28 ב-11/20 מהשדה ו-5/8 לשלוש, ובריחה של גולדן סטייט שהתחילה ברבע השני הסתיימה בניצחון 33 הפרש קליל. במשחק השלישי היו אלו הקאבס שהוכיחו שגם הם יודעים להביס ופתחו את המשחק עם 30 – 10 שסגר עניין מוקדם, כאשר לברון וקיירי הגיעו לראשונה בסדרה ל-30 נקודות כל אחד. משחק 4 היה המשחק של סטף שקלע בו 38 ב-7/13 לשלוש והוביל בריחה ברבע האחרון בדרך ליתרון 3 – 1, אבל מריבה של לברון וגרין גררה עבירה טכנית לשניכם, ובמקרה של גרין גם הרחקה ממשחק 5, ושם החלו לנבוט ניצני המהפך.

המחצית הראשונה של משחק 5 הייתה מאוד צמודה, כשקליי ולברון נמצאים במעין דו קרב פנימי שלהם בדרך לשוויון 61 במחצית. בתחילת הרבע השלישי בוגוט נפצע וגמר את העונה ואחרי כמה דקות התחילה הבריחה של קליבלנד, בעיקר בהובלת קיירי, שהספיקה לניצחון של קליבלנד עם 41 נקודות של לברון וקיירי כל אחד, הראשונים מאותה קבוצה מאז שאקובי לקלוע שניהם 40 במשחק פלייאוף, קיירי ב-17/24 מהשדה ולברון ב-16/30. בצד השני קליי סיים עם 37 ב-11/20 מהשדה ו-6/11 לשלוש. את הרבע הראשון של משחק 6 קליבלנד סגרו ביתרון 31 – 11, אבל הספלאש בראדרס החזירו את גולדן סטייט למשחק, למרות בעיית עבירות של סטף. בערך 9 דקות לסיום סטף יצא בעבירות ולברון הוביל בריחה מחודשת של קליבלנד וסיים שוב עם 41 נקודות ב-16/27 מהשדה, לעומת 30 של סטף ב-8/20 מהשדה ו-25 של קליי ב-9/21.

משחק 7 היה המשחק של דריימונד גרין שקלע 32 ב-11/15 מהשדה ו-6/8 לשלוש, והוסיף 15 ריבאונדים ו-9 אסיסטים, אבל לברון השיב ב-27 נקודות ב-9/24 מהשדה ו-11 ריבאונדים ואסיסטים. ליי אפ של קליי השווה את התוצאה על 89 כשנותרו 4:39 לסיום. מכאן התחיל רצף החטאות של לברון, סטף, לברון, קליי, לברון חטף גג מאיגודאלה, איגודאלה, לאב, גרין וקיירי. איגודאלה יצא למתפרצת בדרך לסל קל, אבל נחסם על ידי לברון. לברון וסטף ממשיכים להחטיא ואז טיירון לו לקח פסק זמן ושם את הכדור בידיים של קיירי שלא אכזב ותופר שלשה על הפנים של סטף. בצד השני, קרי החטיא שלשה קשה על לאב וכדור של קליבלנד ביתרון 3. איגודאלה חסם את קיירי, אבל הריבאונד חזר אליו וגולדן סטייט נאלצו לשלוח את לברון לקו. לברון החטיא את הכדור הראשון, אבל דייק את השני, והיתרון הזה כבר לא מחיק.

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. יפה ומושקע מאוד.
    אפשר להתווכח על דירוג הפינאלס לנצח (כמו שקרה כאן – האמת, הופתעתי מהדירוג הסופי…), אבל זה חלק מהעניין של אתר חובבי NBA. אם לא יהיה ויכוח, לא יהיה כלום.
    .
    אז אוף-טופיק, שמנסה לקבוע "דירוג" אחר, אפרופו סדרות הפינאלס של העשור.
    ניסיתי לבדוק את השאלה הבא:
    *** איזה פלייאוף בעשור האחרון היה המרתק ביותר? ***.
    כל הפלייאוף. לא רק הפינאלס.
    .
    השתמשתי בכלי אובייקטיבי אחד. ולכן גם שטוח. אבל הוא מספרי וקל לבדיקה:
    מספר המשחקים בסדרה.
    ככל שסדרה ארוכה יותר, ככה היא מרתקת יותר ומאוזנת יותר.
    סוויפ הכי גרוע. גיים 7 הכי טוב. פשוט.
    .
    הפרמטר השני היה, סיבוב הפלייאוף.
    נתתי יותר משקל לסדרת פינאלס מרתקת, לפני גמר קונפרנס, לפני חצאי גמר, לפני סיבוב ראשון.
    גם זה, נו בריינר. ככל שסיבוב הפלייאוף מתקדם, ככה גם האיכות והדרמה עולה, וכל משחק שווה יותר.
    .
    לכן, ניקדתי כך:
    כל נצחון בסדרת סיבוב ראשון (מעל למינימום של 4 משחקים), יקבל נקודה (מקסימום אפשרי =1*3= 3 נק').
    המקס' האפשרי בכל הסיבוב הראשון (כל הסדרות הלכו לגיים 7): 8 סדרות * 3 נק' = 24 נק'.
    .
    כל נצחון בסדרת סיבוב שני (מעל למינימום של 4 משחקים), יקבל 2 נקודות (מקסימום אפשרי = 2*3 = 6 נק').
    המקס' האפשרי בכל הסיבוב השני: 4 סדרות * 6 נק' = 24 נק'.
    .
    כל נצחון בגמר קונפרנס (מעל למינימום של 4 משחקים), יקבל 3 נקודות (מקסימום אפשרי: 3*3 = 9 נק').
    המקס' האפשרי בגמרי הקונפרנס: 2 סדרות * 9 נק' = 18 נק'.
    .
    כל נצחון בפינאלס (מעל למינימום של 4 משחקים), יקבל 4 נקודות (מקסימום אפשרי: 4*3 = 12 נק')
    המקס האפשרי הוא כנ"ל כמובן, 12 נק'.
    .
    פלייאוף נורא, בו כל הסדרות ייגמרו בסוויפ, שווה 0 נקודות בסה"כ.
    פלייאוף מושלם, הכי דרמטי שיש, בו כל הסדרות הולכות לגיים 7, שווה 78 נק'.
    פלייאוף חציוני, הכי סטנדרטי, שווה איפוא 39 נק'.
    .
    וזה מה שהמחשבון קסיו הוציא.
    (מדגיש: ציון *לכל הפלייאוף!* אני רק מציין את הגמר, כדי שתיזכרו באיזו עונה מדובר…)

    1: פלייאוף 2016 (גמר: קליבלנד מנצחת את ג"ס) = 51 נק'
    2 (משותף): פלייאוף 2013 (מיאמי על סן אנטוניו) = 46 נק'
    2. פלייאוף 2014 (סן אנטוניו על מיאמי) = 46 נק'
    4. פלייאוף 2012 (מיאמי על אוקלהומה) = 43 נק'
    5. פלייאוף 2019 (טורונטו על גולדן סטייט) = 41 נק'
    6 (משותף): פלייאוף 2010 (לייקרס על בוסטון) = 38 נק'
    6. פלייאוף 2015 (גולדן סטייט על קליבלנד) = 38 נק'
    8. פלייאוף 2011 (דאלאס על מיאמי) = 37 נק'
    9. פלייאוף 2018 (גולדן סטייט על קליבלנד) = 31 נק'
    10. פלייאוף 2017 (גולדן סטייט על קליבלנד) = 29 נק'
    .
    אפשר להתווכח, כאמור. פתוח להצעות. אם למישהו יש כוח, אפשר לשכלל את המודל הפרימיטיבסקי הזה, להציע אחר, או להרחיב אותו, לכל הפלייאופים אי פעם (תידרש התאמה לעונות עם סדרות קצרות יותר, ועוד).
    בתיאבון.

    1. אחלה מדד. הייתי מעלה את הדירוג לאורך של הסדרה ככל שהסיבוב מתקדם יותר (סוויפ בגמר משפיע הרבה יותר על הפלייאוף מסוויפ בסיבוב הראשון) ואולי מתחשב בכמות המשחקים שנגמרו בבלואו-אאוטס.

      1. העליתי את המדד, כל נצחון אקסטרה בגמר, שווה יותר מנצחון אקסטרה בסיבוןב שלפניו, וזה שלפניו, וכו'.
        נתתי 1-2-3-4, אפשר גם 1-2-4-8, עניין של החלטה…
        אשר לבלואו אאוטים, אחלה. מתבקש האמת. ו/או לתת אקסטרה פוינטס למשחקי קלאצ'/ הארכה/ 5 נק' הפרש ומטה.
        מקבל, כשיהיה זמן… האמת, שווה לעשות כבר על כל הפלייאופים. ובסוף אולי נלמד משהו על התמונה הגדולה. אולי.

  2. מסכים עם הדירוג לגמרי. לדעתי הרמה בגמר 2016 הייתה ממש גובהה הרבה יותר מגמר 2013. גולדן סטייט הייתה קבוצה היסטורית באותה עונה ולא ברור איך לא לקחה אליפות. בהתחלה היה נראה שקליבלנד לא תיהיה יריב בכלל ללוחמים כי סטף וקליי בשתי המשחקים הראשונים היו גרועים ועדיין גולדן סטייט ניצחה. במשחק 4 אחרי שסטף התעורר זה היה נראב גמור אבל אז גם לברון וקיירי נתנו את 3 המשחקים הכי טובים אולי בקריירה שלהם וזה מה שהביא את הניצחון. השאלה היא מה היה קורה עם בוגט לא היה נפצע גרין לא היה מורחק וקרי לא היה יוצא במשחק 6 על עבירות כי הוא היה מצויין באותו משחק ובדיוק המומנטום היה של הלוחמים. ההרחקה של גרין הייתה מוצדקת מאוד אגב.

    1. אנשים שוכחים כמה גולדן סטייט היתה חזקה. היא ניצחה את משחק 1 בקלילות. קליבלנד הגיעה עם תוכנית לסגור את הספלאש, וזה עבד. קארי ותומפסון סיימו עם 20 נקודות ביחד!! עם 8 מ-27…
      אתה אומר, קאבס בקלות. נגמר 15 פור לגולדן סטייט. קלעים מצטיינים: ליבינגסטון, דריימונד, בארנס, איגואדלה, ברבוסה… 5 קלעים, ורק אז קארי, ואז בוגוט, ואז קליי… כזו חזקה היתה. משחק 2 עם 33 הפרש היה כבר ארון קבורה.
      רגע שאני זוכר מאותה סדרה, זה הפרי-גיים של משחק 6, בקוויקן-לואנס בקליבלנד. הקהל הגיע בידיעה שזה המשחק האחרון של השנה בבית, כנראה לפני התנפצות חלום האליפות שוב (אף אחד לא באמת נתן סיכוי גם במצב 3-2), אולי גם בידיעה שזו הפעם האחרונה שלברון מנסה להגשם להם את החלום של ה-50 שנה… במקום תזמורת ומקהלה, כל הקהל קם על הרגליים, ושר את ההמנון בעצמו, בלי מוזיקה, הכי נקי, עם דמעות בעיניים. אני לא חסיד גדול של השיט הזה, אבל זה היה טירוף. ומשם והלאה לרבע 1… הקאבס פשוט שיחקו מעולם אחר, לברון וגם קיירי, פשוט התחרפנו… זה כבר קבע את הטון של משחק 7, שבאמת כבר לא היה לקוח מעולם של כדורסל בלבד, אלא משהו אחר. כתבתי הרבה פעמים: למזלי לא הייתי אז אוהד מושבע של אחת משתי הקבוצות, כי לא יודע איך הייתי עומד במתח…

    1. תודה.
      למרות שהעדפתי את הספרס גם אני נהניתי מהטירוף של הסדרה הזאת לכל אורכה, בניגוד לגמר של 2016 שרובו היה תבוסות ברורות וידועות מראש לשני הכיוונים, עד למשחק 7 הנהדר.

  3. הגמר ב2016 התחיל כאחד הגמרים החלשים של העשור, אני זוכר איך בערך אחרי משחק מספר 4 החלו להלל ולהשוות בתקשורת את קארי לג'ורדן. את לברון צלבו לגמרי ואמרו שהוא משקף את המשחק הישן, שהכדורסל שלו כבר לא יכול להביא אליפויות.
    גרין ותומפסון הגיעו זחוחים למסיבת העיתונאים וממש גיחכו על לברון, בתקשורת אמרו שגמר המערב היה המכשול האמיתי של הווריורס.
    זה רק מאדיר ומעצים את ההישג המדהים של הקאבס ולברון. ממשחק למשחק החלו להיווצר הסדקים אצל גולדן סטייט. אם זה זריקת המגן פה, העצבים של דריימונד, חוסר הביטחון של בארנס.
    מצד שני במשחק 6 הייתה לדעתי אחת התצוגות הכי גדולות של שחקן כדורסל. לברון פשוט שלט במשחק, בכל דרך אפשרית. בערך באחד הדאנקים של תומפסון מאסיסט של לברון, זה חילחל גם לי, שהקאבלירס לוקחים את זה.

    1. מעניין מאוד.
      רוב המגיבים (ואני ביניהם) מביעים שאט נפש וסלידה מן ההחלטה של הליגה להרחיק את גרין. התגובות נעות בין "סדרה מחורבנת, סילבר בכוח מנסה להאריך אותה" לבין "זה מה שיזכרו מהלגאסי של לברון- פרובוקציה בשקל".
      .
      לחשוב שמכאן עברנו ל"סדרה הגדולה ביותר בעשור או בכל הזמנים"… טיפה קשה להחליק זאת בגרון..
      כתבתי זאת בחלק הראשון אחרי שעשיתי חושבים ואני עומד מאחורי זה- הסדרה הגדולה של העשור (ואחת המרגשות ever) היא של 2011 בין דאלאס למיאמי.

      1. דריימונד גרין. את השנה האחרונה העברתי בלא מעט וויכוחים בהם אני מנסה להסביר שהוא לא רק אולסטאר מוצדק, הוא גם ALL NBA, ובבוא היום, HOF.
        .
        זה לא משנה את העובדה, שאי אז ב-2016, הוא הציג את אחת התכונות הפחות מרשימות שלו –
        אימפולסיביות.
        הוא הגיע לסדרה מול הקאבס עם כאשר ברקורד שלו באותו פליאוף כבר פלייגרנט קודמים. הוא ידע, לברון ידע, קר ידע, לעזאזל, כולם ידעו –
        עוד פלייגרנט והוא מורחק אוטומטית ממשחק אחד (לפחות).
        .
        אפשר להתבונן על הצעד של לברון (pun intended) איך שרוצים (אני חושב שזה צעד חכם),
        זה לא משנה את העובדה הפשוטה והברורה –
        גרין שלח את ידו (כנראה מעצבים) ליהלומי הכתר. מה לעשות, הכללים (הברורים והידועים) ב-NBA קובעים במפורש –
        .
        If contact committed against a player, with or without the ball, is interpreted to be unnecessary, a flagrant foul—penalty (1) will be assessed
        .
        אין דרך לפרש שליחת יד לכיוון מפשעתו של שחקן יריב חוץ מפלגרנט 1. זה לא יכול להיות פשוט יותר.
        מה לעשות, גרין, כאמור, סחב אתו נקודות פלגרנט קודמות, ולכן הוא הורחק מהמשחק הבא.
        .
        לגבי כל הטוענים שמה שלברון עשה זו פרובוקציה –
        צודקים ב-100%
        על פרובוקציה שכזו מקבלים עבירה טכנית. וזה מה שלברון קיבל מה-NBA. אם הוא היה טמבל, כזה שצבר מספיק טכניות קודמות בשביל להיות מורחק, אז זה מה שהיה קורה.
        אבל לברון, אפשר לכתוב עליו הרבה דברים. טובים או רעים. טמבל, הוא לא.
        אז הוא קיבל את הטכנית שהרוויח ביושר,
        וגרין הורחק מהמשחק הבא.
        .
        לגבי השאלה האם גולדן סטייט קופחו?
        התשובה היא חד משמעית "לא". מי שקופחו הם הת'אנדר. לטעמי, לא נשרקה לגרין פלגרנט אחרת במהלך הסדרה מול הת'אנדר, כזו שהייתה אמורה להשעות אותו ממשחק במהלך סדרת גמר המערב.
        כל זה לא קשור כלל וכלל לקאבס.

      2. הנרטיב הזה של אובדן האליפות בגלל פרובקציה של לברון שהובילה להרחקה של גרין זה הבולשיט הכי גדול.
        .
        הטמטום של גרין הוביל להרחקה שלו. זה היה טכנית מוצדקת, ה-7 שלו בפליאוף, רק אמבל יגרר לפרובקוציה מכוונת של לברון.
        .
        דוקא לברון יצא גאון במהלך הזה, זה נחמד לשנוא אותו על זה אבל זה הייטריות לשמה.

      3. +1
        דאלאס הלוזרים מנצחים את ציר הרשע ממיאמי.
        כמה תיקונים היסטוריים נעשו שם – מיאמי מפסידים, דירק עם אליפות, קיד עם אליפות, פג'ה כנציג קינגס 2004, מריון כנציג פיניקס של נאש, דאלאס נוקמים במיאמי.
        מדהים.

  4. בתור אוהד לייקרס משוחד ברור שהסדרה בין בוסטון ללייקרס ב-2010 הכי גדולה ,בטח שלוקחים את היריבות ההיסטורית שהתחדשה בבעיטה בתחת שהלייקרס חטפו ב-2008,
    זו הייתה הנקמה המושלמת + הראיון הכי גדול אי פעם בסיום משחק מבית היוצר של רון ארטסט .
    https://youtu.be/ayuKiu9R4Xk

כתיבת תגובה

סגירת תפריט