בשם האהבה / עידו גילרי

בתור אוהד של הסאנס יש לי את כל הסיבות בעולם לשנוא את הספרס.

בשנות ה-2000 סן-אנטוניו העיפו את הסאנס ארבע פעמים בפלייאוף  בין השנים 2003 ל-2008 והיו הקריפטונייט של הקבוצה המלהיבה של ד'אנטוני בראשות סטיב נאש. כל כך הרבה זיכרונות כואבים שהשאירו המון מקום גם לאיבה על בסיס אישי לשחקנים בשחור.

  • האגן של רוברט הורי  שמעיף את נאש לתוך שולחן המזכירות  ובאותה הזדמנות גם את סטודומאייר ודיאו ממשחק 5 הגורלי.
  • הברך של ברוס בואן לביצים של נאש. בואן לבדו מספיק כדי לשנוא את הספרס לשני עשורים לפחות.
  • הפלופים של מאנו ג'ינובלי יחד עם הקליעות הגורליות שנכנסות לך ישר ללב.
  • ההתבכיינות הבלתי פוסקת של טים דאנקן לשופטים עם מבטי העגל התמים שלו – "אני עשיתי עבירה? מה פתאום" .
  • הזחיחות של גרג פופוביץ' הזועקת – אנחנו שתי דרגות מעליכם אז זוזו ואל תפריעו לנו לעשות את העבודה.

לא רק לי יש סיבות לשנוא אותם. כל מי שאינו אוהד את הספרס כנראה הרגיש את נחת זרועם ב-17 השנים האחרונות. זה נהיה עוד יותר מתבקש כשנזכרים שהאימפריה הזו נולדה בחטא ה"טנקינג" של עונת 1997/98. אותו צירוף מקרים מוזר של מזל דפוק שהפך למזל גדול, הביא לקבוצה את אבן היסוד של האימפריה – טים דאנקן.

אבל אני לא שונא אותם – להיפך, וזה לא רק אני. נראה שכל מי שאינו אוהד מיאמי מייחל לאליפות של סן אנטוניו העונה. אז איך קרה שהספרס הפכו מאחת הקבוצות השנואות בליגה לדארלינג של כולם? נראה לי שהתשובה טמונה בשני אירועים בלתי תלויים שהתרחשו באמצע שנת 2010.

***

לפני שנגיע לשם נחזור אחורה למקום בו היו הספרס טרום עידן פופוביץ'-דאנקן. סן אנטוניו הייתה מהקבוצות החזקות בתחילת שנת ה-90 במערב, אבל לא הצליחה לתרגם זאת להצלחה בפלייאוף. לספרס הייתה תדמית של קבוצה נחמדה שאין לה את הרוע הדרוש כדי להגיע לרמות הכי גבוהות (כן כן הספרס).  הסיבה העיקרית הייתה הפנים של הקבוצה – דיוויד רובינסון, שהיה נחמד עד כדי התנצלות על כל דאנק ששם על הראש שלך. לא הזיק גם שסגנו של האדמירל היה שון אליוט, עוד  שחקן מוכשר בטירוף, אך נאיבי ובעל חיוך תמים. בקיצור סן אנטוניו לא הייתה המטרה הראשונה לחיצי השנאה בליגה בה הסתובבו קבוצות כמו הניקס ומיאמי של שנות ה-90.

אני נחמד מדי?

שנת  1996-97 של הספרס נחשבת בתודעה של רבים כעונת טנקינג מובהקת מכיוון שלאחריה קבוצה עם שני אולסטארים, שניצחה יותר מ-120 משחקים בשתי העונות הקודמות,  סיימה עם הבחירה מספר 1 בדראפט. מצד שני לא נראה לי שיש חובב תיאוריות קונסיפרציה אחד הסבור שהנהלת הספרס התכנסה כדי לדון איך מגיעים לגמר, והחליטה שהפיתרון הטוב ביותר הוא לוותר על עונה וללכת על הדראפט.

מה שקרה היה ככה: רובינסון התחיל את העונה על הספסל עם בעיות גב, וצ'אק פרסון גמר אותה עוד קודם, לאחר ניתוח בגב. הספרס פתחו בצורה אומללה עם 15-3 מה שהביא  לפיטוריו של המאמן בוב היל, שהיה חביב דווקא על האדמירל. כאן באופן קצת מפתיע הג'נרל מנג'ר גרג פופוביץ' מינה את עצמו למאמן – אזהרת טנקינג ראשונה. רובינסון חזר בהמשך אבל על פי התוכניות שבר את הרגל  אחרי שישה משחקים בלבד. לאחר פגרת האולסטאר גם שון אליוט הושבת עם ברך דפוקה, והעובדה שהשניים לא חזרו למגרשים עד סוף העונה גרמה לרבים לתקוע בחצוצרות הטאנקינג שלהם.  בסופו של דבר סן אנטוניו סיימה את העונה הגרועה בתולדותיה עם מאזן 62-20 אבל קיבלה כפרס את אחד השחקנים הגדולים בתולדות המשחק.

***

אני חייב להודות שהיכולת שלי להעריך את מידת ההצלחה העתידית של שחקני מכללות ב-NBA  היא די אקראית עד מצחיקה – אני עדיין מחכה לפריצה הגדולה של מייקל קיד-גילכריסט שעוד בוא תבוא. למרות זאת יש מספר קטן של מקרים בהם אפילו אני זיהיתי שחקנים בעלי פוטנציאל לגדולה, שאכן התממש.   אחד המקרים הנ"ל היה של סנטר מוכשר מוויק-פורסט, שעוד כסופמור נראה בעיני כשחקן מוכן לגמרי למקצוענים . הוקסמתי ממנו באופן מידי וקצת התפלאתי שבסוף אותה עונה לא יצא לדראפט. אחר כך יסתבר שהוא הבטיח לאימו על ערש דווי שיסיים קולג' – עוד טוויסט קטן של הגורל, שפעל לטובת סן אנטוניו, כמו הוריקן הוגו שהרס את הבריכה היחידה באיי הבתולה, והסיט את הספורטאי הצעיר משחייה לכדורסל . כמובן שכל מי שראה את דאנקן משחק הבין בדיוק מה עומד לנגד עיניו, כך שלקראת הלוטרי של 1997 היה ברור שהפרס למנצחת הוא טימי.  מאז אני לא יכול לשנוא את הספרס ,לא כל עוד ה- Big Funadamental  משחק שם. לא משנה כמה ברוס בואנים או רוברט הורים יהיו בקבוצה.

לפחות אין כאן כרישים

הצטרפותו של דאנקן שינתה כמעט באופן מיידי את התדמית של הספרס. טימי כועס, טימי לא מחייך, טימי לא מתנצל, טימי לא מתרץ, וכמובן טימי לא מודה אף פעם שעשה עבירה. גם התוצאות לא איחרו לבוא כשכבר בעונתו השנייה של דאנקן הספרס זכו לראשונה בתולדותיהם באליפות ושברו סופית את תדמית הנחמדים מדי כדי להצליח.שילטון האימים של הלייקרס בשלוש השנים הבאות איפשר לסן אנטוניו להתחספס עם הצטרפותו של ברוס בואן האיום והפיכתו של דאנקן למנהיג הקבוצה על חשבון האדמירל המזדקן. ב-2003 עם הגעתם של גינובלי והורי התעצבה האימפריה של העשור הראשון של שנות ה-2000 שכולם אהבו לשנוא.  

ב-5 השנים הבאות  סן אנטוניו זכתה בשלוש אליפויות נוספות  כאשר הם מציגים כדורסל קשוח ויעיל עם הגנת ברזל בועטת ושורטת והתקפת חצי מגרש אפקטיבית. על הדרך הם מעכו פעם אחר פעם את תמונת הנגטיב שלהם – הסאנס של סטיב נאש שהציגו כדורסל התקפי מהיר ומהנה, יחד עם הגנה שמזכירה גבינה שוויצרית. סגנון המשחק של הספרס וההצלחה שהתלוותה לו מיתגו את סן אנטוניו כקבוצה השנואה בליגה – מהפך של 180 מעלות מהמקום בו היו עשור אחד קודם.  מאז הבחירה בטים דאנקן הספרס ניצחו 50 משחקים בכל עונה (למעט עונת האליפות הראשונה ב-1999 שהייתה עונת שביתה). זהו הישג חסר תקדים, אבל גם כזה שמייצר הרבה אויבים ומוטיבציה גבוהה אצל היריבות.

***

ההצלחה של סן אנטוניו בתקופה הזו מזכירה בהרבה מובנים את זו של קבוצה אחרת שרבים באמריקה אוהבים לשנוא – הניו אינגלנד פטריוטס. למעשה ישנם הרבה קווי דמיון משותפים בין שני המועדונים, החל מהנהלה ששמה את הקבוצה מעל השחקנים ועד לנטייה לעשות כל מה שצריך בדרך כדי להגיע למטרה. כך שניתן לומר שהספרס הם הפטריוטס של ה-NBA , או אם תרצו ה-SAtriots. זה מתחיל מהסגנון של המאמן השולט בכל וממשיך בהתבססות על כוכב על שמוכן לשים את הצרכים של הקבוצה מעל לשלו כדי לאפשר לה לנצח. גם חוסר היכולת ללכת עד הסוף בשנים האחרונות משותף לשני המועדונים. למרות כל זאת ישנו הבדל אחד משמעותי – היחס הציבורי כלפיהם.

כדי להבין איך הספרס הגיעו למעמד בו הם נמצאים היום כדאי להסתכל על מה קרה לפטריוטס באותו הזמן ולראות מה שונה ומה דומה. ניו-אינגלנד הגיעו למעמד של הקבוצה השנואה והבלתי ניתנת להכנעה לאחר שזכו ב3 סופרבולים תוך 4 שנים בתחילת שנות ה-2000. באותן השנים הפטריוטס הציגו, בדיוק כמו הספרס, פוטבול קשוח ששילב באופן מאוזן בין התקפה והגנה יעילות. שינוי הכיוון אצל ניו אינגלנד הגיע ב-2007, אז הפסידו את הסופרבול לג'ייאנטס לאחר עונה מושלמת עד אותו משחק. מאז זה נראה כאילו הפטריוטס איבדו את הווינריות שלהם.  מה בדיוק קרה להם? אפשר לומר שהם איבדו את הזהות . עונה קודם ניו-אינגלנד הפסידו בפלייאוף בקלאסיקה אוטומטית למכונת ההתקפה של פייטון מאנינג והקולטס. ייתכן וההפסד הזה גרם לבליצ'ק המאמן לשנות כיוון, והוא שיחרר את הרסן מהק"ב שלו – טום בריידי, ואיפשר לפטריוטס להפוך למפלצת התקפית שלא נראתה כדוגמתה. הבעיה שמנקודה זו והלאה ההגנה התחילה להיזנח.  הזהות הווינרית התחלפה אט אט בתדמית לוזרית, למרות שהקבוצה המשיכה להציג יכולת גבוהה, ולהעפיל שנה אחרי שנה לפלייאוף.השינוי הזה לא עורר סימפטיה כלפי הקבוצה מניו-אינגלנד בקרב אוהדי הקבוצות האחרות בליגה, למרות סגנון המשחק ההתקפי המלהיב שלה. למעשה כל הפסד נוסף בפלייאוף של הפטריוטס, העלה גלים חדשים של שמחה לאיד, מצד כל אילו שכה חששו מהם רק כמה שנים קודם.

כמו הפטריוטס גם הספרס לא הצליחו לזכות באליפות כבר הרבה שנים (מאז 2007), למרות שהם עדיין דומיננטים. גם בסן אנטוניו נאלצו לעשות שינוי כיוון, שבהרבה מובנים עיוות את הזהות של הקבוצה. הספרס התבססו במשך כל שנות האליפות שלהם על משחק בקצב של ארמדילו הנע  סביב 89 פוזשנים למשחק כאשר הם מנהלים התקפת חצי מגרש, המבוססת על משחק הפנים של טים דאנקן. זה הפך אותם לאחת מהקבוצות האיטיות בליגה (הממוצע בראשית שנות ה-2000 היה בערך 91 כדורים לקבוצה ב-48 דקות), מה שהדביק להם גם את התווית של קבוצה משעממת.

כאשר הגיל התחיל לתת את אותותיו בכושר המשחק של דאנקן גם הספרס כקבוצה איבדו את מקומם כשליטי המערב. סן אנטוניו היו חייבים לבצע שינוי על מנת להישאר רלבנטים. לפיכך כובד המשקל בניהול המשחק ההתקפי של הספרס הועבר לידיו של טוני פארקר הזריז, שחסה עד אז בצילו של טימי. העברת השרביט התרחשה בפועל בגמר של 2007 בו הם טאטאו את קליבלנד של לברון, כשפארקר עושה על המגרש ככל העולה על רוחו. בשנים הבאות פארקר הראה שהוא מסוגל לעמוד במשימה, אבל זה לא היה מספיק כדי לחפות על הדעיכה של דאנקן. לשמחתם של רבים זה נראה היה כי הקבוצה השנואה חזרה להיות בת תמותה, כשכל הסימנים מראים כי בקרוב כל גיבוריה ירכבו לאיטם אל השקיעה וייעלמו בין דפי ההיסטוריה.   

***

כך הגיעה לה שנת 2010 שעמדה לשנות את התמונה.

בכל תחרות  ספורטיבית יש מנצח יחיד וכל השאר צריכים מתישהו להפסיד. המשמעות מבחינת  שאר המתחרים, כמו גם האוהדים שלהם, היא התמודדות עם הכאב שנלווה להפסד. אחת הדרכים הפשוטות והנפוצות היא להפנות את הרגשות השליליים כלפי מי שגרם להפסד – המנצח.  מסיבה זו ברגע שקבוצה נהיית דומיננטית לאורך זמן היא צוברת באופן טבעי אויבים רבים.  הדרך בה אתה הופך לפחות שנוא במקרה כזה היא אם יש מישהו שמושך אליו את אש השנאה בצורה חזקה יותר.

מול הפטריוטס ניצבו תמיד הקולטס של מאנינג אבל חוסר היכולת שלהם ללכת עד הסוף יצר כלפיהם אמפטיה מסוימת. עובדה זו דחפה את שנאת המפסידים לכיוון ניו-אינגלנד, שלא בחלו בשום אמצעי בדרכם לפסגה. בהיעדר נבל חלופי איבה זו נמשכת עד היום גם כאשר הקבוצה לא זכתה באליפות כבר עשור. אל מול הספרס התייצבו פעמים רבות הלייקרס, שהיו דומיננטים בהרבה לתקופות קצרות יותר. הקבוצה מלוס אנג'לס משכה לא מעט רגשות שליליים הרבה בזכות אישיותו השחצנית של קובי ברייאנט כוכבה. למרות זאת זה לא עשה הרבה כדי להפיג את האיבה כלפי הספרס, מכיוון שבעין הציבורית הלייקרס היו מלהיבים, ולא משמימים כמו הקבוצה מסן-אנטוניו.

האירוע המשמעותי הראשון (לא מבחינה כרונולוגית) ב-2010  כלל לא היה קשור לספרס באופן ישיר, אבל הוא יצר מפלצת שטנית חדשה, שבאופן אוטומטי משכה אליה את כל מטעני השנאה. ה- Decision  המתוקשר בו לברון נטש את אוהדי הקאבס האומללים והשפיל אותם בפומבי הפך אותו ואת מיאמי, קבוצתו החדשה, לאויב הציבור מספר אחד באופן מיידי. גם העובדה ששלושה כוכבים מאותו הדראפט החליטו לשחק יחד במקום להתחרות אחד בשני יצרה אצל רבים תחושה של שבירת כללי המשחק. אם בוחנים זאת בזהירות המקרה זה לא היה שונה בהרבה מהאופן בו גארנט, פירס, וריי אלן התחברו  כדי לזכות יחד באליפות בבוסטון אבל האופן המתוקשר והמתנשא בו השלושה הגדולים של ההיט עשו זאת  יצרו את הנבל האולטימטיבי  עוד לפני שהם דרכו יחד על הפרקט.

ההיט שילמו את המחיר על שחצנותם בהפסד לדאלאס בגמר של 2011 ובשנים הבאות הפכו לקבוצה מלוכדת, המשחקת כדורסל מצוין, שהפך אותם לאלופה ראויה. למרות זאת בעיני רבים החטא הראשוני הוא בלתי נסלח, והם כנראה יהיו הקבוצה השנואה ביותר בליגה עד שהתלכיד הנוכחי יפורק.

השנאה למיאמי בהחלט הורידה מהעוינות כלפי הספרס, אבל היא לבדה אינה מספיקה כדי לגרום לרבים כל כך לשנות כיוון וממש לעודד את הקבוצה. לשם כך היה צריך לקרות משהו שיגרום לחובבי הכדורסל הנייטרלים להתאהב בספרס. בעונת 2009-2010 המערב היה תחרותי מתמיד, כאשר כל 8 הקבוצות שהעפילו לפלייאוף ניצחו 50 משחקים, ורק 5  ניצחונות הפרידו בין המאבס שבמקום השני לת'אנדר שבמקום השמיני. סן אנטוניו עלו לפלייאוף מהמקום השביעי, ולאחר שהדיחו את המאבס, פגשו בסאנס שסיימו במקום השלישי, והתגברו על פורטלנד בסיבוב הראשון. היה זה שיחזור קצת דהוי למפגשים האדירים בין שתי הקבוצות רק מספר שנים קודם. הסאנס שחוו סוג של פריחה מחודשת, היו על סף סיום תקופה, כאשר היה די ברור שאמרה סטודומאייר יעזוב עם סיום החוזה בסוף העונה. מנגד הספרס נראו כקבוצה מזדקנת על סף תהליכי גסיסה. כאמור ההבדל בדירוג היה די מטעה ורוב התחזיות צפו שהספרס יטפלו בסאנס בדרך הרגילה – האטת קצב המשחק וניצול מקסימלי של ההגנה החלשה של פיניקס מהצד השני.

 גם לאחר שפיניקס ניצחו את שני המשחקים הראשונים בבית, הדעה הרווחת הייתה שסן אנטוניו יושבת עמוק בראש של הסאנס, ולכן ימצאו דרך להשוות ולהתגבר על הקבוצה שמולם. במשחק השלישי הספרס שלטו עד שברבע הרביעי נכנס לפעולה גוראן דראגיץ', שעד אז נחשב בעיקר לפוטנציאל לא ממומש. הוא החליף את נאש שיצא למנוחה הקבועה שלו והמטיר על ראשם של הספרס 23 נקודות ברבע יחד עם עוד 3 אסיסטים, שנתנו לסאנס את הניצחון. מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה כאשר הסאנס סיימו את הסדרה במשחק הרביעי בסוויפ מרשים.

עבור הסאנס היה זה סוג של סגירת מעגל. עידן סטיב נאש עמד להסתיים והם כבר ידעו שבאליפות לא יזכו אבל לפחות הניצחון אפשר להם לגרש את שדי העבר, ולהסתכל קדימה לקראת התחלה חדשה. עבור הספרס מן הצד השני הייתה התבוסה הצורבת שעון מעורר. כאמור במשך תקופת הזוהר של הקבוצה הספרס חבטו פעם אחר פעם בסאנס, שהריצו את ההתקפה המלהיבה בליגה. אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה שגם כשפיניקס כפתה את סגנון המשחק המהיר שלה על סן אנטוניו, הספרס גילו שהם מסוגלים לעמוד בקצב. היכולת של פארקר וג'ינובלי לחדור לסל ולקלוע או להוציא כדורים לקלעי השלוש אפשרה לספרס לנצח את הסאנס במשחק שלהם.

בנקודה זו חל המפנה כאשר פופוביץ' הבין, שאם אתה יכול לנצח אותם אז למה לא להצטרף אליהם. כך נוצרה הזהות החדשה של הספרס בדמותה של הקבוצה שהייתה ההיפך הגמור מהם. קצב המשחק של הספרס מעונת 2010-2011 והלאה נסק בהדרגה כשמהקבוצות האיטיות בליגה סן אנטוניו הפכה לאחת המהירות עד שהעונה הגיעו ל-95 פוזשנים למשחק.  יחד עם הקצב השתנה גם סגנון המשחק, כאשר תנועה בלתי פוסקת עם ובלי הכדור, הפכו לדרך בה כל שחקן על המגרש יכול לקבל זריקות פתוחות שייכנסו באחוזים גבוהים. אין זה מפתיע כלל שבורג חשוב במכונת התקפה של הסאנס הפך ברבות הימים לזה שמניע גם את התקפת הספרס. הגעתו של בוריס דיאו לטקסס סימנה יותר מכל את הזהות החדשה של סן אנטוניו ועזרה להפוך אותה לבלתי עצירה. מאז שדיאו הצטרף לספרס לפני שנתיים הם הפכו לקבוצה המוסרת את מספר האסיסיטים הגבוה למשחק בדיוק כמו שהסאנס היו בתקופה בה הוא שיחק שם.

תחנת ממסר

פופוביץ' הבין גם כמו כל מאמן בליגה היום שהזריקה לשלוש היא כלי נשק אדיר, במיוחד כאשר הקלעים מקבלים זריקות פתוחות. קליעה מחוץ לקשת השלוש ב-40% שקולה ל-60% בקליעה בתוך הקשת. הספרס תמיד היו מצוידים בקלעי שלשות טובים אבל ההסתמכות על משחק הפנים הגבילה את מספר הזריקות שקיבלו. עם השינוי בסגנון המשחק גם ההיבט הזה במשחק זז לקדמת הבמה, כאשר ב-4 העונות האחרונות, מספר השלשות שהספרס יורים עלה ב-2.5 זריקות למשחק. לא מזיק גם שבמשך התקופה הזו סן אנטוניו הוליכה את הליגה באחוזי קליעה מחוץ לקשת.

***

מדוע המרת הדת של סן אנטוניו הפכה אותם לכל כך פופולרים, למרות שהשלד מאותה הקבוצה שרבים כל כך תיעבו, נשאר הבסיס גם לגרסה הנוכחית? הסיבה היא בעיקר רומנטית. כדורסל, כמו כל משחק קבוצתי אחר, הוא ספורט בו על מנת לנצח אתה צריך להביא לידי ביטוי את הדברים בהם אתם חזק, ולנצל את נקודות התורפה של היריב. יש מגוון רחב של דרכים בהם ניתן להגיע למטרה הנ"ל לא כולן יפות לעין, עם זאת לנו כצופים במשחק חשוב גם שהתוצאה תושג בדרך אסטטית. 

מאז שנות ה-90 הכדורסל ב-NBA  ספג לא מעט מהלומות מההיבטים של משחק קבוצתי. קצב המשחק ירד באופן דרסטי, וההתקפה ברבות מהקבוצות התבססה מאז על פינוי מקום לכוכבים לנצל את יתרונם במשחק של אחד על אחד. לכן בכל פעם שמגיעה קבוצה שממקסמת את הכישרון שלה, על ידי ניצול של משחק קבוצתי, היא זוכה כמעט אוטומוטית לתמיכת הקהל הרחב. בתחילת שנות ה-2000 היו אלה הקינגס של וובר, דיבאץ' וסטויקוביץ', שהעבירו את השרביט לסאנס של נאש, שמצידם מסרו את המושכות לנמסיס הגדול שלהם. כנראה שהשאיפה למשהו אוטופי וטהור יכולה למחוק גם את הרגשות השליליים ביותר אצל מרבית האנשים, וזה מה שבסופו של דבר אפשר לספרס לעבור שינוי תדמיתי יוצא דופן כזה.

נראה לי שעבורי הרוח של הסאנס של נאש מתקיימת בהרבה מובנים בספרס הנוכחיים, כולל תוספת מבורכת של משחק הגנה. לפיכך זכייה של סן אנטוניו באליפות תהיה פיתול אירוני של הגורל אבל גם כזה שייבסס את מקומה ההיסטורי של הקבוצה המלהיבה של פיניקס שלא הצליחה להגיעה ליעדה. בשם האהבה לאותה קבוצה, בשם האהבה לכדורסל, וללא כל שנאה למיאמי או לברון, אני מקווה שהספרס יצליחו להשלים את המשימה ולזכות באליפות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט