לבד על המגרש

יהיו אשר יהיו הסיבות – הקריירה המקצוענית של גרג אודן נחשבת כשלון. כעת, לאחר שחתם חוזה מינימום לשתי עונות במדי מיאמי היט, ניתנת לו ההזדמנות להציל משהו מההבטחה שנפצעה ונכשלה, ונפצעה שוב. בהסתכלות לאחור, ברור גם שההחלטה של פורטלנד לבחור בענק מאוהיו סטייט על פני קווין דוראנט בדראפט 2007, היתה כשלון.
אודן כבר הרוויח מעל 23 מליון דולר במשכורות, והוא רק בן 25. רבות עוד ייכתב על אודן, בפרט אם יצליח וירוויח עוד 23 מליון דולר בשנים הבאות. הסיפור הבא על רוברט סמית', מאת סם ריצ'ס, מעניין ורלוונטי לדיון על שחקנים צעירים, הבטחות גדולות, חוזים של מליונים, והבדידות שבכשלון. הסיפור שפורסם במקור ב-The Classical מובא בתרגום ובקיצור:

הרוח של רוברט סוויפט
הסיאטל סופרסוניקס השתמשו בבחירת הלוטרי שלהם בדראפט 2004 כדי לבחור את רוברט סוויפט, בחור צעיר מקליפורניה, גבוה ורזה, עם פוטנציאל. היו סיבות ענייניות שקשורות בכדורסל בגללן לא היה כדאי לבחור בטינאייג'ר בגובה 2.13 מ' – בחירה שהתבררה בדיעבד כטעות. אבל היו גם סיבות בלתי-מדעיות, שאינן קשורות לכדורסל, שלא לבחור בו. שחקנים צעירים יכולים להיות בוסריים, איטיים, קשיחים או קלי דעת; רובם כאלה. רוברט סוויפט, מסיבות אלה ואחרות, תמיד נדמה היה נדון לכשלון.
אפשר לראות זאת בתמונה מעונת הרוקי שלו. זה מתחיל בעיניים; כדורי אש ירוקים, קטנים, מזוגגים, בו זמנית עצובים ואטומים. העור מעל העפעפיים מנופח, הגבות קשתות קלושות של אדום. הוא מסתכל כלפי מטה, הרחק מהצופה והמצלמה; הרחק מכל דבר. שיערו בצבע ברנדי מגולח, קרקפת דמויית נייר בוהקת על רקע אפור חסר ניצוץ. שפתיו קמוצות וניתן להבחין שהוא מתאמץ, אולי בפעם הראשונה, לקפל את קצות פיו. זה נראה מאולץ, לא נוח; החיוך פשוט לא שם.
סוויפט בן 18 בתמונה.

רוברט סוויפט, במדי אוקלהומה סיטי ת'אנדר

המאמן של סוויפט בתיכון יגיד לכם שהתמונה מעולם לא היתה צריכה להילקח, לא בשלב הזה בחייו של רוברט סוויפט, בכל אופן. זה היה מוקדם מידי. הוא היה טינאייג'ר בגובה 2.13 מ'. האנשים שתפקידם להכריע אם אנשים כמו סוויפט מוכשרים דיים להיות כוכבי כדורסל טעו. הוא היה מה שנערים בגילו הינם בדרך כלל: מגושם, מופנם ומבולבל. הפוטנציאל שהיה, היה קבור תחת מעטה מרוגז ועוין.
אולי סוויפט לא רצה להיות שחקן כדורסל. או שאחרי כמה שנים במכללות, תוך צמיחה פיסית ורגשית, הפוטנציאל והיכולת החבויה היו מתעוררים והופכים זמינים לרוברט ולמעסיקיו העתידיים. קשה לומר, אפילו לסוויפט קשה לומר, אם הוא היה רוצה לדבר על כך, והוא לא. לפניו הונחו מלגות מבתי ספר שהיו יכולים לחזק את תפיסתו את משחק הכדורסל ואת תפיסתו את כל מה שמסביב. והיתה לפניו גם הצעה של מליונים.
סוויפט שיחק 1500 דקות במהלך 4 עונות ב-NBA, וקיבל מעל 11 מליון דולר בעבור המאמץ. מבחינה זו, ומבחינה זו בלבד, הוא עשה את ההחלטה הנכונה.
דראפט 2004 הפיק כמה פאשלות אבל הוציא ממנו חמישה אול-סטארים, זוכה פרס שחקן ההגנה, והשחקן הראשון שזכה בתארי השחקן ה-6 הטוב בליגה ורוקי השנה באותה העונה. דווייט האוורד היה הבחירה מס' 1. אחרי הדראפט, 15 מהרוקיז הצטלמו יחדיו. סוויפט, הבחירה ה-12, לא היה שם לציין את הארוע. השחקנים האחרים כולם עדיין משחקים בליגה, חלקם עודם ממריאים אל עבר שיאם. סוויפט אינומשחק בליגה מזה שלוש שנים.
החוזה הראשון שלו שילם לו כ-2 מליון דולר לעונה. בעונת הרוקי הוא בקושי שיחק. בעונה שלאחר מכן, הקבוצה צירפה סנטר נוסף, רוקי בשם יוהן פטרו. גם הוא היה ארוך ורזה ומלא פוטנציאל.
השנה היתה 2006 כשסוויפט קיבל הזדמנות להוכיח את יכולותיו על המגרש, והוא שיחק לא רע. אחרי עונתו השניה, בה רשם ממוצעים של 6 נקודות ו-6 ריבאונדים ב-20 דקות למשחק, הוא הפך הסנטר הפותח של הקבוצה. הוא הגיע למחנה האימונים מוקדם ובכושר. הוא שיחק בליגת הקיץ, למרות שהיתה זו כבר העונה השלישית שלו בליגה והוא לא היה מחויב לעשות כן. הוא שיחק נגד השחקנים החדשים ונגד אחרים שמעולם לא ישחקו ב-NBA, תפס את הכדור מתחת לסל, ושם השתמש בגופו – חזק ב-15 קילוגרמים חדשים של שרירים ומכוסה אינספור קעקועים, כדי לפנות לעצמו מקום. לראשו תלתלים עד הכתפיים. לרגע נדמה שזו תהיה העונה שלו.
עוד לפני המשחק הראשון בליגה זה נגמר עם פציעה. משחק ראווה נגד סקרמנטו קינגס. סוויפט זינק להציל כדור שעמד לצאת מהמגרש. קול פיצוץ בברך וקרע ברצועות הצולבות (ACL). העונה נגמרה. הוא שכב על הפרקט, אוחז בברכו. הציפורניים, צבועות שחור, מגולגלות בתוך כפות ידיו. הוא חבט בפרקט. סוף.
בשלב זה הוא כבר הרוויח 9 מליון דולר, שזה הרבה כסף עבור כל אחד, בטח עבור מישהו שמחפש את עצמו, כמו רבים בני גילו, בין אם על המגרש או מחוצה לו. במהלך השיקום, הקבוצה התכוננה לעזוב את סיאטל. הקבוצה נרכשה בידי משקיעים בראשות איש הנפט קליי בנט מאוקלהומה סיטי.
בנט פירק את הנהלת הקבוצה לקראת מעבר לאוקלהומה. הילד עם הברך הדפוקה נשאר ללא מאמן, ללא מנטור, ללא תומכים מבפנים. הסבלנות שהקבוצה הפגינה בעבר פגה, הפוטנציאל נשכח. סוויפט ישחק עוד עונה קצרה אחת במדי אוקלהומה סיטי, 26 משחקים בלבד, לפני שייצלע אל מחוץ לקווים ומחוץ לליגה. בשלב הזה אף אחד לא ממש שם לב.
– – –
אבל הוא לא ויתר. לא לגמרי, ולא מייד. הוא ניסה לחזור דרך ליגת הפיתוח (ה-NBDL). הוא חזר לקליפורניה ושיחק במדי הבייקרספילד ג'אם, אבל זה נמשך שני משחקים בלבד. הוא עזב את הקבוצה, בתואנה מעורפלת של סיבות אישיות. מאמן הג'אם, וויל ווייט, אמר שהוא חשב בזמנו שסוויפט סיים עם הכדורסל לעד.
אבל סוויפט המשיך לנסות, כששיחק תחת מאמנו בסיאטל בעבר, בוב היל, עכשיו בטוקיו. זה נמשך פחות מעונה אחת, ואז הגיע הסוף. הוא היה בן 25, והרוויח 11 מליון דולר, ולא היה לו לאן ללכת מכאן.
בחזרה לסיאטל, בחזרה למקום בו הכל התחיל, שם כבר לא היתה קבוצת NBA. בנט הגשים את תכניותיו והסיאטל סופרסוניקס הפכו לאוקלהומה סיטי ת'אנדר. לסוויפט היה עדיין בית בעיר, ולשם הוא חזר. הבית היה גדול ורחב, ועם זאת לא מפואר, וישב ברחוב שקט. שנה מאוחר יותר, גם בית לא יהיה לו. הבנקים התקשרו, הנכס עוקל, והתגלה שמצבו היה מוזנח להחריד.
צפיה בכתבת חדשות בנושא הופכת את הבטן וצובטת בלב. פחיות בירה בגינה, חור שנפער מכדור אקדח בחלון המחסן, ארבע מכוניות, חלקן מחלידות, ואף אחת לא במצב נסיעה. הזוג שרכש את הבית מצא כיור מצחין מקיא ישן, מכוסה במגבת. במרתף, סוויפט אילתר מטווח, בו ירה כדורים מנשק אוטומטי ביסודות הבית.
סוויפט סירב לצאת מהבית. ואז התקשורת הגיעה: מצלמות על הכתפיים, עיניים מציצות מהחלונות, דפיקות בדלת. הם רצו לדעת: מה, ולמה, ואיך, איך הגיעו הדברים לידי כך? סוויפט הפך ליותר מסיפור על אכזבה; הוא הפך למה שאף אחד לא רצה שהוא יהפוך.
הדיווחים האחרונים מספרים שסוויפט מתארח על הספה של חבר בסיאטל. כיום הוא בן 27. חייו הקודמים, כל מה שהוא אמור היה להיות ולהגשים נמצא מאחוריו.
– – –
בגרסה המוקדמת של הכתבה, הכותב לא השתמש בשמו של רוברט סוויפט; הסיפור של סוויפט לא דורש שנדע את שמו או נכיר אותו כשחקן. שמעתם את הסיפור הזה בעבר. סוויפט, כמו רבים אחרים, הרוויח הרבה כסף ואיבד כמעט את כולו, והיום אפשר לתהות על הסיפור, להצטער על גורלו, או לבקר את כשלונו, כל אותה עת בטוחים שאף אחד מאיתנו לא יחזור על השגיאות שלו. אבל, כמובן שאין לדעת.
רוברט סוויפט לא יהיה שחקן כדורסל שוב, ואולי זה דבר טוב. כנראה לא נשמע את שמו שוב בקרוב, ואולי גם עם זה אין בעיה. מגיעה לו פרטיות, כמו לכל אחד אחר; מגיע לו להיות מאושר בכל מה שיעשה, כמו כל אחד אחר. טבעי לדאוג לו, אחרי כל שעבר וכמה מהר וחזק הוא נפל. חייו, מעתה והלאה, הם עניינו הפרטי.
מנחם, באיזשהו אופן, לדמיין אותו במקום שקט, משחק כדורסל. רק הוא וכדור וטבעת וקול כדור נופל ברשת. ואולי הוא בכלל במקום אחר. היכן שלא יהיה, הוא נמצא שם לבדו, כפי שתמיד היה.

באדיבות

Basketblog.co.il