הכתובת רשומה על החולצה / דנסקי

 

הכתובת רשומה על החולצה

 

לכל אחד מאיתנו יש קבוצה שהוא אוהד. או שונא. וכמה שישתדל לטעון בעד או נגד קבוצה זו או אחרת, בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו מדבר אל עצמו – מול המראה או אל הכרית (עם או בלי ציפה של הסלטיקס).
הסיבות בגללן אנחנו אוהבים מדי קבוצה זו או אחרת גם הם סובייקטיבים בסופו של דבר, למרות מעורבותם של מעצבים ואנשי מכירות ונסיונות לקלוע לטעמם של ההמונים. אתה אוהב את מדי הבולס כי מייקל ג'ורדן לבש אותם; את מדי הסלטיקס כי גרת שם שלוש שנים; שונא את הפסים של היאנקיז מאותה הסיבה; ואם מישהו עוצר אתכם ברחוב ומעיר על כובע הבייסבול של האוקלנד את'לטיקס שאתם לובשים, כנראה שהוא מאזור מפרץ סן פרנסיסקו.

המדד האובייקטיבי (אם יש כזה)
בספורט בכלל, וב-NBA בפרט – השחקנים לובשים לא רק את מדי הקבוצות אלא גם את הזהות של הקבוצה:
הפסים של היאנקיז מזוהים עם בייב רות', ג'ו דימאג'יו, דרק ג'יטר ו-27 אליפויות.

ניו יורק יאנקיז 1915

המדים הסגולים-זהובים של הלייקרס לא נראים מגוחכים כי מג'יק ג'ונסון וקובי בראיינט לבשו אותם וזכו ב-10 אליפויות ביניהם. הם נוצצים כמו כוכבי הוליווד במושבי השורה הראשונה בסטייפלס סנטר.
Kobe Bryant

המוטיבים האירים של מדי הסלטיקס הולכים יד ביד עם הפארקט הקלאסי של הגארדן ו-17 הבאנרים התלויים מתקרת האולם.
Jeff Green

הבחירה של ג'יי זי למדי ברוקלין – שחור – תתברר כמוצלחת, בסופו של דבר, רק אם הנטס ינצחו על המגרש.

תמונה מאתר HighSnob

העיצוב, הגזרות, החומרים וגם הטעם שלנו השתנו עם השנים. המכנסונים הקצרצרים של שנות ה-80 לא יחזרו, וטוב שכך. אבל יש דברים שלא משתנים. יש מדים שלא משתנים. וטוב שכך.

ניו אורלינס פליקנס – בלי שקנאים ובלי שיק
ניו אורלינס, כשעוד נקראו ההורנטס, לבשו מדי פסים לא מידי מוצלחים. עכשיו שהם נקראים הפליקנס – השקנאים, או בקיצור הפלס (Pels) – המדים החדשים של הקבוצה אינם הרבה יותר מוצלחים.
אמנם אין ספונסרים על המדים של קבוצות ה-NBA (עדיין), כמו שישנם בכדורגל, הבחירה העיצובית היא בידי הקבוצות עצמן. אבל במקביל הקבוצות עצמן הופכות להיות עסקים מסחריים לכל צורך וענין, ומיישרות קו עם סגנונות שמרניים, מקובלים ואף משעממים. כמו במקרה של ניו אורלינס:

מדי הפליקנס החדשים, תמונה: NBA.com/Pelicans

מבחינת הצבעים יש הרגשה שכבר ראינו את זה – בממפיס.
מבחינת מיתוג, אין אף ציון לפליקנס – לא בשם ולא באימג'. נשארנו עם הצבעים המשמימים.
מקובל שמדי קבוצה מציינים את הכינוי במשחקי בית, ואת שם העיר במשחקי חוץ. מדי ניו אורלינס אינם מציינים את השם פליקנס כלל. הבעלים החדשים של הקבוצה, טום בנסון, הסביר שהכוונה היא שהקבוצה תייצג את העיר והאזור כולו. ג'ף קפלן, מ-Hang Time Blog, מזכיר לו שהם אינם הפליקנס של חופי מפרץ מקסיקו, אלא של העיר ניו אורלינס.
השם "ניו אורלינס" מופיע בקטן, ומשאיר מקום למספר השחקן בגדול. אמנם המספרים מעוצבים עם מעין בליטה הריונית במרכזם, אבל כמה מקורי וייחודי כבר יכול להיות מספר של שחקן?
מבחינה אופנתית, זו חולצה ככל חולצה. בחירה משעממת מהארון.

האם כך ייראה סוף העולם?
ההנחה הסבירה שאת המדים החדשים עיצבו בסופו של תהליך ארוך עם דיונים ארוכים, במהלכו רעיונות נדחו והעיצוב הלך והתיישר לכיוון המרכז. תהליך כזה הוא "הסיוט של כל אוהד ספורט", כותב סטיב מקפרסון ב-Grantland:

שיתוף פעולה – עבודת צוות – מטרתה אינה לרצות את כולם; עליה להסיר מהדרך את כל מה (ומי) שעייף וחסר ערך, לטובת הרעיונות הטובים ביותר (לא הבטוחים ביותר). כשהכדור בידיים של קבוצה בסוף משחק, אין מקום ליכולות הזריקה של כל השחקנים, אלא לקליעה אחת של השחקן הטוב ביותר. הרעיון הוא להבין איך כולם תורמים באופן הטוב ביותר.
שיתוף פעולה אמיתי וטוב אינו קל להשגה. אין מדובר בהתעלות של שחקן (Hero Ball) אלא בוויתורים של כל השחקנים ומאמץ אישי וקבוצתי שתורם להישג קבוצתי גדול מהאישי. אבל כפי שיש חסרונות כשסומכים על כשרונו של שחקן בודד, כך שיתוף פעולה יכול להוביל לנימוס ועידון. ומכאן הדרך למדי הפליקנס קצרה.
תחושת הריקנות שחשתם כשהציגו את מדי הפליקנס לא נגרמה על ידי המדים עצמם. המדים הם בסך הכל סתמיים, פשוטים. רגע הסתמיות הקיומי שהרגשתם הגיע מהבנה אינטואיטיבית שאנחנו בעיצומו של תהליך מות חום של היקום, התדרדרות הדרגתית אל עבר אנטרופיה, שאינה מלהיבה כפי שהיא נשמעת. כאוס – מבחינה מדעית – אינו הבלתי צפוי אלא טשטוש מוחלט של היקום וכל אשר בו. ט' ס' אליוט צדק: העולם לא יסתיים במפץ, אלא ביבבה של כחול, אדום וזהב, עם כמה בליטות על המספרים.

ESPN מציינים שקבוצות חדשות (וניו אורלינס לאחר המיתוג מחדש נחשבת כזו) לא יכולות ללבוש מדים אלטרנטיבים (alternate uniforms, כמו מדי הבולס הירוקים בסנט פטריקס, או המדים הכתומים של הניקס) בעונה הראשונה של פעילות. השנה נראה אותם בלבן וכחול משעממים בלבד. רק בעונת 2014-15 יציגו מדים נוספים, אולי עם אלמנטים של ג'אז. או וודו. או משהו מלהיב מעט יותר.

באדיבות

Basketblog.co.il

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. רועי ויינברג

    4 אוג 2013 11:00:26

    לדעתך ההורנטס ילבשו החל מעונת 2014/15, בה יקראו מחדש בשם זה, את המדים של הקבוצה מניו אורלינס או מדים אחרים?

    1. דנסקי

      4 אוג 2013 11:32:56

      סגול וטורקיז! אולי גם לארי ג'ונסון יחזור?
      בינתיים המיתוג החדש-ישן עובד יפה עבור ההורנטס, ומכירות המנויים נמצאות בעלייה מטורפת כבר עכשיו, כולל מנויים לשנתיים הבאות (מבטיח שהמחיר לא יעלה).
      האם ילכו עד הסוף ויחזרו למדים הישנים? אני מקווה שכן. אבל יש סיכוי שמייקל ג'ורדן יעצב את המדים שלהם וזה יצא מכוער ויהיה כשלון. עד 2014 צפויים לי הרבה לילות בלי שינה… 😉

  4. ישראל קרמר

    5 אוג 2013 11:30:13

    צבע כחול אינו משעמם בכלל אלא צבע נפלא הדומה לים ולרגיע כפי שאנו רואים אותם בעינינו, וכן אחד משני צבעי דגל ישראל.

    2. דנסקי

      5 אוג 2013 12:16:57

      כחול הוא אכן צבע נפלא ורגוע, דומה לים ולרקיע, אבל האם הוא אפקטיבי בכל הנוגע למדי קבוצת ספורט?
      יש אינספור דוגמאות: שחור (הריידרס), אדום (מיאמי), ירוק עם אופי (בוסטון והאיגלס מפילדלפיה) או משהו פסיכי כמו הפסים (של היאנקיז) או הסגול-זהוב (לייקרס).
      נדמה שהכחול הוא תוצאה של בחירה מחושבת שמכוונת להנעים, לקלוע לטעם הרחב, ולא לעשות איזה סטייטמנט.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט