אנחנו נמצאים כרגע בשיא הפגרה, ולאחר שהסתיימו כל הגלים המרכזיים של ההחתמות והטריידים, נראה שקצת קשה לכתוב על ההווה והעתיד, ויש יותר תוכן להתמקד בו שקשור לעבר, מה שהוביל אותי לעשות סדרת כתבות שתעקוב אחרי כמה ריצות פלייאוף מיוחדות שהיו בשנים האחרונות. זה יכול להיות משהו שאף אחד לא ציפה לו, ריצה שהכילה כמה רגעים היסטוריים, או ריצת פלייאוף דומיננטית והיסטורית במיוחד. בכל כתבה אני אבחר קבוצה אחת בעונה מסוימת שנתנה ריצת פלייאוף שענתה לפחות על אחת מהקטגוריות האלה, אחת לכל עונה מאז 2010. הכתבה הראשונה תעסוק בבוסטון של 2010.
מאזן בעונה הסדירה: 50 – 32 מקום 4 במזרח.
חמישייה: ראז'ון רונדו, פול פירס, ריי אלן, קווין גארנט, קנדריק פרקינס. שחקנים מרכזיים בספסל: גלן (ביג בייבי) דיוויס, ראשיד וואלאס, טוני אלן, נייט רובינסון.
הסלטיקס של 2010 נבנו ב-2007 כאשר דני איינג' השיג את קווין גארנט וריי אלן שחברו לפול פירס ל"ביג טרי" שהביא את האליפות ב-2008. בעונה לאחר מכן פציעה של גארנט גררה הדחה מוקדמת של הסלטיקס אחרי 2 סדרות 7 משחקים, ובבוסטון האמינו שעם כולם בריאים הם המועמדים המובילים לאליפות.
במהלך העונה הסדירה קליבלנד ואורלנדו, היריבות העיקריות דאז, שלטו במזרח ובליגה כולה, בזמן שבבוסטון המטרה הייתה רק לשמור את כולם בריאים ולהגיע לפלייאוף, ולמפגשים נגד קליבלנד ואורלנדו, בנחת ללא הפרעות, וזה כולל סדרת סיבוב ראשון קלילה נגד מיאמי של וויד ונגרים שהסתיימה בסוויפ ג'נטלמני עם סל ניצחון של פירס במשחק 3 שסידר יתרון בלתי מחיק של 3 – 0, ומשחק 46 נקודות של וויד שהספיק לניצחון היחיד של ההיט.
בסיבוב השני היריבה הייתה קליבלנד, בפעם השנייה ברציפות עם המאזן הכי טוב בליגה ולברון ה-MVP, שהגיע אחרי שהרשה לעצמו להשתעשע ולזרוק עונשין ביד שמאל. קליבלנד סומנה כפייבוריטית ברורה, ובמשחק הראשון לברון נתן 35, 7 ו-7 כדי להוביל את קליבלנד לניצחון ביחד עם האולסטאר מו וויליאמס ושאק הזקן שהצטרף לעגלת לברון.
במהלך הפלייאוף התקיים מעין מאבק סמוי בשאלת הרכז הטוב בליגה בין כריס פול, דרון וויליאמס וסטיב נאש, והפעם רונדו החליט להצטרף לדיון, כאשר במשחק 2 הוא רשם 19 אסיסטים כדי להוביל את בוסטון לניצחון חוץ קל, אבל לברון התאושש ממשחק בינוני ובמשחק 3 רשם 38 נקודות, 8 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, והוביל את קליבלנד לניצחון ב-29 הפרש, ונדמה היה שקליבלנד לקחו חזרה את המומנטום.
משחק 4 היה מהמשחקים האלה שאף אחד לא ממש קולע, אז רונדו החליט להוכיח גם את כישורי הריבאונד המיוחדים שלו, כשרשם 18 ריבאונדים, ביחד עם 29 נקודות ו-13 אסיסטים, והוביל ריצה במאני-טיים בדרך לניצחון ושוויון 2 בסדרה.
משחק 5 סומן על ידי התקשורת כמשחק ההצהרה של לברון שיוכיח עדיפות על קובי ברייאנט, שכבר עלה לגמר המערב, אבל עוד לא נתקל ביריבה קשוחה כמו בוסטון, אז לברון בחר במשחק 5 באסטרטגיה שקובי לא עשה מספיק בזמנו, שהיא הכנסת כדורים לשאק בצבע. שאק סיים את המשחק עם 21 נקודות באחוזים מצוינים, ואילו לברון סיים עם 15 נקודות ב-3/14 מהשדה, ובעיקר הפגין חוסר עניין במשחק.
הסדרה עברה לבוסטון למשחק 6, כאשר הסלטיקס ביתרון 3 -2, אבל הרבה חסידים שוטים ללברון, אשר האמינו שהוא ייתן משחק היסטורי וינצח, והעניקו לו הזדמנות נוספת להוכיח. לברון סיים את משחק 6 עם טריפל דאבל של 27, 19 ו-10 אסיסטים, אבל גם 9 איבודים, חלקם במאני-טיים שחרצו את גורל העונה של קליבלנד. בצד השני רונדו הוכיח באופן סופי את מנהיגותו כשסיים עם 21 נקודות, 12 אסיסטים ו-5 חטיפות ובסך הכל בסדרה ממוצע של 20.7 נקודות, 11.8 ריבאונדים ו-6.3 אסיסטים.
בגמר המזרח המתינה אורלנדו, פיינליסטית 2009 שפתחה את הפלייאוף של 2010 עם 2 סוויפים רצופים על שארלוט ואטלנטה, אבל גם היא מיהרה לגלות שבוסטון זה סיפור אחר. ב-2 המשחקים הראשונים באורלנדו המג'יק רשמו קאמבק ברבע האחרון, אבל הפסידו, וגם חטפו תבוסה במשחק 3, כך שהסלטיקס הכינו את עצמם כבר לסוויפ, אבל העייפות התחילה להשפיע על ה"ביג טרי" הזקנים והביאה להופעה מחפירה בהארכה של משחק 4, והמג'יק צימקו את הסדרה ל- 3 – 2, עד שתצוגה דומיננטית נוספת של פול פירס, שרשם 31 ו-13 במשחק 6, הכריעה את הסדרה, והפעם פירס היה הכוכב הגדול של הסדרה, כשרשם בה ממוצעים של 24 נקודות ו-8 ריבאונדים.
בגמר היריבה הייתה לוס אנג'לס לייקרס, האלופה המכהנת והיריבה בגמר שנה אחת קודם לכן. קובי ברייאנט היה נחוש לנקום בסלטיקס, ולהוכיח, בניגוד ללברון, שהוא מסוגל להכניע את ה"ביג טרי". לעומת זאת, בבוסטון הרגישו שזאת ההזדמנות אולי האחרונה שלהם, כי החבר'ה כבר זקנים, והם סחבו נטייה לאבד יתרונות ברבע האחרון, שבאה לידי ביטוי בסדרה נגד אורלנדו.
במשחק הראשון הופעה דומיננטית של קובי וגאסול הספיקה לניצחון ביתי נוח, אבל במשחק השני זה היה תור הסלטיקס. ריי אלן קבע שיא NBA למשחק גמר של 8 שלשות, אותו סטף שבר ב-2018, בדרך ל-32 נקודות, ורונדו רשם 19 נקודות, 12 ריבאונדים ו-10 אסיסטים והם הובילו שוויון בסדרה.
הסדרה עברה ל-3 משחקים רצופים בבוסטון, בהם שמירה על הביתיות הייתה מספיקה בשביל האליפות, אבל כבר בניסיון הראשון הלייקרס השיגו ניצחון חוץ, כאשר הגיבור הפעם היה דרק פישר שקלע 16 נקודות, כולל כמה סלי קלאץ', ושמר את ריי אלן על 0/13 מהשדה. במשחקים 4 ו-5 ההתקפה של הלייקרס נתקעה וקובי החליט לקחת את זה על עצמו. הוא רשם 33 ו-38 נקודות בהתאמה באחוזים די טובים, אבל במשחק 4 הספסל של הסלטיקס נתן הופעה אדירה עם 18 נקודות של "ביג בייבי" ו-12 של רובינסון, מה שגרם לדוק ריברס להשאיר את המחליפים על המגרש במאני-טיים, ואילו משחק 5 היה המשחק של פול פירסב שקלע 27 נקודות באחוזים מצוינים, והסלטיקס הצליחו לנצח את שניהם ולהעמיד את עצמם ביתרון 3 – 2 לפני 2 המשחקים האחרונים בסטייפלס סנטר.
משחק 6 נפתח צמוד, אבל 6:30 מפתיחת המשחק נפצע קנדריק פרקינס, הסנטר הפותח של בוסטון, ובדיעבד התברר שהוא גמר את העונה. הסלטיקס קצת איבדו את עצמם ודקות טובות של ג'ורדן פארמר, שסיים עם 3 חטיפות, ושאנון בראון, שהיה אחראי על ההטבעות, ביחד עם קובי, אודום וגאסול בהרכב, הובילו בריחה בדרך לניצחון קל ומשחק 7.
הרוטציה של הסלטיקס הייתה קצרה וזקנה גם ככה, אבל הפציעה של פרקינס אילצה אותם להעלות בחמישייה את ראשיד וואלאס, הידוע בתור מלך הטכניות, ולקוות שהברגים יהיו במקום הנכון, כי רק שחקן ספסל אחד של בוסטון, "ביג בייבי" דיוויס, היה שווה דקות, והוא באמת היחיד משם שקיבל יותר מ-5:20 דקות משחק. הסלטיקס פתחו פער בשלב מוקדם של המשחק, אבל באמצע הרבע השלישי הם הגיעו ליתרון שיא של 49:37. הלייקרס החלו קאמבק איטי, ורק באמצע הרבע הרביעי שלשה של פישר השוותה את התוצאה. בשלב הזה הלייקרס הצליחו להגיע לקו ולהשיג משם יתרון קטן, שהגיע כבר ל-6, אבל אז ראשיד הצליח לסדר את הברגים ותפר שלשה קריטית שהורידה ל-3 הפרש. במהלך הבא חולה נפש אחר, רון ארטסט כפי שקראו לו אז, תפר שלשה משלו שהחזירה את היתרון של הלייקרס, אבל קלעי קצת יותר שפוי, ריי אלן החזיר מיד את ההפרש ל-3. הסלטיקס נאלצו לעשות עבירות ולשלוח את קובי וסשה וויאצ'יץ' לקו, והדיוקים שלהם גמרו את המשחק, למרות שלשה של רונדו באמצע, והלייקרס זכו באליפות שנייה ברציפות והרסו את הסוף המושלם לסיפור המדהים של הסלטיקס.
ריצת הפלייאוף של בוסטון סלטיקס בעונת 2010 הייתה סיפור מיוחד, של ריצת פלייאוף שלא רבים צפו, בעיקר אחרי העונה הסדירה הבינונית שלהם, ואין ספק שזה היה הסיפור הגדול של הפלייאוף ב-2010, למרות הסיומת המאוד מתסכלת מבחינתם, בעיקר כי זאת באמת הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לאליפות, אחרי "ההחלטה" של לברון שהגיעה מיד לאחר הפלייאוף הזה.
בוסטון של 2010, בהחלט שווה פוסט. בעיקר לנוכח הבחירה המודעת של דוק ריברס להוריד הילוך, גם אם זה הגיע על חשבון ניצחונות.
פירס, ובעיקר גארנט, זכו לצמצום בכמות הדקות למשחק, והקבוצה "שייטה" לה במהלך העונה. הסיבה היא הלקח שהוא למד מהעומס המצטבר בעונה שקדמה (אז הסלטיקס פתחו את העונה בטירוף, ונשחקו לקראת סיומה). בפלייאוף?
גארנט עלה מ-29 דקות ל-33, פירס מ-33 ל-38, והסלטיקס הציגו הגנה ששוב מזכירה את זו של עונת האליפות.
.
הדרך שלהם בפלייאוף, היא מתוארת היטב בפוסט.
.
הבעיה שלי היא עם זווית ההייטר. "הרבה חסידים שוטים ללברון"?
טוב, ההמתנה של אותם חסידים שוטים, לא הייתה כל כך ארוכה, עד לנקמה. משחק 6 בגמר המערב, שנתיים אחר כך, ולברון נותן את אחד ממשחקי ה-"הכל או כלום" הגדולים ששחקן נתן. בבוסטון.
.
יש גם את ההשוואה בין לברון לבראיינט. איך כתוב בפוסט?
"קובי ברייאנט היה נחוש לנקום בסלטיקס, ולהוכיח, בניגוד ללברון…"
.
טוב, ובכן, 2 הקבוצות פגשו את הסלטיקס, אז ההשוואה קלה –
לברון סיים את הסדרה מול הסלטיקס עם 26.8 נק' ב-47.8% אפקטיבי, לצד 9.3 רב', 7.2 אס', 2.2 חטיפות, ו-1.3 גגות.
קובי סיים את הסדרה שלו מול אותה הסלטיקס עם 28.6 נק' ב-45.5% אפקטיבי, לצד 8 רב', 3.9 אס', 2.1 חטיפות, ו-0.7 גגות.
יש לי תחושה שמישהו שהוא קצת יותר אובייקטיבי, שצפה ב-2 הסדרות, היה מגיע למסקנה שהפער בין ה-2 ברמת היכולת שהם הציגו על הפרקט, הוא כמעט ואינו קיים. ההבדל בין הקבוצות, הלייקרס והקאבס, טמון במילה "קבוצה". בשורות הקאבס, הקלע מס' 2 בסדרה היה שאקיל בן ה-37, שסיים אותה עם 13.5 נק' למשחק ו-5 רב' (הקאבס הפסידו במאבק על רב' ההתקפה בסדרה 56 – 50).
בשורות הלייקרס, הקלע מס' 2 בסדרה היה פאו גאסול, כאשר הוא מסיים את הסדרה עם 18.6 נק' ו-11.6 רב' (הלייקרס ניצחו את המאבק על רב' ההתקפה, כאשר להם יש בסדרה 92 רב' התקפה מול 71 של הסלטיקס).
מוזרה בעיניי, הבחירה להשים דגש על 3 מ-14 ללברון מול הסלטיקס, ולהתעלם מנתון של 6 מ-24 לקובי במשחק 7 בפיינלס.
.
אין באמור לזלזל במה שקובי בראיינט עשה ב-09', ו10'. בשנים האחרונות למדי להתבונן אחרת על משחקו, ועל משחקה של הלייקרס באותה התקופה. אין בכלל שאלה שבלי קובי אין ללייקרס את אותן 2 אליפויות. אין בכלל שאלה (לטעמי) שבלי היכולת שלו לתקוף ללא הרף את הסל, אותה קבוצה לא זוכה בכלום.
.
למרות היותי חסיד שוטה, אני עדיין מסוגל להתבונן לעבר לשיטיון –
אחלה פוסט. אחלה קבוצה, אותה סלטיקס של 2010. תודה.
הטענה שלי נגד לברון באותם שנים לא נוגעת לאחוזים, אותם הוא שיפר בהמשך הקריירה, אלא לפסיביות אותה הוא הפגין בסדרה הזאת ובגמר של 2011. קובי קלע 6/24 במשחק 7, אבל סיים עם 23 ו-15, וגם אף אחד אחר לא קלע טוב במשחק הזה.
ההתקמדות בקלעי השני של כל קבוצה גם היא לא נכונה לדעתי, כי לברון קלע 26.8 מתוך 95.2 של קליבלנד בכלל, ללא כוכב שני, אבל עם הרבה שחקנים ראויים – שאק עם 13.5 באחוזים טובים, מו וויליאמס, אנטואן ג'יימיסון, אנתוני פארקר, וארז'או, דלונטה ווסט והיקסון שכולם נתנו תפוקה.
לעומת זאת, קובי קלע 28.6 מתוך 90.6 של הלייקרס, כאשר חוץ מגאסול רק ארטסט, פישר, אודום וביינום נותנים תפוקה קבועה.
מעבר לזה, קליבלנד סומנה בעיקר כקבוצת הגנה, ובצדק, בהנהגת לברון שאז היה נהדר בתחום, אבל בסדרה הזאת בוסטון קלעו עליהם 100.5 נקודות למשחק, בתקופה שזה היה נחשב המון לסדרת פלייאוף, ואילו הלייקרס העמידו את בוסטון על 87.1 נקודות בלבד למשחק, נתון שגם אז היה נמוך מאוד.
משחק 6 ב-2012 היה באמת משחק ענק של לברון, שהעלה אותו בדרגה בדרך לאליפות בכורה. ב-2010, כמו גם בשנה לאחריה, לברון נהג לברוח מאחריות, כפי שהוכיחו כמה משחקים בהם הוא העדיף את הכדור בידיים של אחרים.
הפער הגדול בעיניי בין קובי ללברון באותה עונה הוא מה עושים ברגעים הקשים נגד בוסטון – וקובי ייצר נקודות באופן קבוע וגם במשחק של 6/24 מהשדה הוא הצליח להיות הקלעי המוביל והמנהיג, בדומה לג'ורדן במשחק 7 נגד אינדיאנה ב-1998, אז הוא רשם 9/25 מהשדה, שזה קצת יותר טוב, אבל עדיין רע, והלך הרבה לקו, וייצר נקודות שהנהיגו את הקבוצה בדרך לניצחון צמוד. לברון בחר בשני המשחקים החשובים ביותר של העונה להיות רכז ויחס של 35 זריקות מהשדה על 17 אסיסטים ו-12 איבודים. ברגע שהוא למד לקחת את זה על עצמו הוא נתן את אותו משחק ענק בבוסטון ב-2012.
25/9=36%. 24/6=25%.
36% לא קצת יותר טובים מ-25% אלא באופן משמעותי יותר טובים ולא אחוזים רעים אלא בינוניים מינוס. 25% הם באמת רעים.
אתה צודק כמובן, אבל מה שניסיתי להראות זה מה מנהיג של קבוצה צריך לעשות ביום שהכדורים לא נכנסים לו. היחידים שקלעו באחוזים טובים במשחק 7 של הסלטיקס והלייקרס היו פישר וגארנט, וביחס לאחוזים של כולם גם אלו של קובי היו בינוניים מינוס, למרות שבכל יום אחר הם באמת רעים.
גם בלי הפציעה של גארנט ופרקינס, קובי לא היה זוכה באליפויות כמנהיג הבלתי מעורער.
באותו משחק שביעי בל"א הלייקרס ניצחו בפער של 4 נק' בלבד כשהם שולטים מתחת לסלים בהעדרו של פרקינס יותר מבמשחקים קודמים וגאסול קלט שמונה עשר או תשעה עשר כ"ח.
גאסול לקח 18 ריבאונדים, אבל קובי לקח 15, אז אי אפשר להתעלם ממנו בעניין הזה.
יופי של פוסט, איזה נוסטלגיה… זוכר את עצמי יושב במועדון הפלוגתי במוצב באמצע קו מילואים ומתמוגג מרונדו המלך שעושה צחוק מלברון.
מה שכן – אולי היה כדאי להוסיף כמה מילים על ביג בייבי ונייט רובינסון שנתנו משחק אדיר וניצחו מהספסל (אם אני זוכר נכון את משחק 5), כשבמסיבת העיתונאים אחרי המשחק ביג בייבי התייחס לרוק שעף לו מהפה כשרובינסון קפץ עליו אחרי אחד הסלים, ואמר שהם לא יפים, לא מנומסים, אבל באו לנצח. אדיר.
חחחחחחחחחחחחחחח
איזה זכרונות, שרק ודונקי.
רונדו היה בשיאו בפליאוף הזה. חבל שלא הספיק לבנר 18….
גם כשאלן פירס וגארנט עזבו הוא היה טוב אבל בלי אף כוכב שיעזור לו לסחוב את הקבוצה הגיעה הנפילה הכואבת שלו ושל הסלטיקס שהלכו לבנייה מחדש.
זה היה משחק 4 והוספתי התייחסות אליו בעריכה.
לא מצאתי שום איזכור לאמירה כזאת ייחודית, ולכן לא הכנסתי את זה, אבל היה באמת משחק יוצא דופן של שרק ודונקי.
אחלה פוסט
היתה קבוצה מלהיבה מאד
תמיד הייתה לי פינה חמה בלב לריי אלן, בזכות הימים עם דורון שפר
איך הוא לא הצטרף לבאקס לעונת פרישה קלאסית לא ברור לי
🙂
כי הבאקס היו בבנייה מחדש…
תמונת 4 הגדולים של הסלטיקס מטושטשת.
בשנים האחרונות, בעיקר עקב שמירת זכויות יוצרים, הורדו רבות מן התמונות שהיו ברשת (וגם קבצי PDF) והוחלפו עם תמונות ברזולוצייה מאד נמוכה (בעיקר דרך alamy.com). כדי לקבל תמונות ספורט ברזולוצייה סבירה צריך להיכנס לאתרים מסויימים (מנחם כנראה מכיר?) שנותנים הרשאה לשימוש בתמונות עם רזולוצייה יותר טובה.
זה קצת עצוב, מצד שני, אחרי שראיתי שתמונות שצילמתי משמשות אנשים ומוסדות שונים וללא רשותי הפסקתי לפרסמן ברשת.
הכי הזוי היה תמונה של אצה שצילמתי והורדה מהרשת לשימוש באתר אירני לחקלאות ימית תוך גזירת סמל C של זכויות יוצרים וחותמת של האתר שהיו מוטבעים באותה תמונה.
תודה חיים. מראים שניסיון, לב וריצה של שנים ביחד שווים המון. הפלייאוף הגדול בחייו של רונדו. חבל שפרקינס נפצע
כיף של פוסט, תודה רבה.
אחת הריצות המשובחות בהיסטוריה, שלא תופיע בסדרה זו, היא ריצת האליפות השנייה של יוסטון, ממקום 6.
תודה.
בכל דירוג היסטורי הריצה הזאת של יוסטון תיכנס מאוד גבוה, ביחד עם הניקס של 99 ועוד, אבל אני מנסה לכתוב כרגע על העשור האחרון, אז זה באמת לא ייכנס לסדרה.
אוי, למרות שבגדול אני אוהב את בוסטון, את הסלטיקס הזאת שנאצי בגלל ראז'ון וגארנט. כיף של פוסט המעלה זכרונות טריים.
קשה להתווכח עם אהבות ושנאות, אני אהבתי מאוד את הצמד רנדו גרנט – אופי, לחימה, IQ כדורסל מעולה … בקיצור הלוואי בסלטיקס של היום.
אחלה כתבה חיים
בימים הקרובים אני אמשיך עם 2011 – דאלאס ו-2012 – אוקלהומה. מעבר לזה אני אנסה לבחור לכל עונה קבוצה אחת לכתוב עליה, ומעבר לכמה קבוצות שאני די סגור עליהן אני פתוח להצעות
2019 – פורטלנד לדעתי זה הסיפור המפתיע אפילו שסיימו 3 שגם זה היה ביום האחרון של המשחקים
2018 – נראה לי לברון וחבורת המאותגרים שבראשם ג'.ר סמית'
2017 – בשנה הזאת יהיה קשה למצוא סיפור, אין שם שום הפתעה או סיפור מעניין שזכור לי
2016 – אין ספק שקליבלנד ודיויד בלאט
2015 – גולדן סטייט ותחילת העידן
2014 – אוקלהומה אולי?
2019 פורטלנד קיבלתי.
2018 כנראה יוסטון – הכי קרובים שאפשר.
2017 כנראה יהיה גולדן סטייט והפלייאוף הגדול בהיסטוריה.
2016 אני מתלבט בין האליפות של קליבנד, הפספוס של אוקלהומה והפלייאוף הדרמטי של טורונטו או מיאמי.
2015 אני מתלבט בין קליבלנד של בלאט, הקליפרס וממפיס.
אחלה רעיון וכתבה. המון נוסטלגיה והפלייאוף בעקבותיו הערצתי את קונגו
ב 2013 הייתי הולך על אינדיאנה, ב 2014 על הספרס
קיבלתי את שניהם.
דווקא קשה לזכור כזה ריכוז של כל כך הרבה דמויות נתעבות בקבוצה אחת: רונדו הסוציופת, שלא פג ש אדם שהוא לא יכול לריב איתו; גארנט הבהמה הגסה, עלק "טראש טוק", אולי הטינופת הכי גדולה שדרכה על פרקט; פירס הפטפטן, אכול הקינאה החמוצה והרעילה לקובי ולברון; ואחד ריי אלן, סתם זומבי על הקשת, תרתי חחח, שעוד נראה פה חיובי יחסית. מה עשה שם שחקן נשמה כזה גדול כמו שיייד, לא ברור. ועוד תחת דני "הגאון, הוא רק מחכה שהתנאים יבשילו" איינג'. לא, יש אנשים שממש לא יתגעגעו לקבוצה הזו.
מה שמאוד מפתיע אותי ביחס לקבוצה הזאת זה ה'אנדרדוגיות' שלה. 3 hof, מחוזקים ברונדו בשיאו שהיה רכז ענק, מול קבוצה שחוץ מלברון היה שם את שאק על כיסא גלגלים וזהו. ואחרי זה את אורלנדו שבלי לזלזל בכלל בהווארד וחבורת הקלעים שסביבו, אין שום פרופורציות ביניהם לכמות הכישרון האדירה בבוסטון. אבל היום הכול נראטיב, אמת זה לחלשים
אף אחד בבוסטון לא היה בשיאו, כולל רונדו שהגיע לשם ב-2012. בזמן אמת אין ספק שבוסטון היו אנדרדוג נגד קליבלנד בערך כמו יוסטון נגד גולדן סטייט העונה, למרות השמות הגדולים, בגלל שקליבלנד הייתה קבוצת הגנה היסטורית, וגם היה ריכוז לא רע של כישרון התקפי ליד לברון.
קל לומר בדיעבד שקבוצה עם 3 HOF צריכה להיות פייבוריטית, אבל זה ממש לא היה המצב.
אני אביא דוגמא הפוכה- אטלנטה של 2015. 60 נצחונות בעונה הסדירה, מול 53 של הקאבס שאף איבדו את לאב וגם קיירי לא היה כשיר לחלוטין. ובכל זאת, ולמרות סדרה לא מושלמת של לברון הם הלכו הביתה בסוויפ.
סנסציה? ממש לא. אטלנטה הייתה חבורה בינונית שעשתה עונה סדירה מדהימה, אבל עם כל הכבוד לא הייתה יריב ראוי ללברון. אותו דבר מול בוסטון- מה שלברון עשה בעונה הסדירה עם חבורת הנגרים הזאת פשוט מדהים. אבל עדיין במאבק מול סופרטים ברור מי הפייבוריט ולא משנה מה היה המאזן שלה בעונה הסדירה
בוסטון של 2008 הייתה בדיוק הסופרטים הזאת, אבל היא כבר נעלמה בשלב הזה. הביג 3 הזדקנו בשנתיים קריטיות מאז, כולל פציעה לא פשוטה שעבר גארנט, הספסל התאדה ונשארו רק ביג בייבי, שיד ונייט רובינסון, שעל אף אחד מהם לא ניתן לסמוך. ב-2010 בוסטון הייתה קבוצה קבוצתית מאוד, אבל כבר ללא סופרסטאר – כמו אטלנטה בדוגמא שלך.
אני לא מנסה לטעון שבוסטון עשו איזה סנסציה היסטורית וניצחו כשהם היו חסרי סיכוי, אבל הם כן ניצחו 2 סדרות פלייאוף בהן הם היו הקבוצה הפחות טובה על הנייר, וגררו את השלישית למשחק 7 באחת הסדרות הדרמטיות אי פעם.
לדעתי ב2019 הסיפור היא ללא ספק טורנטו ובטח שלא פורטלנד. האליפות הזאת מפתיעה אף אחד לא חשב שהם יעברו את מילווקי וגולדן סטייט וגם מול פילי הם לא היו פייבוריטים. ב2018 קליבלנד עם לברון והנגרים ב2017 הלוחמים בריצת הפליאוף הדומיננטית בהיסטוריה ב2016 זה קשה כי היו 2 ריצות מעניינות אוקלהומה וקליבלנד לדעתי הסיפור של קליבלנד טוב יותר. ב2015 גולדן סטייט ב2014 סאן אנטוניו 2013 אינדיאנה 2012 אוקלהומה
תודה.
קודם כל, הכלל המרכזי שקבעתי לעצמי הוא לא לכתוב על אותה קבוצה פעמיים. בנוסף לכך, אני מנסה לכתוב פחות על האלופות, למעט דאלאס ב-2011 עם הסיפור אולי הגדול בהיסטוריה וגם הספרס של 2014 וגולדן סטייט של 2017 ההיסטוריות.
לתוכן ההצעות- לפלייאוף "לברון והנגרים" יש כמה גרסאות. אני מעדיף את זאת של 2015 או זאת של 2007 (שלא רלוונטית כרגע), גם כי זאת של 2018 התפרקה די באשמתו.
הלוחמים ייכנסו רק פעם אחת – 2017.
2014 ומטה- קיבלתי.
2015- יש את קליבלנד של בלאט או הקליפרס עם 2 סדרות מטורפות או ממפיס.
2016- אני מעדיף לוותר על אוקלהומה, כי אני כותב עליהם ב-2012 והקבוצה דומה מדי. טורונטו ומיאמי אחראיות להרבה מהדרמה בפלייאוף, ולכן סביר שאני אכתוב על אחת מהן, במיוחד אם אני אבחר בקליבלנד של 2015.
2017- אין תחרות לגולדן סטייט, כמו בפלייאוף עצמו
2018- אם הקטע זה לברון לבד, אז 2015 יותר מרשים. לכן, אני מעדיף את יוסטון, הקבוצה שהצליחה להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, רק כדי להיכשל.
2019- הסיפור של פורטלנד הרבה פחות מדובר, ועבר משחק קריטי של 4 הארכות, אז אני נוטה להעדיף את פורטלנד.