לנתנאל 'טייני' ארצ'יבלד התחילו חיים חדשים!
מי בדיוק הוא היה?
רובכם לא יודעים מספיק על אחד הקומבו-גארדים הטובים ביותר ששיחקו ב-NBA. הוא היה ללא ספק השחקן המהיר ביותר בין כל הגארדים בהיכל התהילה. מהיר יותר אפילו מאלן אייברסון. אני מדבר על נתנאל ('טייני') ארצ'יבלד שקראתי עליו אתמול בבוסטון גלוב.
הוא שיחק 14 שנים ב-NBA – בסינסינטי רויאלס, קנזס-סיטי קינגס, ובוסטון סלטיקס, איתם זכה באליפות ה-NBA היחידה שלו ב-1981, כשלארי בירד נותן לו את המחמאה הגדולה ביותר כשאמר ש-"ללא טייני היינומפסידים".
הוא היה בחמישייה הראשונה של ה-NBA ב-1973, 1975, ו-1976, ופעמיים בחמישייה השנייה (1972 ו-1981), ו-8 פעמים 'אול סטאר. הוא ניבחר ל'היכל התהילה' ב-1991, ואחד מ-'50 האגדות'.
הוא היה מהיר כברק. לא היה גארד מהיר כמוהו ברמה שלו. היתה לו קליעה טובה – טובה, לא טובה מאד – ממיד-ריינג', אבל מהפאול הוא היה אחד הטובים ביותר. הוא סיים 876 משחקים ב-14 שנה עם טוטאל 16,841 נק' ל-18.8 נק' ממוצע ו-6,476 אסיסטים .. תחלקו את ה-16,641 ב-6,476, ואז תחלקו את ה-18.8 במספר שתקבלו, וממוצע האסיסטים שלו יתגלה. ממבט גס זה נראה לי כ-6.5 או משהו כזה (בזמן שאני כותב משפט זה יכולתי לקחת קלקולטור ולחשב את המספר…). היתה לו ראיית משחק מיוחדת במינה ומסירה מעולה.
כך הוא נראה אז:
וכך הוא שיחק:
'כמעט דוקטור' טייני ארצ'יבלד
אחרי שפרש מכדורסל הוא פנה לכיוון שאיש לא ציפה מ'מלך האספלט' של דרום ברונקס, אחת השכונות הקשות בכל ארה"ב. 'מלך האספלט' פירושו מלך מגרשי המשחקים, וזה מה שהוא היה בניו יורק, משחק עד פיסת האור האחרונה עבור 50 סנט להביא הביתה לאמו.
הוא גדל בסביבה קשה. לא היו רבים מהסביבה שלו שסיימו עם תואר מסטר (מאונ' פורדהאם בברונקס), וכמעט דוקטורט (הוא לא השלים את הדיסרטציה) מאוני' קליפורניה.
הוא לימד בקומיוניטי קולג'ים בניו יורק וניו ג'רסי, אבל תמיד נמשך חזרה לכדורסל. הוא אימן בכל רמה מלבד אימון קבוצת NBA, אם כי הוא היה בדרך הנכונה לקראת משרת HEAD COACH ב-NBA כשליבו החל להחמיץ פעימות, ואז המצב הלך והחמיר עד שהוא נפל מרגליו.
התקווה היחידה שלו היה לב חדש. אבל 'לב' הוא לא דבר שאתה מבקש – ומקבל. יש תור. הלב חייב להתאים. הוא חי מיום ליום והתפלל לאלוהים.
היום הנוא מאמן ב-BIG3 "ומרגיש בן 22". כי זה הלב שהושתל במקום ליבו שעמד להפסיק לפעום לחלוטין – מצעיר בן 22 שנהרג בתאונה. "יש לי לב שפועם במלוא הדינמיות. זה הדבר השני בטיבו שקרה לי . הדבר הטוב ביותר שקרה לי היה ב-1972-3 כשהובלתי את הליגה גם בנק' (34 ממוצע) וגם באסיסטים (11 ממוצע"). נדמה לי שהיחיד בהסטוריה להוביל את הליגה באותה עונה בשתי הקטגוריות.
טוב, כל הכבוד לאדם שכדורסל חשוב לו יותר מלב צעיר ובריא שנתן לו חיים חדשים…
ארצ'יבלד היה קוסם עם הכדור. הוא הפך את השלישייה לארי בירד/קווין מקהייל/ רוברט פאריש לפרונטליין הטוב בהסטוריה.
היום הוא אומר: "אז היה טוב לקום בבוקר ולדעת שבערב אני עומד לנסות לארגן את המשחק כך שלארי בירד – השחקן הטוב ביותר בהסטוריה לדעתי – יוכל לעשות את מה שהוא ידע לעשות. היום? היום טוב להתעורר בבוקר, לשתות כוס קפה, לאכול ארוחת בוקר, ולדעת שיש לי עוד יום לחיות. העובדה שאני מאמן קבוצה ב-BIG3 זה בונוס מרגש, אבל לקום בבוקר ולנשוף על המראה ולראות שאני מכסה אותה באדים הוא דבר מרגש יותר".
"והדבר המרגש אותי יותר מכל הוא לשוחח עם נכדי, ולחבק את ניני, דבר שחשבתי שניגמר; שלא יקרה יותר".
“I remember decades ago I tore my Achilles’ and then I was signed with the Boston Celtics, and people asked me whether I was 100 percent and I said, ‘You’re never 100 percent,’ ” he said. “Never. Ever. I was never 100 percent. And I feel the same in the Big3. It’s about managing [your life], taking care of yourself. It’s about managing your health. I had a birthday June the 22nd, and people talk about you’re born in September, but I was born again because I’m 22 years old now with a 22-year-old’s heart.
“It took me almost a year [to recover]. So I tell people I’m trying to get into better condition now. The traveling is OK. When I go [to cities], I try to do my exercises and try to get the right way and get the right rest. It’s about managing the game [of life]. It’s not always about coaching.”
“People say, ‘Damn man, it looks like you can still play.’ I say, ‘I don’t know what y’all are talking about. Maybe checkers or marbles or something like that.’ But I’m trying to get my body back in tune because my mind is right. Your mind is saying live one day at a time, don’t plan for the long haul. Because, when we were growing up, we thought we could live forever.
“But when I had that transplant, it was day by day. Do your exercises, get on the treadmill, do your walking, take your meds, eat the nasty food, but it was something you had to program yourself to do. It’s almost like playing. You’ve got to be in shape mentally, physically, and emotionally, too.
“I have to take care of myself because I don’t want a setback. I want to move forward. I don’t want to look back.”
תודה מנחם
באמת אגדה והסיפור עם הלב מעורר השראה ותקווה.
תמיד חשבתי שהוא יותר טייני… משהו בגובה של אשתו, או אף נמוך מזה, בגובה של אמא שלח.
נראה לי מיתולוגית כמו האב הרוחני של ספאד ווב ומאגסי בוגס
טוף. הכל יחסי
🙂
נדמה לי שהוא מחזיק בשיא ייחודי – מלך הסלים ומלך האסיסטים (בו זמנית) של העונה ברגילה , הישג שאף אחד אחר לא עשה אותו לפניו או אחריו .
אילו קראת את המאמר במקום רק את הכותרת היית רואה גם אתה שכתבתי את מה שאתה אומר. נייס גוינט הייט אשבורי
מנחם – אני עדיין לא פנסיונר כמוך , ועיסוקי הרבים לא מאפשרים לי תמיד קריאה לעומק. אם כתבת וחזרתי על זה , אני מתנצל .
תודה מנחם על המבט על השחקן הזה שהכרתי רק בשמו, אך לא ידעתי על משחקו או על אופן חייו
אחד מאגדות הכדורסל של ניו יורק. כמה זה רחוק שנות אור מהכישרונות שיש היום, כאשר קשה היום למצוא שחקנים מובילים – שלא כן כוכב – ב-NBA שהגיעו מ"המכה של הכדורסל".
היום מרבית הכישרונות עברו לניו ג'רזי, שם המאמנים לבית משפחת הארלי (בוב האבא והבן דן) בנו פאוור-האוס'ס שמשכו את כישרונות בית השחי של התפות הגדול (אגב, סיינט אנתוני של בוב כבר לא קיימת ודן עזב לאמן במכללות, אך סיינט בנדיקט שלו עדיין נחשבת לתוכנית מובילה). באותו הזמן בניו יורק מתלהבים מכישרונות כמו פילפה לופז…
פעם זה היה מגרשי האספלט של ברוקלין ומנהטן. היום זה אקדמיות ובתי ספר תיכונים קתוליים שהם בתי חרושת לכדורסל.
תודה. כתבה מרתקת על שחקן היסטורי שלא מוזכר הרבה משום מה.