שחקנים שאסור לשכוח: פי ג'יי בראון / דן רוזנבלום

תמיד דמיינתי את עצמי מדבר עם שחקני נ.ב.א…גם בגילי הבוגר, אני עדיין עושה זאת.
אינספור סיטואציות ותרחישים כבר מוכרים בראשי…ואני מוכן לקחת בהם תפקיד.
ישבתי איתם והם שאלו אותי, "מי השחקן האהוב עלייך?" תשובתי לא הדהדה כאמת.
אולי כגימיק או  בשביל הקטע, אך בעיקר בכדיי לתפוס את כבוד אוזנם של השחקנים…
אם כי זו כן האמת ותתפלאו, אבל אני לא סובל מדכאון. אני לא מדשדש בחיים רק ע"פ מראית עין.
את ההישגים שלי בחיים אי אפשר באמת לספור…כי רק במורד הנפש מתגלה אופיו האמיתי של האדם.

זה פי.ג'יי בראון.

קולייר בראון ג'וניור – נולד בדיטרויט מישיגן, 10.14.1969. למד תיכון בלואיזיאנה…שם גם שיחק 4 שנים מלאות בקולג'.
נבחר בדראפט 1992 ע"י הנטס בסיבוב השני, בחירה מספר 29 ובסופו של דבר לא הוחתם על חוזה.
שיחק שנה אחת ביוון, פאניוניוס…בזמן שצביקה שרף אימן באריס סולוניקי.
ושנה אחריי ניו ג'רזי החליטה להמר עליו.

אין שחקנים רבים או אוהדים שישוו את עצמם לפ.ג'יי בראון.
שאגב קיבל את הכינוי שלו מסבתא שלו מכיוון שאהב סנדוויצים של חמאת בוטנים וריבה. Peanut Butter and Jelly.
הכינוי השני שלו הוא .Big Cat החתול הגדול. בשל מבנה גופו הצר והארוך…לצד תנועתו הקלילה והחרישית.

פי.ג'יי מעולם לא היה הכי אתלטי, לא מוכשר עם הכדור, לא מבריק באיי קיו,..
לתאר אותו כחרישי אף מסבה אליו יותר מדי רעש.
יש לו פחות אופי ורצון להתבלט מדאנקן וקוואי ביחד.
עם ממוצעי קריירה של 9.1 נקודות ו7.7 בריבאונד…קשה להבחין במשהו יוצא דופן בתרומה שלו כשחקן.
אך כמעין פורסט גאמפ, כעור ועילג…הוא תמיד היה שם.
נלחם כל הקריירה מול השחקנים הכי טובים שהמשחק ראה.
בעמדה הכי קשה.

אלאג'וואן, שאקיל, דאנקן, גארנט, יואינג, קארל מלון, ווילקינס, מוטומבו, פיפן, דרקסלר, היל, רייס, מאלין, פירס, בארקלי, מורנינג, אוקלי, הוראס גראנט, רוברט הורי, רודמן, ראשיד וואלאס, בן וואלאס, דיוויד רובינסון וזה פשוט המשיך עד דוראנט, נוביצקי וסרג' איבאקה…

כן. כולם.
הוא תמיד היה שם. עליהם הוא הוצב בשמירה.
מולם, כולם. על הפרקט. יום אחרי יום, משחק אחר משחק. עבד במקצועו.


מי זוכר את פי.ג'יי נופל לעבירה וקם חסר אוויר, מושך בפינת החולצה שלו, עם עיניו פעורות ומפוחדות כשהוא בקושי מצליח להכניס עוד נשימה ארוכה…?

הילד המגודל הזה? כמה פעמים הוא קם מהרצפה אחריי שסופרסטאר מעל מידותיו קבר אותו?
כמה קשוח אתה צריך להיות כדי לשחק מול האגדות האלה ולא לחפש קמצוץ של תשומת לב או תהילה?

כמה ענווה, שאט נפש או אמונה אדם צריך כדי להתנהל בצורה כזו?
ברמה הנפשית והפיזיולוגית? קשה. תדעו.
זה קשה מאוד.

חיפשתי ברשת סרטון או תמונה כלשהוא למהלך הגנתי שלו, טוב שיהיה תוך כדי נפילה אחורה.
לא נמצאו תוצאות ברשת. בקושי נתונים מצאתי. הרוב נמצא פה בקטע.
ראיתי שהבנות שלו היום משחקות כדורסל מקצועני אך לא יותר מדי פרטים.
ככה הוא פשוט, חסר תהילה.
האמנם?


כל אחד מהשמות הללו הטביע לו על הראש יותר מפעם אחת. הם הביסו אותו פעם אחר פעם. הם לעגו לו.
הוא היה "חצי גבר". תמיד. מספיק גדול וחזק כדי לשחק בליגה…אך לא מספיק כדי לנצח.

עייפו אותו, קלעו עליו. לקחו לו ריבאונד.

יש לי בדיחה ותאוריה פרטית…שהקו הפנימי בבקבוק נוצר בעקבות רחמים עליו.

שאקיל פשוט התעלל בבן אדם הזה. הוא לא ראה אותו.
פי.ג'יי. היה כמו קונוס שכל סופרסטאר ידע איך להפיל.
פי.ג'יי נפל לרצפה פעם אחר פעם…פעם אחר פעם…עם דמעה בעיניו רק בכדיי לקום…

זו בעצם התהודה לקריירה שלו.

בין השחקנים הבדיחה הייתה שהכי קל להוציא את פי.ג'יי בשש עבירות…
כי הוא פשוט לא מוותר. הוא לא מספיק חכם כדי לזוז מהדרך.
הוא תמיד עמד שם, עם העצמות הכאובות שלו. נדמה שנוצרו בווקאנדה בעזרת הוויבראניום.
תמיד רגוע…לא מביע רגש. מסתכל על הלוח למעלה, נושם עמוק וממשיך…
ממשיך לאן? כדי שיחבטו בו שוב…
מספיק גבוהה כדי להפגין נוכחות אך לא מספיק חזק כדי להביע אותה.

הוא לא היה השחקן שעליו חשבו כאשר רצו לאתגר את עצמם מנטאלית.
כי עם כל הרצון הטוב, ההתמדה והעקשנות…פי.ג'יי עדיין היה שחקן בינוני מינוס.

אך עם השנים המניות שלו עלו.
לא על הפרקט, אלא בין השחקנים.
לקראת סוף הקדנציה שלו עם מיאמי…הסופרסטארים של הליגה התחילו להעריך קצת יותר.
אמנם עדיין לא פחדו ממנו על הפרקט, אך הכבוד ההדדי של שחקן לרעהו הקפיץ לו את המניות באופן משמעותי.
לפני שעזב את מיאמי נכלל בחמישיית ההגנה השנייה של הליגה שני עונות ברציפות.

לא שהוא הרוויח יותר. לא שהמספרים שלו השתפרו. לא שהמעמד הקבוצתי שלו השתנה.
אלא רק שם, בין הזיעה לנפש…פי.ג'יי התחיל לקבל כבוד.

פי.ג'יי הוא גם השחקן היחיד בהיסטוריה של הנ.ב.א ששיחק ב 3 גרסאות שונות של אותה הקבוצה.
שארלוט הורנטס, הניו אורלינס הורנטס והאוקלהומה הורנטס. 
שם במשך 4 שנים פתח בחמישייה, נבחר בפעם השלישית לחמישיית ההגנה השנייה וגם זכה בפרס השנתי של NBA Sportsmanship Award.

פי.ג'יי בעיקר המשיך לעשות מה שהוא יודע.
לשחק 32 דקות במשחק. להוריד 10 ריבאונד, לקלוע 10 נקודות ולעשות 4 פאולים.

לאחר החוזה עם כל הגרסאות של הפליקנס לעתיד…הוא החל לראות את סוף הקריירה שלו.

בשלב הזה פי.ג'יי קיבל כבוד של וותיקים.
זה כבר לא היה כיף להיכנס בו בכל הכח. אף אחד כבר לא נהנה להתגרות בו.
ריקוד הדמים של התעשייה כבר החרישה את כולם, בדיוק כמו פי.ג'יי.

הוא שיחק עוד עונה בשיקאגו ויכל גם להמשיך עוד…אך שקל הרהורי פרישה.
אז, ברגע האחרון של הקריירה…מגיעה שיחת טלפון.

פי.ג'יי בראון.
אותו אחד שנתת לו 20 מרפקים לפנים והוא אף פעם לא הגיב לך.
אותו אחד שצחקת על אמא שלו. קיללת את המשפחה שלו.
אמרת לו שהוא מכוער, טיפש ואימפוטנט.

אך כל האגדות האלה לא יספרו לך מעולם שפעם היה להם סיוט בלילה על פי.ג'יי…
משהו שחזר לרדוף אותם. שאלה שהטרידה אותם בקו בין אתגר ספורטיבי לאכזריות מעשית.
"האם באמת פגעתי בו? זה היה במקום? הוא לא הגיב. הוא לא דיבר. אין לי מושג מה עובר עליו…עברתי את הגבול?"

ישנו משהו אצילי בסגפנות כה אינטנסיבית לאורך זמן רב וממושך.

אותו אתגר שעייף כל שחקן שאי פעם שיחק מולו.
אותה אכזריות שפי.ג'יי ריסן עד יומו האחרון.

אותם הערכים שהחברה' בבוסטון החליטו להכיר בהם ולתת לו את "כרטיס הזהב" בחינם.
שלא להחסיר מהעובדה שאכן עזר להם בפלייאוף ולאורך הקריירה, באימונים הוא זה שתמיד היה הסופרסטאר.

כך שהסיפור של פי.ג'יי נוגע לי ברמה אישית מאוד עמוקה.
סיפור הלוחם השקט, בעל הצווארון הכחול שסבל מאכזריות, הטפלה, וכאב מאחרים…
אך מעולם לא איבד שבב או קמצוץ מן הפנימיות שלו…
איש הג'י, מאחוריי הקלעים, הנוצרי הנאמן ואיש המשפחה…
סיפור פועלים מלכותי שקובע כעובדה שכל המאמצים הכי גדולים שלנו יכולים להתגשם ברגע אחד.


רוב האגדות ברשימה למעלה לבטח ייזכרו הרבה יותר מפי.ג'יי בראון…
אבל לא לכולם יש שם טבעת.

וגם על ג'ורדן הוא שמר…אבל שם…היה מיס מאץ'.

😉
לא פייר.

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  2. גיא רוזן

    1 אוג 2019 08:32:42

    פוסט נהדר!
    .
    בחירה נהדרת לפרויקט ה-"שחקנים שאסור לשכוח".
    המשחק שלו, זה שאסור לשכוח, היה משחק 7 מול קליבלנד בפלייאוף 2008. הגיבור של המשחק, ובצדק, היה פירס, שנתן משחק ענק של 41 נקודות שניטרלו את ה-45 של לברון.
    ה-X פקטור, היה ללא ספק בראון. פרקינס נכנס לבעיית עבירות מוקדמת, וזה היה בראון שעלה לשחק, שנתן גוף (לא פעם על לברון), ושידע לאסוף כל כדור מזדמן (אם זה רב' התקפה, אם זה כל כדור שהוא שטייל לו על הפרקט, נטול יעד ממשי). במשחק כל כך צמוד (נגמר 5 הפרש לבוסטון), העובדה שלסלטיקס היה את בראון מהספסל, הייתה ההבדל בין ניצחון להפסד (הוא סיים את המשחק עם 10 נק', 6 רב', 100% מהשדה).
    .
    תודה, דן.

  3. asaf

    1 אוג 2019 09:11:22

    פוסט נהדר ,בתור חובב שחקנים אפורים ונגרים ידוע (ואחד כזה בעצמי ששחקתי עד סוף ביה"ס) לא יכול שלא להזדהות. כל קבוצה מנצחת צריכה אצלה איזה בראון אחד לפחות.

  4. avio

    1 אוג 2019 09:15:39

    מעולה ממש !!
    כיף לקרוא על כל אותם שחקנים ובאים לתת 150 % כל משחק, לא מתבכיינים בלי גינונים של כוכב ורק באים לעבוד קשה

  7. bobby

    1 אוג 2019 11:15:15

    כתוב נהדר עידו!
    רק בשביל להגיב על זה, הפסקתי להתעצל ונרשמתי סוף סוף לאתר 🙂 אחרי שעד כה התעצלתי..

    ההקבלה של בראון לפורסט גאמפ נהדרת. בהחלט שחקן ש״תמיד היה שם״, אבל בהחלט ללא הרבה תהילה, אך עם התמדה מרשימה.

  9. Avri

    1 אוג 2019 11:18:54

    מקום של כבוד אצל אוהדי הסלטיקס.
    הבת שלו מתחילה את הקריירה המאוד מבטיחה שלה בלוס אנג׳לס ספארקס. היא סנטרית בגובה 2 מטר, גבוהה מידי בשביל האשך אבל אולי שמעון בעניין.

  13. Smiley

    1 אוג 2019 12:55:06

    פחחח הוא הניף את צ'ארלי וורד כאילו זה איזה זבוב.
    היה סופר קשוח ומגן מצויין. שיחק תמיד בשביל הקבוצה ולא עבור סטטיסטיקה אישית.
    .
    אני חושב שהוא אפילו עבר פה בירושלים בארץ או במבחנים

  14. סכין בגב האומה

    1 אוג 2019 12:55:45

    כתבה יפה, והוא באמת נגר שאסור לשכוח. אבל בניגוד לג'פטו שהיה צריך למכור את המעיל שלו בשביל לחם טרי, הנגר הזה לקח 8 מליון לעונה לקראת סוף הקריירה וסגר עם 70 מליון משכורות בטוטל.

    הייתי שומר את הרחמים למסכנים שהעבירו 14 שנה בלמכור פופקורן וקולה באותם אולמות.

  18. מנחם לס

    1 אוג 2019 15:37:43

    דן, כל רגע של מאבק אתך היה שווה.
    אני כבר יודע שאתה תהיה מלך הריגושים שלנו.
    לי יצא לראות את פי גיי המון. לפי העין והטעם שלי הוא שחקן קצת יותר טוב מאשר תיארת, אבל בגדול ציירת תמונה מושלמת.
    נהניתי לקרוא כל מילה.
    צריך לחראות מה לעשות עם התמונה שלא ניכנסת אבל אני עסוק עד מעל לראש באטלנטה עד יום ראשון
    תודה דן. קנית אותי בגדול.

    ורק שתדעו: דן רוזנבלום הוא עובד אדמה – חקלאי עם טוריה ומעדר – בחום של המדבר. משם הוא כותב, ואם הכרתי אותו בהתכתבות הקצרה בינינו, אז בוודאי אין לו מיזוג אוויר, רק מאוורר – אתם יודעים, ונטילטור.

  19. עידו גילרי

    1 אוג 2019 16:24:37

    יפה דן, בהחלט שחקן צווארון כחול כמו שזה נקרא. אבל אני חושב שקצת הפכת אותו לשק חבטות… הוא בהחלט ידע לעמוד על שלו.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט