זה היה נוער מצויין!

בקרנו  היום חברים ומשפחה בקרית טבעון, ביניהם חבר יקר עמי טמיר. עמי היה ילד צעיר ממני בשנתיים, אבל ב"סיפור מהתיבה" יש לו חלק חשוב מאד. כילדים הייתי שחקן טוב ממנו, ואפילו 'מאמנו' כשהגעתי  בגיל 12 מבת גלים –  'העיר הגדולה' – ל-"נייטיבס" של קרית עמל. עם השנים הוא גבה, התקדם, הפך לשחקן כדורסל במכבי חיפה בליגה הלאומית (אז ליגת העל).

אגב, קרית עמל וטבעון היו שני יישובים שונים: קרית עמל הוקמה עשרות שנים לפני טבעון והיתה עיירת פועלים. טבעון הוקמה ע"י 'בורגנים'. בשנות ה-60 המוקדמות שתי המועצות המקומיות התאחדו וכך נוצרה קרית טבעון.

עמי הכין לי הפתעה. גליון נייר מגולגל קשור בחוט משי אדום עבה. התרתי את הקשר, ולעיני מתגלה מאמר על עמוד שלם מ'חדשות הספורט' שהיה בגודל של עמוד 'הארץ' של הימים הטובים, מה-17 לאוגוסט, 1969 (שהיה אגב יום הולדתי ה-32!). אחד מיני עשרות מאמרים שכתבתי לעתון בשנות ה-60 , ולא נישלחו אלי אף פעם. אין לי מושג אם עשרות מאמרים שכתבתי על ה-NBA (אבל לא רק!) פורסמו או לא. כשכתבתי את ספרי "חיצים ובונבונים" בקרתי בבית אריאלה בת"א כמה פעמים לבדוק כרכים ישנים מארכיון 'חדשות הספורט'.  הרבה עתונים חסרו, הרבה מאמרים ניגזרו ונעלמו. עמי שמר מאמר שעד היום לא ראיתי, מאמר ש'גוהץ' בעטיפת ניילון שקוף ע"י בית דפוס שעמי בחר כך שיישאר למזכרת, וכך נוסף סיפור מהתיבה לאוסף.

הנה הוא:

כותרת: זה היה נוער מצויין

מאת ד"ר מנחם לס

לפני 20 שנה גילו נערים בגילאי 12 ו-13 את סודות הכדורסל וסחפו עימם בהתלהבות את כל תושבי טבעון – אפילו כדרוסלניה המהוללים של מכבי בת-גלים נאלצו להניף דגלים לבנים…

***

המכבייה נגמרה. סוף-סוף חזרתי לקרית טבעון (אופפפ…לעולם כנראה לא אתרגל לחיבור בין החקלאים ועובדי בתי החרושת האדומים מקרית עמל והבורגנים בעלי החנויות והפנסיונים של טבעון!) לנוח אצל אמא, לאכול את האוכל הנפלא שלה ב'פנסיון שושנים' שהיא פתחה עם אבי החורג, ולישון באוויר הקריר של טבעון לקולות תנים מייללים המזהירים את התרנגולות של גברת בורנשטיין שהם עלולים לבקר הלילה.

אתמול היה לי יום חופשי ונסעתי לטייל בקרייה, לרחרח פה ושם, לראות מה חדש, ולבקר פעם אחרונה כנראה בבית הספר העממי ברח' קרן הקיימת, שבחצרו הפונה לוואדי הקמנו פעם את המדיסון סקוור גארדן ללא גג.

התיישבתי על הסלע הענק שעדיין עומד לתפארת לפאתי תחילת המדרון, והמשקיף על מגרש הכדורסל כשבעה-שמונה מטרים למטה – אשדה תלולה היוצרת שיפוע עליו ישבו עד 500 צופים במשחקינו הגדולים, ואנחנו פישרים בני 12 מרגישים כאלופי עולם.

(כאן נולדה קרית עמל – היום קרית טבעון)

זה לא סתם סיפור. ממש התיישבתי שם לבדי – היום כבר דוקטור לביומכניקה – וניזכרתי בפרט אחרי פרט באחת התקופות המיוחדות בחיי.

כיצד נידבקתי בחיידק הספורט לא אדע לבטח לעולם. היום בדיעבד, אני בטוח כמעט שהיה זה תחליף בלתי מודע לגדילה ללא אב מגיל 3. אלטרנטיבה חיובית למצב שעלול היה לגרום לתחלואה נפשית. איני עומד להתווכח עם אמונה זאת שעזרה לי לגדול ולהתבגר באושר ובריאות, והיום אני עצמי כבר אב לסיגל בת השנתיים.

מה שאני יודע וזוכר בברור הוא שכשהגעתי לטבעון  ב-1949 – ובית ספרי העממי היה בקרית עמל – יישובים שנראו לי רחוקים שנות אור מחוף הים בבת גלים ובריכת השחייה, החלטתי שאני "מלמד את הנייטיבס כדורסל".  בבת גלים שחקתי בקבוצת הילדים עם ראובן ריהן המאמן, ומאחר ובקרית עמל או טבעון לא היה מגרש כדורגל, וגם אי אפשר היה לבנות אחד בגלל שטבעון וקרית עמל בנויות על 7 גבעות גדולות (לנו הן היו 'הרים') עם וואדיות תלולים, החלטתי שאני משפיע על חברי החדשים לשחק כדורסל.

בבית הספר היתה רחבה גדולה שהגענו אליה בירידה מהמדרון שתארתי, ושם שחקנו מחניים, רקדנו במעגל, והתחרינו במרוצי שליחים בהדרכת מורנו הדגול שלום חרמון ז"ל (גורו ריקודי העם הישראלים) – מורה ייקה מהאסכולה הקלאסית הישנה שאהב  תרגילי התעמלות בקצב, א"ק, וריקודי-עם. כדורגל או כדורסל? זה לפרחחים בת"א, חיפה, וי"ם.

כשבועיים אחרי שהגעתי לכיתה ז' קלטתי מי הם 'מלכי בית הספר' ובאחת ההפסקות הסברתי להם באופן כללי מה זה כדורסל, והידלקתי אותם על הרעיון. רחבה די ישרה מכוסה סיד לבן היתה לנו.  זה היה סוג הסלע כשדחפורים 'יישרו' חלק מהוואדי והכשירו אותו לרחבת משחקים לבית הספר. מסביבנו שיחקו כבר קבוצות נוער ובוגרים מהטובות בארץ – במזרע שיחקו ראובן פכר, מחטי, והאחרים בליגה הלאומית. בהפועל חיפה שיחקו עמי שלף ואלון שרף בלאומית. במשמר העמק מוסה דניאל  – לאומית. מכבי קרית מוצקין עם חיים קסטן, לייבלה דובדבני והאחרים היו אלופי הנוער. ביגור היתה קבוצת נוער מצויינת עם שמות מוזרים. ליגור'ניקים היו שמות כמו שוויון, גורן, וחרמש. שמות מוזרים, כן, אבל את היגורניקים אף פעם לא הצלחתי לנצח. הפועל קרית טבעון עשתה זאת רק אחרי שעזבתי ללימודים לארה"ב.

(על מגרש הסיד הזה הקמנו מגרש כדורסל

זה עתה הגעתי מבת גלים והייתי המום שרבע שעה מהשכונה משחקים כדורסל מהטובים בארץ בילדים ובנוער (יגור), ולילדים בקריה אין מושג על המשחק. אני תמיד הייתי ילד גבוה לגילי (לצערי בגיל 13-14 כולם הישתוו אלי ואח"כ החלו להסתכל עלי מלמעלה למטה), וכשהגעתי מחיפה הסתכלו עלי כילד שבא מהעיר הגדולה ומוטב שנקשיב לו.

סלים. כיצד נשיג סלים?

גיורא, ילד שאף פעם לא ניסה לשחק, מין יורם כזה, אמר שאם אשיג לו תמונה של סל אולי אביו (שהיה בעל מסגרייה/נגרייה) יוכל לעזור. אני לא זוכר מהיכן השגנו את המידות והגובה, אבל מה שאני זוכר הוא שיום אחד מופיעה עגלה עם שני סלים, ואביו של גיורא קדח חור בצד אחד של המגרש, מדד את אורכו, וקדח את החור לסל השני.  הסלים היו כולם עשויים מתכת כשהקרש אף הוא ממתכת, וצבעם ירוק כי כך צבע אותם. הוא שפך מלט לחורים שקדח והופ, יש לנו שני סלים. (כשהפועל קרית טבעון הוקמה כמה שנים אחרי, הותקנו סלים עם קרש אמיתי במקום לוח מתכת).

הם לא היו יציבים. הם היו רעועים ואחרי כל אימון הכנסנו אבנים קטנות בין העמוד לאדמה לעצור את ההזזה ימינה ושמאלה, ובבית הספר שלחנו אזהרה שמי שנוגע בסלים יש לו עניין חמור איתנו. "איתנו" היו כל הטרזנים והכוחנים של כיתות ז' ו-ח' ואיש לא העז לגעת בהם.

הסלים אפילו לא עמדו בדיוק אחד מול השני אבל עבורינו הם היו 'גן אברהם' (אז מגרש הכדורסל מס' 1 בישראל, בר"ג). לימדתי את החוקים, התאמנו צעד וחצי, יוספה'לה שהיה מבוגר מאיתנו בכמעט שנתיים ולמד איגרוף אצל יפתח זייד השכן, אז אלוף ישראל במשקל כבד וכן אלוף הארץ בפטיש ובדיסקוס (ושלישי בכידון, הבטיח שהוא מביא את יפתח הגדול להכניס אותנו לכושר, וכך באמת היה. פעם בשבוע ביום ששי, אחרי שסיים את העבודה במשקו, יפתח היה בא אלינו וקורע לנו את התחת.

פסלו של השומר אלכסנדר זייד על גבעות זייד

*************************

אני ניבחרתי לראש הקבוצה ו-'מאמנה' (זה נימשך איתי כ-'מאמן' כשנה עד שלשכונה הגיע חיים גולדינר – בן השכונה שהיה 'בן חוץ' במזרע וששיחק במזרע עם פכר ומחטי – שהסכים לאמן אותנו), והחלטנו שהגיע הזמן למשחק אמיתי.

נגד מי? ידעתי שיגור יחסלו אותנו, אבל הגיעה שמועה שבבית שערים הוקמה קבוצת ילדים. היה לנו עוד ילד שהלך איתנו לכל מקום אך לא שיחק ושמו פינייה. הוא הסכים לנסוע את ה-6-7 ק"מ דרך רמת ישי לבית שערים ולנסות לקבוע משחק. כעבור שעתיים הוא חוזר ואומר "יש משחק בשבת", אבל, אבוי, בבית שערים!

איך נגיע לשם? ישנם הורים שלא מרשים לילדים לנסוע על אופניים בכביש הראשי המוביל לנצרת מחיפה. יוספה'לה בא עם הישועה: יפתח זייד יסיע אותנו על עגלה. מי משך את העגלה? טרקטור? איפה! אחת הפרדות של יפתח.

מה עם "תלבושת"? כמה ימים לפני כן כהכנה למשחק הגדול נסעתי לבת גלים לאימון הוקי לפני אליפות ישראל בהוקי לילדים ונוער שנערכה בנס ציונה. הכרתי חנות כל-בו וקניתי אבקה ירוקה המיועדת לצביעת בד. קראנו את הוראות הצביעה, נתתי לכל ילד בקבוצה מעט אבקה, ובשבת ב-8:30 היינו כולנו אמורים להיפגש בחצר בי"ס ולחכות ליפתח שיסיע אותנו לבית שערים.

היה לנו כדורסל אחד ויחיד מ-'המגפר', כדור עם פנימית, אבל כתוב היה עליו "כדורסל אול סטאר" ולנו זה הספיק.

פתאום פינייה שואל: "לא צריך מספרים? ראיתי משחק במשמר העמק נגד מכבי מוצקין ולכולם היו מספרים על הגב". אוי ואבוי. מה נעשה? למזלינו חיינו אז, שיחקנו על, ונשמנו סיד יומם ולילה. בגה'לה  שגר 200 מטר מבית הספר רץ הביתה להביא מברשת צבע דקה וקערה, ערבבנו סיד עם קצת מים שיהיה סמיך, וכתבנו מספרים על הגופיות הצבועות. הגופייה של אילן קרייטנר היתה שחורה כמעט כי נתתי לו יותר מדי צבע, והגופייה של אריה גורדו היתה בהירה מדי כי כנראה לא נתתי לו מספיק צבע.

אבל איך שהוא היו לנו גופיות מכל גווני הירוק בעולם ומאחוריהן מספרים שבגלל נזילת הסיד נראו כמו אותיות בערבית, אבל זה מה יש.

(הפועל) קרית עמל/טבעון ילדים יוצאת למשחק הכדורסל הראשון שלה אי פעם נגד ילדי בית שערים. קראנו לעצמנו "הפועל" אם כי אני רציתי "מכבי" אבל כולם הצביעו נגדי.

כמה שנים אחרי הוקמה אגודת הפועל קרית טבעון, אבל כשהאגודה הוקמה, כבר היה באמתחתה רקורד של כמה נצחונות והפסדים.

אני זוכר את יום השבת ההוא כאילו היה אתמול: התעוררתי ב-5 בבוקר. בחוץ טיפטף גשם. כמעט התפלצתי. מה יהיה אם הגשם ידחה את המשחק, או גרוע מזה – יבטל אותו? עד שעה 8 התגלגלתי במיטה נירגש, מזיע, ניפחד. ב-8:30 אני כבר בקרית עמל עם האופניים, יושב לבדי מחכה לכולם.

יפתח מגיע עם העגלה. זזים לבית שערים. עבורי היה זה משחק הגמר על אליפות העולם. לא יכולתי לטעום דבר לארוחת הבוקר, ואת הסנדוויץ' שאמי הכינה לי זרקתי היכן שהוא.

מגיעים למגרש של בית שערים, שלא נראה טוב הרבה משלנו. השופט הוא אחד האבות של אחד מילדי בית שערים, ואיתו חבר מרמת ישי.

אני שחקן/מאמן בן 12.5. אנחנו 8 שחקנים. אני נותן כמה 'הוראות', ואנחנו מתחבקים וצורחים קריאת-קרב שפינייה יצר עבורינו.

חיסלנו את ילדי בית שערים 18-48! עזי רוזנברג קלע 18. מנחם לס (שלמעשה גם שם משפחתי היה רוזנברג אך כשהגעתי לטבעון התביישתי שיוחנן לס הוא לא אבי, אז התחלתי לקרוא לעצמי 'לס', ורק לפני הגיוס שיניתי את שם משפחתי רשמית מרוזנברג ללס) קלע 12. אילן קרייטנר 8. אריה גורדו 6, יקיר ירושלמי 2, ויוספ'לה רבאון 2.

כשהעגלה של יפתח הגיעה לכניסה של קרית עמל פתחנו בשירה שלא פסקה עד בניין בית הספר, מרחק של כ-400 מטרים.

(המשך מחר, אם אמצא את חלק ב' שבינתיים אני לא מצליח. אולי אחד מחברי הצוות יצליח)

קרית טבעון – שוויצריה בישראל.. הבית ליד העץ הסגול היה הבית בו גרתי מגיל 12 עד ארה"ב, ובו הקימה אמי את "פנסיון שושנים". אחרי מות אימי מכרתי אותו (שגיאה גדולה!) והוא שופץ מאד מאז ע"י הדיירים החדשים.