הערה: הכתבה הזאת ניכתבה ל'ידיעות אחרונות' בפברואר, 1989, ואח"כ הכנסתי אותה לספרי עם שינויים קלים. הנה היא מוגשת שוב. אתם רואים? אין חדש תחת השמש! 

איפה זה דאונטאון?

קשת שלוש הנקודות

אנשי ה"כן" וה"לא"

1989

פעם, בעבר הלא כל-כך רחוק, הזריקה לשלוש נקודות נחשבה "זריקת יאוש" שהושלכה א. מחוסר ברירה בתום 24 שניות. ב. כדי לצמצם הפרש גדול. ג. כשהיו דרושות שלוש נקודות לניצחון או שוויון בשניות האחרונות. בעונה האחרונה הייתה הזריקה הזאת לנשק רגיל, ולכמה קבוצות אפילו לנשק קטלני. כן, קומראדים, הזריקה לשלוש – הפגז מדאונטאון – כובשת לה סוף סוף מקום של קבע באסטרטגיה של המשחק, ויש האומרים שזו רק ההתחלה. "עדיין לא ראיתם דבר", אומרים היום רוב מאמני הליגה.

המשחק שהמציא הד"ר הטוב, ג'יימס נייסמית', כבר לעולם לא יהיה אותו משחק. שינויים תמיד היו, אבל דומה שעתה מדובר בהרבה יותר מסתם שינוי או תוספת קטנה. מאמן הכדורסל האגדי, פט ניואל, אמר זה לא כבר: "קליעת השלוש היא השינוי הגדול ביותר בכדורסל מאז שביטלו את הקפיצה לכדור במרכז המגרש אחרי כל סל, לפני 50 שנה".

ה"3" נכנסה לליגה עם הרבה מקטרגים, אבל היום, היחידים שבוכים הם אלה שעדיין לא מצאו SHOOTERS PURE – צלפים טהורים מדאונטאון. כשהם מפסידים בגלל שורת קליעות מבחוץ הם אומרים שלא הפסידו לשחקני היריב אלא לצבע עם מברשת וצבע, שסימן את הקשת. אבל גם אלה מפסיקים לילל ונעשים מאמינים אדוקים ברגע שהם מוצאים את העילוי מהשלוש, האחד שמסוגל לקבור את העור ממרחקים. מרטי בלייק, ה-SCOUT (צייד הכישרונות) הראשי של הליגה, כתב בהקדמה שפרסם במדריך לעונה המתקרבת, שכל הקבוצות מחפשות עכשיו את הצלף מרחוק, ושהדגש בכדורסל חוזר להיות שוב, אחרי שנים רבות, יכולת קליעה.

כדי להבין מה קרה עלינו לחזור כמה עשרות שנים אחורה. השחקנים אז היו זורקים בשתי ידיים ממרחק רב. גארדים נמוכים כרד הולצמן, רד אורבך, ואחר כך ריצ'י גוארין, ביל שרמן ובוב קוזי, היו מלכי הסלים עונה אחרי עונה. בשנות ה-50 עבר המוקד לביג מן: קודם ג'ורג' מייקן, אחר כך ביל ראסל, וילט צ'מברליין, ולבסוף קארים עבדול ג'באר.

המשחק של שנות ה-50 ה-60, וחלק משנות ה-70, התבסס על הסנטר הדומיננטי, ובצורת המשחק של אז לא יכולת לנצח בלעדיו, כי האופציה הראשונה של כמעט כל קבוצה היה הכנסת כדור לענק מתחת לסל. "המשחק המבוסס על סנטרים היה מרתק כמו להסתכל על תהליך התייבשותו של צבע", אומר היום ניואל, "הליגה הלכה וגוועה בשנות ה-60, ואני הייתי עד לתהליך. האם הייתם נהנים מה-76', קבוצת מצמרת הליגה, כשהם עושים שלושה-ארבעה תרגילים שמטרתם לא לקלוע סל, אלא להכניס כדור טוב לצ'מברליין, הקולע יותר מ-50 נקודות בממוצע למשחק?"

בשנים האחרונות קרו שני דברים ששינו את הדומיננטיות של הסנטר והזריקו חמצן חדש למשחק שהלך והתייבש. ראשית, הקבוצות החלו לחפש פורוורדים אתלטיים, חזקים, מהירים, גבוהים, המסוגלים לקפוץ מתחת לסל עם הענקים שבענקים אבל גם לצאת ולזרוק מבחוץ. הם פתחו והרחיבו את המשחק, והוציאו את העוקץ מהסנטר שהקים מגרש חנייה מתחת לסל. דייב דה-בושר מהניקס היה הדוגמה האופיינית ביותר לפאואר-פורוורד כזה מהעבר. קרל מלון יהיה כזה, ויהיה לאב-טיפוס של מספר 4.

הדבר השני שלקח את העוקץ מהמשחק מתחת לסל ומהסנטר היה החלטת הליגה להכניס את זריקת השלוש (בעונת 1980). ה-NBA הסכימה לכך מכיוון שהייתה כל כך חכמה, אלא מפחד. הגאונית האמיתית הייתה הליגה הצעירה המתחרה, ABA. ששיחקה עם כדור אדום-כחול-לבן ויצרה את זריקת השלוש בשנות ה-70' כדי להכניס "אקשן" והתלהבות למשחק. צופים החלו לעזוב אז את הליגה הזקנה והמסורבלת ולעבור לליגה האנרגטית שגידלה כוכבים כמו ד"ר ג'יי,  בוב מקדו, ג'ורג' "איש הקרח" גרווין, קוני (הנץ) הוקינס, ג'ורג' מגיניס, ארטיס גילמור ואחרים מצוינים, ולא חששה לשנות חוקי משחק שנקבעו בפרה-היסטוריה. מנהלי ה-NBA החליטו שעדיף לקנות את הליגה הצעירה על שחקניה במיליונים במקום לנסות להתחרות בה. חלק מה"תשלום" שנקבע בהסכם היה אימוץ קשת השלוש, החלטה שהייתה לברכה הגדולה ביותר.

ה-NBA הקטינה את קשת ה-25 רגל של ה-ABA (שזה 7.62 מ')  ל-"9 '23 – 23 רגל ותשעה אינטשים (7.24 מטרים, 6.70 בקצוות), אבל בשלוש-ארבע השנים הראשונות להכנסת חוק השלוש הם היו יכולים להשאיר אותה היכן שהייתה, כי גם 7.24 נראה למאמנים של אז כמו זריקה מסיביר. פגז משם היה נדיר כמו החזייה בכוכב השביט "האלי" או במפלצת מלוך נס.

למאמן הטיפוסי, זה שחושב שיודע וראה כבר הכל, ושאת פילוסופיית האימון שלו רכש בבית ספר למאמנים מהסוג של וינגייט או מהמאמן הראשון שלו בנוער, צריך בממוצע שלוש שנים כדי לבלוע ואז לעכל שינוי גדול בחוקה ולשנות את שיטתו בהתאם. במקרה של ה"3", השינוי היה כה דרמתי, שלמאמנים נדרש עשור ויותר בשביל להכיר ביעילותו ולהסתגל בהתאם. "רק עכשיו אנחנו רואים מאמנים שיודעים מה לעשות עם החיה החדשה", אומר רד אורבך. בובי נייט, מאמן אוניברסיטת אינדיאנה, מוסיף: "מאמנים הם העם השמרני ביותר. לכן כמעט כולנו רפובליקנים. אנחנו שונאים שינויים המורידים לנו את הביטחון העצמי, ובכלל, אנחנו לא האנשים האינטליגנטים בעולם. אנו צריכים זמן בשביל ללמוד, לכן נדרשו שנים עד שה-'3' נכנסה לראש  המאמנים וללבם".

כדי לצאת ידי חובה, הזריקה הוגדרה על ידי המאמנים אחוזי הפרנויה כזריקת יאוש, ובכל קבוצה היה נקבע שחקן אחד – אבל אף-פעם לא יותר משניים – לו היה מותר לזרוק אותה, שחקן אחד שתפקידו לרוב הסתכם במשימה זו. היו יחידי סגולה כלארי בירד (סלטיקס), מייק דאנליבי (יוסטון) ו"דאון טאון" פרדי בראון (סיאטל), שהייתה להם הצלחה עם הטיל, והם היו לכוכבים או לפחות לשחקנים מרכזיים, אבל ברוב המקרים זורק השלוש היה זה שישב בסוף הספסל, אחד שהביאו לקבוצה רק כדי לזרוק את הלבנה. לרוב, אגב, היו אלה קלעים לבנים.

עד לא מזמן נחשבה הזריקה מדאונטאון לזריקה עם אחוז הצלחה נמוך, אבל זה היה בגלל חישובי סטטיסטיקה מוטעים. רק העונה החלו להתחשב בכך שזריקה מהשלוש צריכים לקבור רק בשני שלישים מאחוז ההצלחה של זריקה רגילה כדי להביא מספר שווה של נקודות. המורה שלי קווינט מתגלגל עכשיו בקברו מהנאה ומגאווה כשאני כותב ש-33 אחוזי הצלחה מהשלוש שווים בערך ל-50 אחוזי הצלחה בקליעה רגילה לשתי נקודות. ושחקן שאינו מסוגל לעשות זאת, מקומו על היציע עם מוכרי הבוטנים. מלבד זאת, החשיבות הפסיכולוגית של ה-'3' גדולה, ולפעמים אדירה. כשקבוצה סוגרת בשלוש זריקות הפרש של 10 ונשארו שתי דקות לסיום, האפקט כאן גדול הרבה יותר  מחמש זריקות של שתיים.

יש מאמנים שעדיין אומרים ששתי דקות זה הרבה זמן ולא צריך למהר עם הפגזים. שתי דקות זה הרבה או מעט זמן, תלוי באיזה צד של דלת בית השימוש אתה נמצא. אז יש מאמנים שעדיין מעדיפים לצמצם בצמדים, אבל היום הרוב יעדיפו כבר להסתכן עם "שלשות".

הזריקה הארוכה, הקשתית, הצוללת בסוויש, הייתה אם כן לדבר דרמתי בכדורסל, משהו מהסוג של "אס" בטניס, הום-רן בבייסבול או מסירה של 60 מטר בפוטבול לטצ'דאון. ההשפעה של הזריקה הארוכה גדולה כל כך, שמאמנים רבים מאמינים כיום שהיא יוצרת או הורסת מומנטום של משחק. מה הפלא שהשחקנים נתנו לה את הכינוי "THE NAIL"? אתם יודעים, כמו המסמר שסוגר את ארון המתים.

הזריקה פתחה את המשחק כולו. ההגנות נפתחות; כמעט אין אפשרות לשמירה כפולה על הגבוהים בלי להסתכן בסל שלוש נגדי; ופקק התנועה מתחת לסל השתחרר סוף סוף. החדירה חזרה למשחק, ולמאמנים יש אפשרות חדשה להיות שוב מקוריים במחשבתם.

לוס אנג'לס לייקרס של השנים האחרונות היא הדוגמה הטובה ביותר לפיזור הפקק מתחת לסל: מייקל קופר וביירון סקוט עם פגזי השלוש פתחו את המשחק לקארים, ומנעו בדרך כלל את השמירה הכפולה עליו. בעונה הבאה יהיו כמה שחקני NBA שיקלעו בסביבות ה-50 אחוז מהשלוש, ומספר הזריקות משם (וכמובן הנקודות) יגדל מאוד. הניקס זרקו העונה מהשלוש פי חמישה משזרקו כשהזריקה רק נכנסה לליגה, ושאר הקבוצות מצויות גם הן בעלייה אדירה במספר הזריקות.

העלייה הדרמטית בחשיבות הזריקה נראתה גם בפלייאוף של העונה האחרונה: בפלייאוף בדרך כלל משחקים את המשחק השמרני ביותר, ובכל זאת ראינו את ג'ו דומארס, אייזיה תומאס, וויני ג'ונסון מפציצים מדאונטאון את הלייקרס, ולוקחים את האליפות עם ארבעה נצחונות רצופים בגמר. עם העליה הדרמטית בשכיחות הזריקה, פותחו גם סוגי זריקה שונים: דני איינג', דייל אליס, ודטלף שרמפף זורקים ג'אמפ רגיל; לארי בירד, מייקל קופר, וביל למבייר, זורקים כמעט בלי להתרומם; קרייג הודג'ס וטרנט טאקר עושים מין תנועת מספריים ברגליים כשהם מנתרים מאחורי הקו, ואז נוחתים בתוכו.

ריק פיטינו, שאימן במכללה (פרובידנס) לפני התקופה הנוכחית בניקס, טוען – כמו רוב אנשי הליגה – שהמשחק עדיין מוכרע בחפירות מתחת לסל. אתם יודעים, חיל האוויר לא מנצח מלחמות. זה תמיד חיל הרגלים. זה עדיין נכון ב-NBA. אבל במכללה, כשהקשת היא רק "9 '19 (6.01 מטרים), זריקת השלוש היא מין "ליי-אפ" לצלפים מהסוג של דורון ג'מצ'י, והיא מרכיב ראשי בהתקפה. ב-NBA הקשת עדיין רחוקה מדי בשביל להפוך את הזריקה לאופציה ראשונה. "במכללה זרקנו 20 זריקות למשחק מהשלוש וקברנו 10. הבדל של מטר וחצי בין המכללה למקצוענים עושה את הזריקה מהשלוש עולם אחר", הוא אומר.

ה-NBA מביאה זאת בחשבון: מנהלי הליגה החליטו, כנסיון, על קשת של '22 (6.68 מטרים) ב-CBA (ליגת המשנה), אך הדעות והמסקנות מהניסוי נשארו חלוקות. יש החוששים ממשחקים שיסתיימו – עם קשת קצרה ביותר ממטר – בתוצאות בסביבות המאה וחמישים נקודות לקבוצה, דבר שיהרוס את המשחק בדיוק כמו שהמשחק שהתבסס על ה"ביג-מן" הרס אותו בעבר. "עכשיו ה-'3' זה עדיין הימור. אתה מסתכן", אומר דני איינג'. "עם קשת קרובה, כל הכיף של פגז רחוק יאבד. הם צריכים להרחיק את הקשת ל-26 רגל (8 מטרים) ולתת לסל ארבע נקודות".

הילדים במגרשי המשחקים כבר יודעים מזמן מה צופן העתיד: לך לכל מגרש בכל שכונת עוני ותראה ילדים בני 12 קוברים את הפגז מהאופק. רמת הקליעה מרחוק עולה בכל המישורים. הם יודעים, כי הם קראו בספרים שפעם גם אמרו על זריקת הניתור – בשנות ה-30, כשהתחילו להשתמש בה  בראשונה – שהיא תחליף גרוע לזריקה בשתי ידיים. אמרו אז שקליעת הניתור אינה אמינה כי "יותר מדי חלקי גוף נמצאים בתנועה". אחרי הכל, איזה מטורף רוצה לזרוק ביד אחת, ועוד בקפיצה, כשאפשר בשתי ידיים ובעמידה על המקום? היום הזריקה בשתי ידיים נראית רק על מסכי קולנוע בשחור לבן.

כשקשת השלוש הייתה לעובדת חיים במכללות, היו מאמנים שהאמינו כי מפלצת הגיעה לקמפוסים ושהיא הולכת לגרום טרור בכל אולם כדורסל. ועדת המכללות החליטה על "9 '19 (6.01 מטרים) – מרחק קצר מדי – ועכשיו כולם חייבים לחיות עם המפלצת. מייק שישבסקי ("קוץ' K"), מאמנה הדגול של אוניבסיטת דיוק, מאמין עד היום שה-"3" היא פגיעה באתיקה הטהורה של האבות המייסדים ובכל יסודות החברה האמריקנית: "אותי לימדו שכדי להשיג משהו צריכים לעבוד קשה. אותו עיקרון צריך לעבוד גם בכדורסל. שישה מטרים הם מרחק קצר מדי". דון דונוהר, מאמנה של אוניברסיטת דייטון, טוען שה-"3" היא סימפטום של ירידה במוסר בארה"ב כולה: "אנחנו הופכים לאומה של מהמרים ומסוממים, האוהבים את הרטט והרעידה הרגעית כתחליף לעבודה קשה", הוא אומר.

בוועידה האחרונה של מאמני הכדורסל במכללות תפסה הסוגייה מקום בראש הדיונים. לא כל כך החוק עצמו, כמו המרחק הקצר של הקשת במכללות.

שאלון שנערך שם גילה שבקרב המאמנים, 56 אחוזים מתנגדים לחוק ה-3 כמו שהוא היום, ורק 44 אחוזים טוענים שהוא מביא לידי שיפור במשחק. מנגד, 67 אחוזים מהמאמנים מסכימים שה-"3", עם הרחקת הקשת, היא בכל זאת התשובה. כשהחוק החדש נכנס סופית לפני שנתיים, רק 35 אחוזים מהמאמנים היו לצדו. יש ליגות מכללות באזורים שונים בארה"ב שעדיין מצפצפות על החוק החדש ומשחקות בלי קשת השלוש. "החוק הומצא על ידי אנשים מפגרים", אמר המאמן לשעבר של סיטון הול, 'ספידי' מוריס. לכן צריך הייתי להוסיף 'לשעבר', בביטוי 'מאמן סיטון הול'. ככה זה היום ב-NCAA, בכדורסל הבינלאומי וב-NBA: אם אינך מאמן עם ה-"3" בהתלהבות, תפוטר בהתלהבות. אבל עדיין יש מאמנים מהגדולים כאן – בעיקר הוותיקים, שכמו כלבים זקנים לא מסוגלים ללמוד טריקים חדשים – כרולי מסימינו מווילנובה או לארי פינץ' מממפיס סטייט ועוד, המתנגדים לחוק בחריפות, אבל איש לא יפטר אותם. "כשהחוק נכנס לכדורסל לא אהבתי אותו", אומר מאמן צ'טאנוגה יוניברסיטי מק מקאטי, "עכשיו שיניתי את דעתי: אני שונא אותו".

ד"ר אדוארד סטיטס, ראש ועדת כדורסל המכללות שהכניסה את החוק, ענה לכל המקטרגים שאין דבר גרוע בחוק שהגנה טובה לא יכולה לתקן. אולי. אבל הבעיה הייתה ונשארה המרחק עצמו, לא הרעיון. "6.01 מטרים זה כמעט 'ליי-אפ' לשחקנים המודרנים", אומר מסימינו. דין סמית, מאמנה הדגול של מכללת צפון קרולינה ואחד מנושאי הדגל הראשיים של החוק, עונה: "אם ה-'3' כל כך קל, ולא שווה שלוש, אז מה נעשה עם הדאנק? הלוגיקה אומרת שהוא צריך להביא רק נקודה וחצי!"

"כל הקלעים הטובים מסוגלים לקבור שש-שבע זריקות מעשר מטווח השלוש, גם במכללות וגם בכדורסל הבינלאומי", טוען בוב הופקינס, מאמן המכללה השחורה גרמבלינג יוניברסיטי. "בשם אלוהים, אפילו אני, הסובל מדלקת פרקים ועוד כל מיני תחלואים, מסוגל לקבור אותה מתי שארצה". כן, הופקינס, הם יכולים לקבור 70 אחוז משם, ואולי גם אתה יכול – אבל בתנאי שאין הגנה, כמו באליפות השלוש. ג'ון וולבי, מאמן הג'וניור קולג' 'סיטי סטייט', חישב ומצא של- NCAA יעלה 378,456 דולרים להיפטר מהחוק. החישוב התבסס על שלושה גלון של טרפנטין, הכמות הדרושה למחוק את הקשת בכל אחת מ-3,000 המכללות המשחקות כדורסל, לא כולל עבודה. צביעת קשת חדשה במרחק 22 רגל (6.70 מטרים) – מה שהרבה מאמנים מציעים – תעלה על פי חישוב דומה כ-200 אלף דולרים נוספים.

"עלינו להתקרב לקשת הבינלאומית", אומר בובי נייט. "הכמעט 20 רגל שלנו (6.01) קלה מדי, והכמעט 25 רגל ב-NBA (7.24) קשה מדי. גם הקשת הבינלאומית (6.24) קרובה מדי: צריכים לשנותה ל-22 רגל (6.70), ואז כל העולם החובבני ישחק באותה קשת. ממרחק כזה שחקן יוכל לזרוק לסל בלי לקבל רשות מהוריו, אם כי רשות ממני הוא עדיין יצטרך לבקש".

הבעיה עם ה-"3" במכללות היא, ששם תמיד מקימים ועדות כדי להתגבר על מצבים "לא רצויים". כששחקן שחור כלו אלסינדור (קארים) הגיע ועשה טרור במכללות עם הדאנק שלו, ועדת "יורמים" של ה-NCAA מיד הוציאה את הדאנק מחוץ לחוק. כל כך פשוט. אותו ד"ר סטיטס, אחרי שראה את מלחמת הכוכבים בשחקים בין לואיוויל לאוניברסיטת יוסטון לפני כמה שנים, הציע מיד להגביה את הסל ל-11 רגל (3.35 מטרים) מה-10 רגל (3.05) כיום.

עכשיו קבעה הוועדה של סטיטס את הקשת כל כך קרוב, עד שהיא מגרדת ממש את קצה עיגול העונשין. אז מה הפלא שהעניין כל כך חם? "יש לי הצעה לוועדה של סטיטס: למה לא יחליטו על קשת של 28 רגל (8.53), ואז לאיש לא יהיה אכפת אם יש או אין קשת", אומר מאמן נבדה/לאס ווגאס, ג'רי טרקניאן, על תוצאותיה של עבודת הוועדה.

סטיטס פשוט זרק מספר, איש לא התווכח, והחוק התקבל והיה לעובדה קיימת. עכשיו כולם חייבים לחיות עם הקשת עד לשינוי הבא. הדבר יכול להימשך שנים, ואולי בעצם רק עונה אחת: באינדיאנה יש ילד בן 17 ושמו סטיב ברלון. הוא קולע העונה בתיכון 78 אחוזים מהשלוש. במשחק אחד קלע 21 סלי שלוש רצופים (סיים עם 78 נקודות) ללא החמצה. אל תדאגו. ה-NCAA תנסה למצוא דרך לחסל אותו כפי שניסתה לעשות – ולא הצליחה – לאלסינדור.

*******************

זריקת השלוש (וכן הכדורסל הקבוצתי) קיבלה את הזריקה בזרוע החשובה ביותר באולימפיאדת 2004 באתונה, כשכוכבים אמריקאים מה-NBA פישלו בגדול מכיוון שלא היה ביניהם קלע חוץ גדול אחד. שיחקו שם כרמלו אנטוני, קרלוס בוזר, טים דאנקן, אלן אייברסון, לברון ג'יימס, סטפון מרבורי, שון מריון, למאר אודום, אמקה או'קופור, אמרה סטודמאייר ודוויין ווייד. חוץ מאייברסון, מרבורי ו-ווייד, איש לא קלע יותר מ-30 אחוזים מהשלוש באותה עונה, ואפילו שלושת אלה היו רק בינוניים מרחוק (35, 35 ו-37 אחוזים בהתאמה). את מי השאירו בבית? את שריף עבדור רחים (56 אחוזים), ריצ'רד המילטון (47 אחוזים), צ'ונסי ביליאפס (44 אחוזים), וולי שצ'רביאק (43.8), קובי בריאנט (42.6) או עוד 26 שחקני NBA שממוצעם מהשלוש נוגע ב-40 אחוזים והם טובים בקליעה מרחוק מכל אלה שבחרו. הארגנטינאים והאיטלקים הפשיטו לנבחרת האמריקאית את המכנסיים בזריקות מדאון-טאון, ובכדורסל חכם. לטעמי, היה אפשר להרכיב חמש קבוצות טובות מזו שהגיעה לאולימפיאדה. היום מבינים כולם שהקליעה מדאון-טאון חיסלה את היאנקים. ההימור שלי? באולימפיאדת 2008 בסין כבר תראו חבורת אשפים מה-NBA בזריקות מדאונטאון.

את "קבלת" ה-"3" כגורם התקפה לגיטימי הוכיחה פניקס סאנס, שב-2006 הייתה לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שקלעה יותר מ-10 סלי שלוש בממוצע למשחק.