הרגע הזה הוא כל מה שיש לנו / זיו טל
*
לכבוד כתבתו הראשונה של זיו, קוואי מחייך את החיוך הרביעי בחייו מאז אמו נתנה לו סוכריה על מקל!
(זיו טל גר ברח' החורש, קרית טבעון, 6 בתים מהבית בו גדלה אשתי רינה ז"ל! בן 46, אב לשלושה, עובד סוציאלי, מומחיותו בטיפולים בטראומה)
לפני 30 שנה בחיפה הייתי בשיא גיל ההתבגרות. אחד מייקל ג'ורדן התחיל את ריצת האליפויות שלו, הרבה בזכות התמיכה המנטאלית שקיבל ממני ומחברי הטוב דן כשקמנו טרוטי עיניים בארבע בבוקר, מחפשים שידור חי שעובד לפני תחילת יום הלמודים.
השנים עברו וקרחות התגלעו במפרץ חיפה ועל ראשינו העטורים. במפרץ אחר ליד גשר הזהב, כבר בלי אריק איינשטיין שיושב לו על המים, רחוק מאד מהמזרח התיכון, סטף קרי הפציע משום מקום כשהוא סוחב שושלת אדירה שנקראת גולדן סטייט ווריורס על גבו הצנום וידיו היציבות. טיפה לפני שסטף קרי התחיל למרק גביעים, בחלק אחר מחוספס הרבה יותר של ארה"ב, תחת הנהגתו של מורה זן קשוח ונרגן מיוגוסלביה, אחד קוואי לאונרד, בחור צנום עם ראסטות, לקח אליפות עם סן אנטוניו ספרס כשהוא מפגין קור רוח מרשים. הוא אחד מאלו שזורם להם קרח בורידים, אנשי מעשה שקטים ומופנמים שנוטעים מטעים שלמים לבד בלי להתלונן ולא כל כך יודעים לבטא את עצמם רגשית.
היום דן כבר גר מעבר לים, בארץ זבת חלב ודבש, קנדי קפוא ואני מאמן מנטאלית דור חדש של שחקני כדורסל צעירים ומנסה ללמד אותם להרכיב ממשלה פנימית בתוך הראש שתיתן קונטרה לטירוף שבחוץ. במקביל קוואי לאונרד וסטף קרי נפגשים לאחד הגמרים המרתקים של השנים האחרונות ואני מתרגש. אני רוצה לראות את קוואי עם השקט הפנימי שמכסה על המון פגיעות, מביט בעיניים של המפלצת העשירה מעמק הסיליקון ואומר לה שיש סיכוי. יש סיכוי לאנשים הפשוטים שעובדים קשה לקחת את עצמם מעל ומעבר למה שמצופה מהם. להאמין שבעזרת כוח הריכוז והרצון ניתן להגיע לשיאים של ביצוע טהור. לתת סיכוי למאמץ קבוצתי ותיאום ולקחת קבוצה של אנשים למקום גבוה. גבוה לא כי יש בו כסף או תהילה. גבוה כי הוא מסמל את ההליכה מעבר למובן מאליו, מעבר לפחד, מעבר לספק העצמי.
*
*
הפרשנים ספקנים בנוגע לסיכוי של קוואי והחבורה הלוחמת מטורונטו לעשות את זה.
שיהיו ספקנים. דן ואני נאספים משני צידי האוקיינוס דרך המסנג'ר לתמוך בהיתכנות של קוואי להצעיד את טורונטו למקום עוצמתי, מקום של אמונה עצמית ותפקוד שיא גם ברגעי משבר. למשימה נרתמו גם מיליוני אוהדים בעיר קוסמופוליטית שנותנת קונטרה לשנאה ולגזענות שמתאספים בהמוניהם בפארקים ציבוריים ומפגינים את כל מה שיפה בספורט.
עד שתגיע הגאולה אני אמשיך לנופף בידיים וברגליים כמו צפרדע עם הפרעת קשב ולתת אגרופים לספה ברגעי משבר, מנסה לסתור את החשש שגולדן סטייט תחסל במטח שלשות תוך כמה שניות את חומת הביצורים שטורונטו מרימה מולה במאמץ אין קץ. אני יודע שהסיטואציה פאתטית במובן מסוים אבל אני מרשה לעצמי להיזרק כמו פעם כשהייתי ילד עם כדור כתום ביד ונתתי את הכל על המגרש. אשתי והילדים ישנים ורק החתולה מביטה בי בחמלה כשאני מתעוות, צועק ומסמן עם הידיים להאט את המשחק כי גולדן סטייט אוהבים לרוץ. לדן המצב קצת יותר מסובך כי הוא רואה את המשחקים יחד עם כל המשפחה, אבל תמיד הוא היה האסוף מבין שנינו.
בינתיים, עד שטורונטו תנצח ארבעה משחקים, אני אמשיך להפגין אי שפיות רגעית בפינה קטנה במזרח התיכון שמחכה שהשחר יפציע ואהנה מההליכה שלי אל מעבר לקו השיער הנסוג ואובדן התשוקה הטבעי בהתחשב בכך שדן ואני עוד מעט נושקים לחמישים. עד אז, כשהאבק מצהיב מבתי הזיקוק על מפרץ חיפה שמונח לא רחוק מקריית טבעון בה אני נמצא, אני אומר לעצמי שהכל אפשרי. הכל מתחבר להתרחשות קוסמית אחת מתואמת שמתגלמת ביכולת של בחור צנום עם ראסטות לזרוק זריקה טיפה שטוחה ממה שהיית מצפה שבסופה אתה שומע סוויש ורואה את הרשת מתנועעת בשלווה שנמצאת בסתירה לכל ההמולה שקיימת בעולם.
וכמו אז, לפני שלושים שנה עם מייקל, משהו בך נרגע, גם אם זו רגיעה זמנית. אחרי הכל, הרגע הזה הוא כל מה שיש.
נהדר!
.
https://www.youtube.com/watch?v=67gUGnYca3Q
תודה רבה! לכבוד הוא לי. קורא אותך מנחם מאז שהייתי נער ובשנה שנתיים האחרונות מאז שגיליתי את הופס נהנה מאד לקרוא והאתר הפך ממש חלק מהיומיום עבורי. איזה כיף להצטרף.
מרגש. תודה.
מקסים ומדויק. תודה רבה זיו.
כתיבה נפלאה ממש.
מקסים זיו, וקצת חסר לי כאן באתר לנוכח גלי ההייטריות שמשתלטים בכל פעם שהפלייאוף מגיע.
נהדר זיו! מקסים. תודה רבה!
מצוין זיו.
תוהה כמה הטראומה של קוואי היא חלק באהבה שלך לבחור המופלא והלא שגרתי הזה.
יש מצב. נקודה מעניינת
מעולה, זה מדהים שיש כל הזמן כותבים חדשים ומצוינים, המשך לכתוב. למרות הפרש הגילאים בינינו (אני בן כמעט 13) אני מכיר את התחושה של לכתוב פעם ראשונה באתר של מישהו שאני מעריץ ואוהב לקרוא את הפוסטים והספרים שלו, וזו הרגשה מדהימה שלא תסולא בפז.
המשך לכתוב!
איזה כיף של פוסט בכורה!
תענוג גדול ותודה רבה (:
מצויין זיו. כתיבה נפלאה וקולחת שמעלה חיוך
מצוין
נהנתי לקרוא, כתיבה יפה מאוד. הזריקה של קאוואי באמת שטוחה..
מצוין,קצר וקולע!
.
נ.ב-ראסטות זה מה שהיה לבוב מארלי
לקוואי יש צמות 🤗
תודה לכולם על המילים החמות. שתהיה סדרה מופלאה!
מאמרים מלאי רגש והמיה מסוג זה כמעט שכבר לא קוראים. כשאני ניסיתי לכתוב מין מאמר כזה (לא עד כדי כך טוב, אבל ניסיתי!) על לארי בירד ענו לי שאני "משתפך מדי". היי, ספורט הוא אחד הדברים האחרונים שעדיין מרגשים אותנו, וגורמים לנו גירויים , כיסופים, ומצבי רוח. הלוואי וככה זה יישאר.
בקשתי מזיו שימשיך לכתוב, ולא משנה אם פוסטים מלאי תחושות וסנטימנטים, או יותר עובדתיים.
תודה זיו, ודבר נוסף: ברח' החורש 6 גר פעם אחיו של אבי החורג יוחנן לס, ושמו היה ד"ר ליאו לס – רופא נשים שמשרדו היה בנצרת.
תודה רבה זיו, כתיבה משובחת!
מכאן בטורונטו, העיר בהיסטריה, שיחת היום היא כמובן הראפטורס שאפילו עברו את רמת העניין של ההוקי אפילו שהמייפל ליפס Maple Leafs, קבוצת ההוקי של טורונטו לא הגיעו לפלייאוף. המשחק ביום ראשון היה הנצפה ביות בתולדות משחקי הנבא בקנדה עם יותר מ-3 מליון צופים. הכיכר שמחוץ לארינה מפוצצת, ואני חושב אולי זו הזדמנות חד פעמים לראות הסטוריה. העיר מאמינה שאחרי 24 שנה אפשר לעשות זאת. כמו שאמר המשורר, קוואי קורע רשתות…
איזה כיף שיש סדרה עוד לפנינו, מחכה למשחק הבא ולפוסט הבא שלך.
דן (זה עם המפרצים)
🙂
אחלה פוסט
פוסט מעולה זיו.
ברמה שהיית חוטף סרגל על היד בסרט החומה אם היית כותב את זה בשיעור.
צריך עוד פוסטים גבריים ומחוספסים עם מפרצים וחוש הומור (הנה, עכשיו אני מדמיין אותך כמו ג'ון מקליין. ולא המשפטן הלא מפורסם)
אחלה מן אחלה
ממש
(רואה מנחם… עכשיו אני גם משתפך)
🙂
מפרצים, דן? נראה אוקיינוס בתפארתו…
נראה לי שטעית בקשר לרייטינג: בארה״ב זה היה משחק הפיינאל הראשון עם הרייטינג הכי נמוך זה עשור, עשרה וקצת מיליון
בקנדה לעומת זאת הגיע נתון צפייה של יותר משבעה מיליון – שזה כחמישית מאוכלוסיית המדינה כולה!
מזכיר קצת את ישראל והארוביזיון
ויופי של פוסט זיו, תמשיך ככה
נהדר. תודה.
מחזיק אצבעות גם כן לקנדים למיניהם!
כיף לקרוא. תודה רבה.
פוסט מרהיב.
תודה זיו!