(קריאה שנייה ואחרונה לתרומה קטנה לכיסוי משחקי הגמר מהאולמות)
1. ההבדל בין להיות שם ולראות בטיווי
לפני יומיים פניתי לאנשי הצוות והגולשים בבקשת תרומה צנועה לעזור לכתבינו בארה"ב בהוצאה הגבוהה של טיסות לחוף המערבי, שהייה במלון, ובמקרה אחד טיסה חזרה לטורונטו ושוב לסן פרנציסקו כי הלל הורוביץ – כתבינו המצויין והנאמן הנמצא בטורונטו בשליחות – לא יכול לכסות את המשחק ה-5 כי כחובש כיפה סרוגה המשחק ה-5 נופל בחג השבועות. כמובן שאם טורונטו מנצחת 4 רצופים נחסוך הוצאות טיסה אחת.
היו כאלה שסירבו בטענה שכיסוי מהאולם הוא מיותר כשישנה טלוויזיה. אלה שכתבו זאת כנראה לא היו מעולם במאורע ספורט מיוחד במינו, או שהם לא היו כותבים מה שכתבו. אותו דבר עם 'הפורשים' שעשו ביג-דיל בסרובם לעזור לשלוח את אלעד דהן ל'אול סטאר', כי, לדבריהם, "סיקורים מהאולמות לא מעניינים אף אחד". גם 'הפורשים' לא היו כנראה בחייהם במאורע ספורט אמיתי (מלבד אחד מהם שסדרתי לו משחק בפילדלפיה) או שהם לא היו כותבים בחיים 'לא מעניין אף אחד'.
אם צפייה בטלוויזיה שווה לביקור אישי באולם עם ראיונות, סרטונים, צילומים מיוחדים, ונוכחות במקרים מיוחדים ואווירה שלא ניתן לתאר בלי להיות שם, מדוע עתונים וגופי מדיה מכל העולם שולחים נציגים למאורעות ספורט מיוחדים? אני הייתי בחמש אולימפיאדות, תמיד אחד מאיזה 6,000 אנשי מדיה מכל העולם, ואני יודע את ההבדל.
רוצים דוגמאות?
כיצד הייתי יכול לתאר לעתון 'ידיעות אחרונות' את שיאו העולמי של בן ג'ונסון שהוא עשה בסיאול (לפני שניפסל בגין שימוש באנבוליק סטרואידים)? כתבתי עמוד שלם בעתון רק על גמר ה-100 מטרים נגד קרל לואיס. תארתי כיצד בן ג'ונסון הגיע לעומתי – ישבתי מקסימום 10 מטרים מקו הגמר – כמו איזה שטפון ענק. צונמי. המאמר עשה אז רעש גדול.
כיצד יכול הייתי לתאר את מה שהיה בלי להיות שם? את האווירה, הטרוף, ואת הריצה עצמה שעד היום אני יכול לעצום את עיני ולראות בן אנוש שמגיע לקראתי במהירות מדהימה. מפחידה ממש. כסכר של אגם ענק שקורס, וטריליוני גלונים של מים באים לעומתך.
חבל שאיבדתי את היכולת לתאר דברים כאלה, אבל הנה לפחות תמונה:
או ההופעה הראשונה של הדרים טים.
אני זוכר עד היום את הצמרמורת והרטט שהרגשתי עם כניסת ה'דרים-טים' ב-1992 לאיצטדיון בברצלונה. ואני לא הייתי איזה עתונאי מצ'צ'קולסובה, סלובניה, שרק שמע על מג'יק, לארי, או מייקל. אני הרי ראיתי אותם בעשרות משחקים ושוחחתי איתם בחדרי הלבשה, מסיבות עתונאים, ובאול סטאר. ועדיין הרגשתי זיעה קרה ניגרת מפני כי היה ברור שזה רגע הסטורי. כשראיתי שיאנים עולמיים עוזבים את שורותיהם מהמקום המוקצב למדינתם בהתלהבות של ילדים קטנים הרואים את 'פיטר פאן' LIVE, ורצים כמטורפים עם מצלמות לצלם את כוכבי העל האלה וללחוץ ידיהם, ידעתי שאני חוזה בהסטוריה. וכך בדיוק כתבתי ל'ידיעות אחרונות' בתאור של 1,200 מילה על טכס הפתיחה, כששליש ממנו מוקדש לדרים-טים.תארתי כל חווייה באריכות, והודו לי מכל עבר.
מה אתם ראיתם בטיווי (אם כבר נולדתם אז)? ראיתם את הדרים טים נכנסת לאיצטדיון לקול תרועות, וזהו.
או הפגישה הראשונה שלי פנים-אל-פנים עם הסוס 'סקרטרייט'.
כיצד יכולתי לכתוב את אחד ממאמרי הספורט הטובים ביותר שלי, 'הסוס של אלוהים' מבלי להיות בבלמונט, ולתאר את הסוס סקרטרייט שעמדתי מולו – סוס פור גאד סייק – והרגשתי יראת כבוד (!!!) במרוץ הסוסים הגדול מאז ומעולם בשנת 1973, מרוץ שעד היום אף סוס לא מגיע לקרסוליו? האם ניתן להיות מעורב רגשית אחת מחוויות הספורט הגדולות ביותר שלי ולכתוב סיפור כפי שכתבתימראיית מרוץ סוסים בטלוויזיה?
לכם, החוזים בסרטון או טיווי זה מרוץ סוסים כשסוס אחד מנצח בהפרש של 31 אורכים. לי המרוץ הזה יישאר אחת מחוויות הספורט הגדולות ביותר שלי:
אילו לא הייתי שם ועמדתי ליד 'סקרטרייט' אולי איזה רבע שעה, כיצד הייתי יכול לכתוב לקוראים:
"למרות יהירותו, הקפריזיות שלו וגאוותו, הייתה לסקרטרייט אישיות גדושה בהומור ושובבות. אני זוכר אותו ב"פאדוק" (מסדר הראווה), כשהוא בא לעברנו במהירות גבוהה, ובשנייה האחרונה משנה כיוון כשכולנו קופצים הצדה בפחד מוות. או את הפעמים שבהן היה מתחנחן לעיתונאים, מפלרטט אתנו, מתגרה בנו עם אפו החד, וכשעיתונאי תמים היה ניגש ללטפו, היה הממזר מתעטש ומתיז על חליפתו מנה גדושה של דייסת דשא רטובה. אבל כשהוא ראה את המסלול, כשהחצוצרות השמיעו קולן ברמה, נעלם ההומור. אז ראית בעיניו מן התלקחות להבה שלא הייתה לסוס אחר. עיניו היו מזרות אש, וכולו רצינות וחוסר סבלנות. הוא רוצה לצאת לדרך. הוא רוצה לדהור. הוא רוצה לשרוף את המסלול."
סקרטרייט סיים את המרוץ בזמן לא יאומן של 2:24 דק'. אף סוס אחר לא סיים בפחות מ-2:26 דק'. 2 שניות מלאות אחרי השיא של סקרטרייט. במרחק? משהו כ-40 מטרים (יוסיין בולט רץ 100 מ' ב-9.58 שנ', אז עשו חשבון).
כך סיימתי את הסיפור:
בסיום העונה, אחרי שבעה ניצחונות נוספים, הוא נמכר ב-18 מיליון דולר להרבעה. כיום, על פי מה שהולך בשוק סוסי המירוץ ובחישוב האינפלציה, היה הסכום מגיע ל-200 מיליון. אולי אפילו יותר. אבל נראה שבגלל מאמציו האדירים במירוצים הייתה ספירת הזרע שלו נמוכה. בשנתיים הראשונות לא הצליח להכניס אף סוסה להיריון למרות שנתנו לממזר את המהירות והנאות ביותר. כולם צחקו: "ה'כל-יכול' אינו מסוגל לעשות את הדבר הפשוט והטבעי ביותר!" ברחבי היבשת פשטה האמרה DUD AT STUD"" – שלומיאל בהרבעה.
אך אז החל לתפקד: ב-13 שנות"BUSINESS AND PLEASURE" הוא הפך אב ל-507 צאצאים, מתוכם 335 סוסי מירוץ בין טובים למצוינים, כשהטוב מכולם הוא "ג'נרל אסמבלי", מנצח בשניים משלושה מרוצי טריפל קראון לפני שלוש שנים (אבל בזמנים נחותים בהרבה משל אבא), וסוסת השנה, "ליידי דיקרט". כמה שניסה, סקרטרייט אחר הוא לא היה מסוגל ליצור.
היו סוסים גדולים אחרים. סטיבן קרייסט מניו-יורק טיימס, הנחשב להיסטוריון הסוסים הבכיר ביבשת, כתב ביום מותו של סקרטרייט: "מן-או-וור, קלסו, סיטיישן, ג'ון הנרי, וור אדמירל – כולם היו גדולים. אך סקרטרייט הוא הגדול מכולם. הוא תמיד יהיה אמת המידה על פיה נמדוד את כל האחרים".
צ'ארלס הוטון, גורו מרוצי הסוסים, מוסיף: "הוא היה הסוס האידיאלי שאלוהים ברא והביא לעולם פעם אחת, אך רק פעם אחת. הוא חיית המרוץ האופטימלית. אני מרגיש בר מזל שזכיתי לחיות בתקופתו". וגם אני מודה לאלהים שנגעתי בו, ליטפתי אותו וראיתיו ביומו הגדול ביותר.
היום הודיעו מה יכתבו על מצבתו: "הוא היה הסוס המושלם של אלוהים".
***
כיצד יכולתי לתאר את טרוף הכדורסל בתיכונים מבלי לבלות שלושה ימים בקינימן, אינדיאנה, ולחזות במו עיני כיצד קבוצת תיכון מגיעה לאימון בחצות של 'חג ההודייה', כי…לפי עוזר המאמן ששוחחתי איתו אומר לי ש"מנספילד (העיירה השכנה, לפני משחק פלייאוף חשוב) עושה הרגע בדיוק אותו דבר". כמובן שאחת המטרות היה המשחק עצמו, אבל כל ההרפתקה לראות בני חוואים הלומדים, עובדים בחווה, ומתאמנים כדורסל היתה אחת מחוויות הכדורסל המרתקות ביותר שלי. ככה זה בכיסוי כמעט כל משחק: תמיד קורים דברים מסביב ששום מצלמת טיווי לא מסוגלת לקלוט.
כיצד הייתי מסוגל לתאר את גמר המכללות בין לויולה משיקגו – מכללה פצפונת משיקגו שלראשונה בהסטוריה עלתה עם 5 שחורים – שניצחה בגמר המכללות את סינסינטי הגדולה והמפוארת, אמנם שנה אחרי שאוסקאר רוברטסון כבר סיים שם את לימודיו)? משחק היסטורי ואחד החשובים בתולדות הכדורסל, שנתתי לו כותרת ב'חדשות הספורט' "השעון מראה 00:00" שהיה האלפית השנייה בה ניכנס כדורו של ראוס מלויולה, וקבע 58-60 עם הבאזר? או, סליחה, אז הטיווי היתה רק בראשיתה, ואולי עדיין בכלל לא בישראל.
המאמר הראשון שכתבתי ל'ידיעות אחרונות' היה מאמר שהופיע במגזין יום ששי "7-ימים" עם תמונתו של שוגר ריי ליאונרד בשער המגזין, בשנת 1987. למיטב ידיעתי היו רק שתי תמונות ספורט בשער המגזין מאז ומתמיד: שוגר ליאונרד מ-1987, ואז "הנגוע" – עם תמונת מג'יק ג'ונסון בשער המגזין ב-1992.
הקרב בין שוגר ריי ליאונרד ומרווין 'מרבלס' הגלר היה – לדעתי, ולא רק דעתי – קרב האגרוף הגדול, המרתק, המפתיע, והמצמיר ביותר בהסטוריה. כתבתי עליו 8 עמודים במגזין. הקדמה, סיבוב אחרי סיבוב, וסיום. כיצד חזייה בקרב בטלוויזיה היתה יכולה לתאר את הרגשתי כשאני יושב ברינג-סייד, שומע את רעש החבטות, האנחות, החירחורים, הזיעה והדם המותזים מהזירה עד מקום מושבי אולי 6-7 מטרים מהזירה כשמאחורי יושבים סנטורים, כוכבי הוליווד הגדולים ביותר, ביליונרים שאני לא מכיר, והנה למנחם לס מ'ידיעות' ישנו מושב טוב מאשר להם.
כך התחלתי את המאמר:
הברק גבר על הרעם. מטוס הלביא על הבואינג. ספינת החלל המחייכת, בעלת הבייסי-פייס, התקיפה את נושאת המטוסים הקרחת והכבדה ולא הניחה עד שידה הורמה אל-על.
באחד הקרבות הנהדרים והמפתיעים ביותר בהיסטוריה של האגרוף שוגר ריי ליאונרד, המתאגרף שחזר לזירה אחרי שלוש שנות פרישה, גבר על מרווין הגלר, אלוף העולם במשקל בינוני והמתאגרף הנחשב לטוב בין כל האלופים בכל המשקלים, באחת ההפתעות הגדולות בתולדות האגרוף, אם לא הגדולה שבהן. חשבנו שהגלר יאכל את שוגר. אבל לפתע הכל השתנה לנגד עיני הרואות ולא מאמינות: שוגר – שלאס ווגאס לא נתנה לו כל סכוי – התעלה לרמת אגרוף עילאית בקמבק הגדול בהסטוריה, וסחף את 'מרבלוס' להצגה שתיזכר כל זמן שקיים אגרוף.
היה זה תיאטרון במיטבו. משחק שחמט מפליא של אגרופים, זיעה, ודם.
הייתי נוכח, וכתבתי , על רגעי כדורסל שלא אשכח לעד, ותארתי אותם FRAME אחרי FRAME. את הזריקה שג'ון סטארקס החמיץ מהפינה נגד יוסטון שהיתה נותנת לניקס אליפות…את 8 הנקודות שקלע רג'י מילר נגד הניקס ב-13 השניות האחרונות של משחק הפלייאוף כשאני יושב קרוב מאד לספייק לי, ונוסף לרצח עוד מראה לעברנו תנועת שביקה…קליעת השלוש של ריי אלן נגד הספארס, שגרמה לי לקפוץ מכסא העתונאי שלי כמו מוכה טרוף. כל האווירה אחר כך. חדר ההלבשה. צעקות, שאגות. כתבתי על הכל בהתלהבות של ילד כואב מאכזבה גדולה.
(אני כמעט בתמונה. בכל אופן זאת תמונת צלם, ולא SHOT מהטיווי)
(אפילו את זה לא הראו בטיווי)
אם אתה לא שם אתה לא רואה את הדברים האלה אפילו עם טיווי בגודל "240.
לכן אני רוצה את הלל הורוביץ, יניר רובינשטיין, ואבי טרכטמן שם. לך תדע. אולי הם יהיו שם כשקייל לאורי קולע 58 נק' דרך הגרון של סטפן קרי, ויספרו לנו בדיוק מה ואיך לפני, ואחרי המאורע המלבב.
לא רק זאת. זה נעים לדעת שאנחנו היחידים שם במדיה המדברים עברית, אלא אם כן הטלוויזיה תגיע.
2. פעם שנייה ואחרונה: בקשת תרומה לעזרה בהוצאות כיסוי שלב הגמר!
הפעם היחידה שבקשתי השנה עזרה מאנשי צוות וגולשים לכיסוי הוצאות היה האול-סטאר האחרון. אני פונה אל כולם שוב בבקשת תרומה.
החדשה המשמחת היא שקבלנו אישורים לכיסוי כל משחקי הגמר. זה לא דבר קטן. ה-NBA מאשרת רק 224 אקרדיטציות למדיה, כולל צלמים, מכל רחבי ארה"ב והעולם. העובדה שהופס אושר לכל משחק מ-1 עד 7 היא אות כבוד לאתר. הפכנו לאתר ידוע ומוכר ב-NBA, והיום כשפניתי לסם טייגר, מנהל הקומוניקציה של ה-NBA בניו יורק, שהוא גם האחראי על המדיה למשחקי WNBA וניסיתי להסביר לו מי אנחנו (כי עיקר קשרי הם עם NBA אינטרנשיונל) עם הבקשה לאישור אקרדיטציות, הוא חתך אותי – "כולם כאן מכירים את הופס".
אז ככה:
*משחק ראשון בטורונטו – הלל הורוביץ
*משחק שני בטורונטו – הלל הורוביץ
*משחק שלישי בגולדן סטייט – יניר רובינשטיין
*משחק רביעי בגולדן סטייט – יניר רובינשטיין
*משחק חמישי בטורונטו (אם יהיה צורך) – יניר רובינשטיין (הלל המצויין והמסורתי, המתגורר בטורונטו, לא יכול לכסותו מפאת החג)
*משחק ששי בגולדן סטייט – אבי טרכטמן
*משחק שביעי בטורונטו – הלל הורוביץ
כיסוי ההוצאות הם לטיסות של יניר מוושינגטון לסן פרנציסקו, ואז משם לטורונטו, והטיסה של אבי טרכטמן לגולדן סטייט. אם יישאר כסף נותר נשתמש בו לעזור ליניר ולאבי בתשלום מלון בסן פרנציסקו, העיר היקרה ביותר בארה"ב. כל כסף מיותר שיישאר – אם יהיה כזה שזה דבר מסופק ביותר; אני בטוח שגם יניר וגם אבי ייאלצו לשלם מכיסם די הרבה – יישמר בידי אבי טרכטמן עד להוצאה הבאה.
אני לא מבקש כל תרומות באופן רגיל וקבוע כמו אתר ספורט לא-מסחרי אחר בארץ. אני מריץ את האתר בשמחה ואהבה עם כל ההוצאות ההכרחיות. אבל כשחברי צוות צעירים מוכנים לכסות עבורינו משחקים בערים המחייבות טיסה ומלון, ברצוני לעזור להם במידת האפשר. אני הראשון השולח $50 דולאר, ואם אנשי צוות וגולשים יתרמו כל אחד מ-20 ש"ח עד 50 ש"ח (כמובן שאם ישנם היכולים להרשות לעצמם יותר זה יתקבל בשמחה, וכפי שציינתי, כל כסף מעל ומעבר לטיסה ומלון יישמר לפעם הבאה, אם-כי אני לא מאמין שזה יקרה כשמלון היום בסן-פרנציסקו עולה סכום גדול מאד).
מעטים ביותר הם האתרים העולמיים שיהיו במשחקי הגמר. הופס יהיה בכולם. זה כבוד גדול ואחריות גדולה, וכבעל האתר אני גאה שנהיה שם בכל המשחקים, אבל אנחנו זקוקים לעזרה קטנה מהצוות והגולשים!
התרומה דרך פייפל היא קלה ביותר: שני ה-PAYPALS האלה מגיעים לאותו מקום! היכנסו לאחד מהם, ודרך הקרדיט קרד ניתן לשלוח את התרומה.
3. מג'יק עונה למאמר ב-ESPN שמג'יק יצר אווירה של "FEAR, DISTRUST, AND ANXIETY"
בקסטר הולמס, עורך ראשי ב-ESPN יצא במאמר ארוך "לייקרס 2.0". המאמר ארוך מדי אבל קל לקריאה והנה הוא למעוניינים:"LAKERS 2.0".(http://www.espn.com/nba/story/_/id/26821790/lakers-20-failed-reboot-nba-crown-jewel) .
בפוסט הוא מאשים את מג'יק שהוא לא רק שלא עשה הרבה אם REBOOT את הלייקרס הנכשלת, אלא מאשים אותו שהוא השליט בקרב עובדי הלייקרס אוווירה של פחד, אי-אמון, ו-ANXIETY".
Holmes expounds on Lakers' dysfunction
*
הוא שואל: "מג'יק טוען שהוא חטף סכין בגב. שבגדו בו. שהכשילו אותו:
"BY WHO"???, הוא שואל. "מי בגד בו? מי הכשיל אותו".
מג'יק כמובן האשים את פלינקה.
בקסטר הולמס שואל: כיצד הוא בגד בו? כיצד הוא תקע לו סכין בגב?"
הוא כותב:
According to nearly two dozen current and former team staffers, ranging from occupants of executive suites to office cubicles, in addition to league sources and others close to the team, the Lakers under Johnson and Pelinka were fraught with dysfunction, on and off the court. These sources, who feared reprisal and weren't authorized to speak publicly, describe Pelinka and Johnson as managers who made unilateral free-agent acquisitions; triggered a spate of tampering investigations and fines; berated staffers, including Walton; and created an in-house culture that many current and former longtime staffers said marginalized their colleagues, inspired fear and led to feelings of anxiety severe enough that at least two staffers suffered panic attacks.
*
מג'יק החליט לענות למאמר של הולמס בתכנית של סמית:
*
עצוב. עצוב. יותר גרוע מאשר חשבתי!
4. מה באמת עמד מאחורי רצונו של קוואי לנארד לעזוב את הספארס?
אשך טמיר המקורי
29 מאי 2019 06:37:58תודה רבה, טור לפנתיאון.
לדעתי הסיבה המרכזית לעזיבה של קוואי היא שרצה הביתה לאיזור לוס אנג'לס.
כל השאר קוסמטיקה.
דעה זו תיבחן בקרוב, כשנראה אם יישאר בטורונטו.
אחרי הצלחה כזו כל תירוץ לא יתקבל כדי לא להישאר במקום שנתן לו הכל, ואם אכן יעבור לקליפרס זו חותמת ודאית לתיאוריה.
ברוך רובין
29 מאי 2019 12:38:15ברור שירצה LA, הוא רוצה חוזה נעליים ענקיים למרות שהוא השחקן הטוב בעולם נייקי , איר ג’ורדן יותר נכון, הציעו לו חוזה נעליים מעליב, גם הסיכוי לבנות קוטנדרית בLA .הרבה יותר גדול הצוות המסייע שיכולים לבנות לו בקליפרס הרבה יותר טוב וצעיר מכל מה שיש לטורנטו להציע. המזג האוויר בקליפורניה נהדר לעומת הקור כלבים בטורנטו.
חני ״מעלה את הרמה באתר״ . מקווה לפחות .
30 מאי 2019 02:58:25איך כל הכתבים שרואים הכל ממרחק כמה סנטימטר תמיד טועים בתחזית?
זיו פנמה
29 מאי 2019 07:18:18נהדר!
עבורי לתרום לחבר'ה שטסים למשחקים זו זכות.
תודה על האפשרות!
שטח 101
29 מאי 2019 07:37:17אין ספק שיש הרבה ערך מוסף לכתיבה מהמקום. העניין הוא שצריך לדעת, על מה לכתוב.
1. ככה. המשחק עצמו, בכתיבה בדיעבד, הוא הדבר הכי פחות מעניין. כולם רואים אותו, לייב, מעשרות זוויות. אלה לא ימי הרדיו והעיתונות של פעם, נחמיה בן אברהם או מנחם לס מגלה לנו עולם חדש. זה עידן הרשת האינסופית והטלוויזיה לייב במסך רחב. כולם ראו כבר ה-כ-ל. אין שום טעם בכתיבה דקדקנית, מה קרה בפתיח הרבע השלישי, ו-2 השלשות הרצופות של סטף, "תיאור מהלך המשחק" כמו בעיתונות יום א' של פעם מהלחיגה הארצית. כולם ראו, הרבה יותר טוב מהכותב. זה נטחן כבר כל הבוקר מייד אחרי המשחק, אין שום ערך לדו"ח הזה. אפילו הייתי משחרר כמעט לגמרי את הכותבים מכתיבה על המשחק גופו.
2. ראיונות אחרי המשחק הם דבר נחמד. למרות שרוב שחקני ה-NBA ומסיבות העיתונאים הקצרות, פוסט-המשחק – חביבים אבל די בנאליים. "נצחון חשוב אבל רק משחק אחד בסדרה", וכאלה קלישאות. מה שיותר נחמד זה אווירת חדרי ההלבשה, הנה אנחנו נראה לכם איך זה נראה מבפנים, בתוך האולימפוס שלהם, או קטנות כאלה במסדרון. אם זה יהיה בכלל אפשרי. נחמד. רק שאף אחד לא יצפה ל"הישג עיתונאי" או "סקופ חייו": לא, קוואי לא יבחר להודיע דווקא לך שנשבר לו, ודבר ראשון שהוא עושה זה לעזוב את טורונטו. לא יקרה.
3. איפה כן יש חשיבות גדולה לסיקור מהשטח? מהשטח. לפני ואחרי משחקים. בהגזמה מסוימת – אפשר לוותר אפילו על הישיבה במשחק עצמו ביציע 17C ותיאור של בופה הנקניקים העשיר. במקום לזה, לראות משחק בג'וראסיק פארק, בכפור, על שישיית בירה עם אוהדים מפורקים. במקום זה, כשעוברים למפרץ – לעשות יום שלם באוקלנד, עם האוהדים הוותיקים, עם כחולי הצווארון, לדבר איתם על גולדן סטייט שהם הכירו, ועל המעבר הקרוב לסן פרנסיסקו. מה שעיתונות הספורט בארץ כמעט לא נותנת.
צבע, במשמעות האמיתית של המושג. המקום. האוהדים. הבאזזז שלפני. חשיבות גדולה לבאז שלפני – אלה הרגעים היותר מעניינים של כל התמודדות. המתח שלפני. התקוות, החרדות. הניתוחים של אחרי המשחק יגיעו בלי סוף, והם לרוב יהיו טכניים ומקצועיים, זה קצת אנטי-קליימקס, ביחס לכל התכונה הגדולה שלפני. להעניק למי שקורא פה, את החוויה של להיות אוהד שם. רצוי גם להצטייד בכישרון כתיבה, ותעוזה לחרוג מגוש נתונים מופרז וסטטיסטיקות חונקות (יעשו את זה כאן), ובעיקר מקלישאות וחשיבה בנאלית. להיות מעניין, מקורי. לתת לקורא לפחות משפט או פיסקה אחת, שהוא יזכור וימשיך איתם הלאה. בשפע המידע היום, זה לא מעט.
בהצלחה.
זיו פנמה
29 מאי 2019 08:02:06תגובה נפלאה לדעתי. חבל שאין את השם שלך..
ד"ר רזי הופמן
29 מאי 2019 12:46:03+100
חני ״מעלה את הרמה באתר״ . מקווה לפחות .
30 מאי 2019 02:59:53חבל שלפעמים הוציאו כ״כ הרבה כסף ולא הקליטו בכלל..
לירון
29 מאי 2019 09:07:16+1000
סוסמעץ
29 מאי 2019 10:26:32אחלה תגובה
אבי טרכטמן (נורטון)
29 מאי 2019 17:28:29זה מאד מעניין מה שאתה אומר.
אתה צריך להבין משהו – האורקל נמצא בחור של התחת של סן פרנסיסקו – כלומר, באיזור הכי מוזנח של אוקלנד. מסוג המקומות שלא הייתי נותן לאשתי להסתובב 200 מטר משם לבד בלילה.
ועם זאת, אשתדל. סביר להניח שאם יהיה משחק 6, אטוס מוקדם ביום חמישי ואגיע מספיק מוקדם לאיזור בשביל לנסות ולספק את החוויה הזאת, אינשאללה שגם אצליח.
no funny shtuff
29 מאי 2019 19:13:41תגובה לעניין, מסכים בהחלט (ובלי קשר- שמחתי לתרום..).
סומך על הכותבים שידעו לנפק כתבות צבע מעניינות.
אור
29 מאי 2019 08:01:37תרמתי קצת הפעם ולא באולסטאר שהסיקור ממנו באמת מיותר לדעתי.
בכל מקרה אני לא מבין מה אתה מעביר ביקורת על מישהו שלא תורם, במיוחד אם הוא איש צוות שלמעשה תורם כל הזמן.
לירון
29 מאי 2019 09:06:56+1000
Logan9fingers
29 מאי 2019 09:49:54תרמתי בשמחה,אני נהנה מאוד מקריאה יומיומית של האתר,אז תורם בכייף,בנוסף חלק מהמיכלול שמייחד את האתר הזה הוא ה"להיות שם",רק לראות את הכותרת של דיווח לייב מהשטח מייצר חשמל באתר,גם אם התוכן לא תמיד תואם את הגישה הספרותית,עיתונאית,יצירתית של 100 אחוז מהקוראים,אני אישית עד היום,אהבתי את הכתיבה והיצירה של אנשי השטח השונים,כל הכבוד ותודה רבה.
סכין בגב האומה
29 מאי 2019 10:13:35אני אתרום כי אני משתמש כל השנה אבל מבחינתי אין ערך ללקרוא בדיעבד את מה שכבר ראיתי בטלוויזיה. הכותבים עצמם טובים, וזה נחמד לפעמים לקרוא על משחק שלא ראית, אבל כאן זה מיותר (לדעתי). אגב,היה הרבה יותר הגיוני לתרום ולחלק את זה בין הכותבים.
מנחם לס
29 מאי 2019 16:17:52תגיד לי, סכין, קראת בכלל את מה שכתבתי? מי מדבר על סיקור המשחק עצמו? אני מדבר על האווירה, הצבע, רגעים מיוחדים, צעקות, זיעה, ודם. חבל שלא היית מעודך במאורע ספורט חשוב כעתונאי, בחדר ההלבשה, בלראות את פני השחקנים, בלשמוע צעקות, ויכוחים, ולראות חולדות ברפטר של האולם כפי שאני ראיתי בגרדן הישן בבוסטון.
גדי הלוי
29 מאי 2019 10:40:52תודה רבה!
מדהים כל החלק של להיות שם מול הטיווי. אין ספק שהאווירה במקום שונה לגמרי, גם כאוהד מן המניין וגם ככתב מדיה או צלם. אני למשל, הייתי נוכח בפירוק של בורוסיה דורטמונד במינכן שנה שעברה, שנגמר 6-0 לטובת באיירן מינכן בדרך לאליפות גרמניה. לי בתור אוהד באיירן, זה היה מאוד מיוחד. עוד לא יצא לי להיות במשחק NBA של בוסטון, אבל אני משתוקק. אז אם ההבדל כזה גדול בשביל האוהדים, על אחת כמה וכמה בשביל הכתבים!
אז בוודאי שאני אתרום!
בנוגע לכל השאר:
אני מבין למה מג'יק מרגיש שבגדו בו, אבל עם כל הכבוד – הוא יכל לעשות עבודה יותר טובה. גם פלקינה. יצא ככה שמג'יק נאלץ לעזוב, אבל יכל להיות ההפך בדיוק. שניהם פישלו ורק אחד יכל להישאר. פלקינה נשאר.
אני אישית כבר ויתרתי על הניסיון להבין מה קורה בתוך הראש של קאוואי לאונרד, אבל מעניין שהסיבה היא דווקא חוסר אמון בפופ ובספרס. נשמע לי מהלך לא כזה חכם לא לסמוך עליו, בהתחשב בזה שהוא בפלייאוף כבר מעל 20 שנה ברציפות.
תודה רבה עוד פעם!
האווי לאסוף
29 מאי 2019 11:15:01מבחינתי, לשלוח כתב לגמר זה לא פחות צ'ופר בשבילו מאשר עבודה, וזה מגיע לכל מי שכיסה משחקים במשך השנה, הפסיד עבודה ושעות פנאי, כדי להביא לנו הצצה למה שקורה. נכון שלסיקור המשחק יש כבר חשיבות קטנה יותר מפעם, אבל צבע ותחושה של 'הייתי שם' אי אפשר לזייף. נקווה שמי שיהיה בגמר יהנה, ואני אישית שמח לתת את חלקי הקטן כדי לקיים את זה.
רפיקי
29 מאי 2019 11:17:56כולנו כאן נהנים יום יום מהאתר הזה..
לדעתי מי שיכול לתרום זה ממש חובה בשבילו
אני תרמתי בפוסט הקודם
אחד שמבין
29 מאי 2019 11:42:03תודה מנחם
אני מוכן לממן נסיעה שלך לגמר כולל טיסה במחלקת עסקים
אבל עם כל הכבוד לצוות המובחר שלך הסיקורים שלהם לא מצדיקים לפתוח את הארנק
מדובר פה בזכות להכנס למשחק הגמר ומדובר באנשים מבוגרים שמקבלים הטבה נפלאה
למה להטיס בן אדם קוסט טו קוסט כשיש לך מסקר בסן פרנסיסקו ? על מי אתם עובדים פה בעיינים ?
בכל אופן שיהיה בהצלחה
מנחם לס
29 מאי 2019 16:20:23האדם בסן פרנציסקו כתה שהוא עסוק מדי, וכנראה לא יכתוב לנו יותר
zivsvision
29 מאי 2019 12:01:06תרמתי
תודה מל!
אופיר נ.
29 מאי 2019 12:15:05תרמתי.
דר' M.D לא איזה ביולוג ימי...
29 מאי 2019 13:07:28אני חייב להודות שכל הכתבות מהמשחק עצמו משעממות אותי. תיאור המשחק הוא ממש סתמי (נחמד לדעת שהח'ברה נהנים אבל זהו) והראיונות אחרי המשחק אף פעם לא באמת מספקים את הסחורה (כי השחקנים לא באמת מוכנים להגיד דברים מעניינים)
היום כשיש כל הרבה זכויות צילום וכיסוי כל כך מוצלח אין טעם לדעתי לסיקור מיוחד מהמגרש
דדי
29 מאי 2019 20:27:30https://media.tenor.com/images/2feddc5c28671217b5645bca849aecdd/tenor.gif
David Goldenberg
29 מאי 2019 13:13:13מנחם,
באופן אישי אני נהנה מהסיקורים של הכתבים מהשטח ויש לי המון גאווה בכך שאתר ישראלי קטן מקבל אקרדיטציה לכל סדרת הגמר. תרמתי בשמחה למען מטרה זו ואני חושב שכל אחד צריך לתרום בהתאם ליכולתו.
דה שוט
29 מאי 2019 14:18:20תודה על הטור מנחם, תרמתי, בהצלחה למסקרים
גזר
29 מאי 2019 15:38:30לא תרמתי כי אני לא יכול לתרום אלא אם כן מישהו רוצה לעבור דרכי לאסוף כסף..
בכל אופן סיקור טוב מהאולם הוא כשיש ערך מוסף חוץ מסיקור המשחק עצמו כי זה באמת יש בטיוי.
לדוגמה ראיונות על דברים הקשורים ישראל עם אוהדים, שחקנים ומאמנים אין לך בטיוי
ד"א
יפה מאוד שכל האמריקאים מכירים אותנו אבל אף אחד בארץ לא..
איתי
29 מאי 2019 16:16:14בעיניי להיות נוכח פיזית בגמר nba זאת זכות שמעטים זוכים לה ועוד כשמקבלים כניסה חינם זה וואוווו. אז הייתי משקיע כמה שקלים בטיסה או לינה… לא צריל תרומות. התגובה של שטח 101 יוצאת מהכלל ואן מישהו יישם דבר כזה אפשר היה לשלם בכיף….
אבי טרכטמן (נורטון)
29 מאי 2019 17:30:51מבטיח ליישם אם יהיה משחק 6.
דדי
29 מאי 2019 20:25:04כולם ידעו את הבעיה בין קוואי לספרס.
הסיפור דלף די מהר.
.
מה שכן, מי שכולם רצו לדבר איתו ולשמוע ממנו מאז שזה קרה היה הדוד של קוואי שהוא בעצם הסוכן שלו ומנהל לו את הקריירה, וגם כנראה היה לו חלק מאד משמעותי בעזיבה של הספרס.
.
האלמנט הבאמת נחמד הוא שהיינס- שאצלו הוא בחר סוף סוף לתת את הראיון שכולם רצו שיתן להם – הוא עיתונאי הבית של קלאץ׳…
אראל
29 מאי 2019 23:44:38לפי חלק מהתגובות פה על הסיקור מהמגרשים, נראה לי שלפחות חלק מהפורשים עוד מבקרים מדי פעם באתר. טוב, כנראה שפוסטים עם 5-10 תגובות שבלוניות לא מספקות את הרעב שלהם להופס…
פינגבק: עם התה והלימון והספרים הישנים: נוחת בסן פרנסיסקו על המים / יניר רובינשטיין – Hoops