סיאטל סוניקס – מסע חזרה בזמן

מאת רועי אסין, כתב אורח

לפני קצת יותר משנה ישבתי בפעם הראשונה בקי ארנה האגדי של סיאטל לראות משחק כדורסל. רצה הגורל והעיר שליוותה אותי לאורך גיל ההתבגרות הייתה גם הבית של אשתי. הבעיה היחידה הייתה שבמקום לראות קבוצת אן.בי.איי מלהיבה (או מסריחה, גם על זה הייתי חותם) עם מסורת, אוהדים נפלאים ואווירה מחשמלת, ישבתי בארינה האגדית עם עוד 150 אנשים מנומנמים וצפיתי במשחק של האוניברסיטה הקטולית של סיאטל. כשהרמתי את הראש לתקרה בשביל לראות את באנר האליפות היחידה של הסוניקס ואת הגופיות המופרשות של השחקנים האגדיים, לא ראיתי כלום. למצב העגום הזה יש הרבה אשמים, אבל לפני שאני מתחיל להפנות אצבעות אני רוצה לחזור להתחלה.

השנה היא שנת תשעים ושלוש, המקום הוא קיבוץ קטן ושכוח אל על גבול הלבנון. ילד צעיר שהרגע חזר ממילאנו ולא מבין דבר בכדור סל עומד בפני עובדה: מי שלא אוהד קבוצת אן.בי.איי, לא קיים. את שיקגו כולם אהבו בגלל ג'ורדן, היה איזה ילד שאהד את הניקס בגלל אבא שלו, היו כמה פליטים משנות הקסם של הסלטיקס והלייקרס וילד מוזר שבלי סיבה מיוחדת אהד את הסוניקס. בגלל שהילד ההוא נראה לי מגניב, בחרתי בסוניקס, מה שהוביל לא רק לאהדה שלי את סיאטל אלא לחברות שהחזיקה עד כיתה ט'.

הקבוצה של אותן שנים הייתה הטובה ביותר שהייתה למועדון (חוץ מקבוצת האליפות של 1979 עם גרג סיקמה הגדול) : גרי "הכפפה" פייטון בפוינט, קנדל גיל הוותיק סקנד גארד, דטלף שרמפ המנוסה סמול פורוורד, חיית האליופים שון קמפ בפאוור והסנטר, מומחה השלשות ואיש הנשים סם פרקינס (האמת שהסנטר הפותח היה הנגר ארווין "לא מג'יק בכלל" ג'ונסון), כשעל כל החגיגה מנצח איש שעדיין מחדש את ריווח המגרש היום, ג'ורג' קארל. עם ספסל עמוק עליו הרשי הוקינס, נייט מקמילן וארון מקקי, זו הייתה אחת מהקבוצות הטובות בליגה.

בכלל, באותן שנים סיאטל, שלפני כן נודעה בעיקר כמקום שיורד בו יותר מדי גשם, הייתה חזק על המפה. גל הגראנג' שקיבל חיזוק מלידתה של אם.טי.וי שטף את העולם, וכל היי לייט של הreign man לווה בריפים של נירוונה ופר'ל ג'ם. זו הייתה תקופה טובה לאוהדי סיאטל. בכל פעם שהצלחתי לתפוס אן.בי.איי אקשן בסטאר ספורטס ידעתי שבטופ טן פייטון יזרוק כדור לשמיים וקמפ יוריד אותו בעוצמה של סולם ריכטר. את עונת 94-95 סיאטל סיימה עם 52 ניצחונות תוך הצגת כדור-סל התקפי עם מתפרצות סילוניות, אבל הם הודחו מוקדם מהפלייאוף על ידי הלייקרס. אני התבגרתי בשנה, הבנתי שמבחורות לא תבוא הישועה והתחלתי לקום למשחקי פלייאוף עם שימי ריגר שאז נראה לי כמו הדבר הכי מגניב בעולם (אכן היו זמנים). הסוניקס חיסלו את הקינגס שלוש אחד, טיאטאו את האלופה יוסטון ארבע אפס ולקחו בשיניים את האימפריה של קארל מלון וסטוקטון בשיאם.

העובדה שממש האמנתי שלסיאטל יש סיכוי מול שיקגו השיאנית (72 ניצחונות בעונה הרגילה. ואנחנו מדברים על ליגה בלי הבובקטס וכאלה כן)  בגמר האן.בי.איי, ועוד כשיתרון הביתיות שלהם, רק מוכיחה כמה תמים הייתי. ואכן, ג'ורדן ושות' לא ממש ריחמו על סיאטל, כשהם מנצחים את שני המשחקים הראשונים בבית, הראשון בבלו אאוט והשני רק בארבע. את המשחק השלישי והדי גורלי הסוניקס הצליחו להפסיד ביותר משלושים הפרש, ששלחו אותי להתחבא מאוהדי שיקגו. אבל אז הגיעה תפנית בעלילה: קארל העיר את החבר'ה, הסוניקס נזכרו שהם קרויים על שם מפעלי בוינג שבעיר וסיאטל לקחו שניים רצוף בבית, הראשון ב21 והשני באחת עשרה.

המשחק השלישי אמנם היה בשיקגו אבל אני האמנתי שאפשר לעשות את זה. שיקגו לא ממש חשבו כמוני, נעלו את ההגנה הידועה שלהם (שפרקינס, סנטר להזכירכם, ניסה לפתוח עם מטח של לבנים מהשלוש ברבע השלישי והרביעי), ולקחו הביתה את הראשון מתוך התריפית' בעידן השני של עוד אוויריותו. למרות הדיכאון הייתי גאה, ואני עד היום, על שהצלחנו לקחת 2 משחקים, ועוד רצופים, מידיה של הקבוצה שאז ובטח שהיום נחשבת לאחת מהטובות שהיו בליגה אי פעם. כפי שאפשר לראות ביוטיוב

http://www.youtube.com/watch?v=rNIj9ZYCF48

כשסיאטל ניצחו זה לא היה בפוקס. אפשר לראות איך קמפ עושה צחוק מרודמן ולונגלי, ואיך פייטון, אחד מהטראש טוקרים והגיימרים הגדולים של דורו, מצליח לעצבן את אם ג'יי.

לא ידעתי את זה, אבל זה היה תחילתו של הסוף. בעונת 96-97 סיטאטל סירבו לדרישתו של קמפ להעלאת משכורת וכתוצאה מסכסוך איתו שלחו אותו לקליבלנד וקיבלו את וין בייקר מהבקס, פורוורד יעיל אבל מלהיב כמו סיפורים של סבא בארוחת שבת. סיאטל עוד המשיכו לסיים עונות במאזן חיובי, אבל ב2003 פייטון נשלח בטרייד לבקס והסיפור נגמר סופית. אני בכלל התגייסתי, פספסתי את הקלעי הגדול בהיסטוריה נותן בראש בארינה, וכשחזרתי להתעניין באן.בי.איי גיליתי שאין יותר סוניקס ויש ת'אנדר (יש לומר את האמת, העונות האחרונות בסיאטל היו זוועתון. הדבר החיובי היחיד שהם עשו היה לבחור את קווין דוראנט, שאת עונת הרוקי שלו נתן עוד במדי הסוניקס). עכשיו אפשר לדבר על השאלה הגדולה מכולם: למה? או, אולי יותר חשוב, איך? איך מועדון כדור-סל מפואר, בעל מסורת וזיקה לעיר שהוא חלק מההיסטוריה שלה, פשוט עובר לעיר אחרת, מקבל שם חדש והופ, 40 שנה פשוט נעלמות מהספרים. התשובה הראשונה שלי היא שקודם כל, ספורט באמריקה זה עסק. המועדון הוא ישות עצמאית וככזה הוא מחויב רק לעצמו,לא לעיר ובטח שלא לאוהדים. בשביל לקבל את התשובה המלאה והמורכבת יותר כדאי לראות את הסרט הבאמת מצוין

סרט מדהים שעשו האוהדים של הקבוצה כשהם הבינו שהיא בורחת להם בין הידיים. בגדול מדובר באשמה מאוחדת של הבעלים הישנים, העירייה, הליגה וקצת של תושבי העיר. האשם העיקרי הוא כמובן קליי בנט, איש עסקים נאלח מאוקלהומה שקנה את המועדון, נשבע שהוא לא יעביר אותו, ועשה בדיוק את זה שנה אחרי. היה לי חשוב להזכיר למי שכבר שכח או לגורי העכברים באתר שבשנות התשעים הייתה אימפריה ירוקה (לא מכבי חיפה למרות שגם, אבל זה לא עניינינו), ושזה שלקחו את המועדון שלי לעיר של קאובואים ונתנו לו שם של גייז, לא אומר שלא נשארתי ער עד 3 בלילה כדי לראות את שון קמפ מטביע בזמן מערב.