סיאטל סוניקס – מסע חזרה בזמן / כתב אורח רועי אסין

סיאטל סוניקס – מסע חזרה בזמן

מאת רועי אסין, כתב אורח

לפני קצת יותר משנה ישבתי בפעם הראשונה בקי ארנה האגדי של סיאטל לראות משחק כדורסל. רצה הגורל והעיר שליוותה אותי לאורך גיל ההתבגרות הייתה גם הבית של אשתי. הבעיה היחידה הייתה שבמקום לראות קבוצת אן.בי.איי מלהיבה (או מסריחה, גם על זה הייתי חותם) עם מסורת, אוהדים נפלאים ואווירה מחשמלת, ישבתי בארינה האגדית עם עוד 150 אנשים מנומנמים וצפיתי במשחק של האוניברסיטה הקטולית של סיאטל. כשהרמתי את הראש לתקרה בשביל לראות את באנר האליפות היחידה של הסוניקס ואת הגופיות המופרשות של השחקנים האגדיים, לא ראיתי כלום. למצב העגום הזה יש הרבה אשמים, אבל לפני שאני מתחיל להפנות אצבעות אני רוצה לחזור להתחלה.

השנה היא שנת תשעים ושלוש, המקום הוא קיבוץ קטן ושכוח אל על גבול הלבנון. ילד צעיר שהרגע חזר ממילאנו ולא מבין דבר בכדור סל עומד בפני עובדה: מי שלא אוהד קבוצת אן.בי.איי, לא קיים. את שיקגו כולם אהבו בגלל ג'ורדן, היה איזה ילד שאהד את הניקס בגלל אבא שלו, היו כמה פליטים משנות הקסם של הסלטיקס והלייקרס וילד מוזר שבלי סיבה מיוחדת אהד את הסוניקס. בגלל שהילד ההוא נראה לי מגניב, בחרתי בסוניקס, מה שהוביל לא רק לאהדה שלי את סיאטל אלא לחברות שהחזיקה עד כיתה ט'.

הקבוצה של אותן שנים הייתה הטובה ביותר שהייתה למועדון (חוץ מקבוצת האליפות של 1979 עם גרג סיקמה הגדול) : גרי "הכפפה" פייטון בפוינט, קנדל גיל הוותיק סקנד גארד, דטלף שרמפ המנוסה סמול פורוורד, חיית האליופים שון קמפ בפאוור והסנטר, מומחה השלשות ואיש הנשים סם פרקינס (האמת שהסנטר הפותח היה הנגר ארווין "לא מג'יק בכלל" ג'ונסון), כשעל כל החגיגה מנצח איש שעדיין מחדש את ריווח המגרש היום, ג'ורג' קארל. עם ספסל עמוק עליו הרשי הוקינס, נייט מקמילן וארון מקקי, זו הייתה אחת מהקבוצות הטובות בליגה.

בכלל, באותן שנים סיאטל, שלפני כן נודעה בעיקר כמקום שיורד בו יותר מדי גשם, הייתה חזק על המפה. גל הגראנג' שקיבל חיזוק מלידתה של אם.טי.וי שטף את העולם, וכל היי לייט של הreign man לווה בריפים של נירוונה ופר'ל ג'ם. זו הייתה תקופה טובה לאוהדי סיאטל. בכל פעם שהצלחתי לתפוס אן.בי.איי אקשן בסטאר ספורטס ידעתי שבטופ טן פייטון יזרוק כדור לשמיים וקמפ יוריד אותו בעוצמה של סולם ריכטר. את עונת 94-95 סיאטל סיימה עם 52 ניצחונות תוך הצגת כדור-סל התקפי עם מתפרצות סילוניות, אבל הם הודחו מוקדם מהפלייאוף על ידי הלייקרס. אני התבגרתי בשנה, הבנתי שמבחורות לא תבוא הישועה והתחלתי לקום למשחקי פלייאוף עם שימי ריגר שאז נראה לי כמו הדבר הכי מגניב בעולם (אכן היו זמנים). הסוניקס חיסלו את הקינגס שלוש אחד, טיאטאו את האלופה יוסטון ארבע אפס ולקחו בשיניים את האימפריה של קארל מלון וסטוקטון בשיאם.

העובדה שממש האמנתי שלסיאטל יש סיכוי מול שיקגו השיאנית (72 ניצחונות בעונה הרגילה. ואנחנו מדברים על ליגה בלי הבובקטס וכאלה כן)  בגמר האן.בי.איי, ועוד כשיתרון הביתיות שלהם, רק מוכיחה כמה תמים הייתי. ואכן, ג'ורדן ושות' לא ממש ריחמו על סיאטל, כשהם מנצחים את שני המשחקים הראשונים בבית, הראשון בבלו אאוט והשני רק בארבע. את המשחק השלישי והדי גורלי הסוניקס הצליחו להפסיד ביותר משלושים הפרש, ששלחו אותי להתחבא מאוהדי שיקגו. אבל אז הגיעה תפנית בעלילה: קארל העיר את החבר'ה, הסוניקס נזכרו שהם קרויים על שם מפעלי בוינג שבעיר וסיאטל לקחו שניים רצוף בבית, הראשון ב21 והשני באחת עשרה.

המשחק השלישי אמנם היה בשיקגו אבל אני האמנתי שאפשר לעשות את זה. שיקגו לא ממש חשבו כמוני, נעלו את ההגנה הידועה שלהם (שפרקינס, סנטר להזכירכם, ניסה לפתוח עם מטח של לבנים מהשלוש ברבע השלישי והרביעי), ולקחו הביתה את הראשון מתוך התריפית' בעידן השני של עוד אוויריותו. למרות הדיכאון הייתי גאה, ואני עד היום, על שהצלחנו לקחת 2 משחקים, ועוד רצופים, מידיה של הקבוצה שאז ובטח שהיום נחשבת לאחת מהטובות שהיו בליגה אי פעם. כפי שאפשר לראות ביוטיוב

 

http://www.youtube.com/watch?v=rNIj9ZYCF48

כשסיאטל ניצחו זה לא היה בפוקס. אפשר לראות איך קמפ עושה צחוק מרודמן ולונגלי, ואיך פייטון, אחד מהטראש טוקרים והגיימרים הגדולים של דורו, מצליח לעצבן את אם ג'יי.

לא ידעתי את זה, אבל זה היה תחילתו של הסוף. בעונת 96-97 סיטאטל סירבו לדרישתו של קמפ להעלאת משכורת וכתוצאה מסכסוך איתו שלחו אותו לקליבלנד וקיבלו את וין בייקר מהבקס, פורוורד יעיל אבל מלהיב כמו סיפורים של סבא בארוחת שבת. סיאטל עוד המשיכו לסיים עונות במאזן חיובי, אבל ב2003 פייטון נשלח בטרייד לבקס והסיפור נגמר סופית. אני בכלל התגייסתי, פספסתי את הקלעי הגדול בהיסטוריה נותן בראש בארינה, וכשחזרתי להתעניין באן.בי.איי גיליתי שאין יותר סוניקס ויש ת'אנדר (יש לומר את האמת, העונות האחרונות בסיאטל היו זוועתון. הדבר החיובי היחיד שהם עשו היה לבחור את קווין דוראנט, שאת עונת הרוקי שלו נתן עוד במדי הסוניקס). עכשיו אפשר לדבר על השאלה הגדולה מכולם: למה? או, אולי יותר חשוב, איך? איך מועדון כדור-סל מפואר, בעל מסורת וזיקה לעיר שהוא חלק מההיסטוריה שלה, פשוט עובר לעיר אחרת, מקבל שם חדש והופ, 40 שנה פשוט נעלמות מהספרים. התשובה הראשונה שלי היא שקודם כל, ספורט באמריקה זה עסק. המועדון הוא ישות עצמאית וככזה הוא מחויב רק לעצמו,לא לעיר ובטח שלא לאוהדים. בשביל לקבל את התשובה המלאה והמורכבת יותר כדאי לראות את הסרט הבאמת מצוין

 

 

סרט מדהים שעשו האוהדים של הקבוצה כשהם הבינו שהיא בורחת להם בין הידיים. בגדול מדובר באשמה מאוחדת של הבעלים הישנים, העירייה, הליגה וקצת של תושבי העיר. האשם העיקרי הוא כמובן קליי בנט, איש עסקים נאלח מאוקלהומה שקנה את המועדון, נשבע שהוא לא יעביר אותו, ועשה בדיוק את זה שנה אחרי. היה לי חשוב להזכיר למי שכבר שכח או לגורי העכברים באתר שבשנות התשעים הייתה אימפריה ירוקה (לא מכבי חיפה למרות שגם, אבל זה לא עניינינו), ושזה שלקחו את המועדון שלי לעיר של קאובואים ונתנו לו שם של גייז, לא אומר שלא נשארתי ער עד 3 בלילה כדי לראות את שון קמפ מטביע בזמן מערב.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 74 תגובות

    1. צודק במאה אחוז
      אם להיות כנים, אז במזנו לא היה לי מושג מי זה סיקמה, רק ידעתי שסיאטל היו אלופים פעם. לא היה ויקיפדיה…

  1. אכן קבוצה מופלאה.
    עד היום כשאני מדמיין לעצמי את העוגיה המהלכת סם פרקינס, אני מתקשה להאמין שמדובר באמת בשחקן כדורסל, ועוד מהטובים שבהם.
    איזה שלשה הוא נתן במשחק 1 בגמר מול הבולס ב-91. אחרי נצחון החוץ ההוא האמנתי שמג'יק הולך לעוד טבעת, ולצערי התבדיתי.

  2. הייתה להם גם עונה מופלאה בתחילת שנות האלפיים עם סם קאסל, רשארד לואיס וריי אלן, כשנייט מקמילן אימן אותם

    1. הקבוצה של תחילת שנות התשעים עלתה עליה, מבחינת סך הטאלנט.
      ב95/96 הם שלחו 3 שחקנים לאולסטאר – פייטון, קמפ ושרמפף.
      היה להם עומק אדיר בספסל עם גיל, הרשי הוקינס, מקמילן, ועוד אחד צעיר, שיותר מאוחר יתפתח לפוינט גארד סביר בליגה – אריק סנואו…

  3. יצא לך סוויש מהשלוש פרקינס
    יופי של טור
    דרך אגב באותם שנים הייתי בעד כל מי שהוא לא שיקגו
    הסדרה של ג'ורדן מול הסוניקס הייתה עם התפוקה הנמוכה ביותר מכל סדרות הגמר שלו עם משחקים של 22 ו 23 נקודות ( שיא שלילי של המייקל לסדרת גמר )
    מלבד פייטון וקמפ השלימו הרשי הוקינס ,דטלף שרמפף וארווין ג׳ונסון ( לא מג׳יק כמובן ) סם פרקינס כמובן ונייט מקמילן שהיה חטייאר

    אגב 2 עונות לפני הגמר לסיאטל היה המאזן הטוב בליגה והם עפו בסיבוב הראשון מול דנבר לאחר שהובילו 2:0 , זו הייתה סדרה עצומה !!

    אחלה פוסט

  4. שרמפף היה מראשוני האירופאים ב-NBA
    ובכל אופן מהראושנים שהיו טובים ומשמעותיים
    עם קמפ ופרקינס וכולם הסוניקס היו בהחלט קבוצה מיוחדת

    אחלה פוסט!

  5. לאו דווקא. המועדון נמכר מלכתחילה לקבוצת רוכשים מאוקלהומה כי לבעלים הקודם (שולץ, איש עסקים מסיאטל והבעלים של סטארבאקס או משהו כזה) נמאס להפסיד כסף, אז הוא בטח גם היה מפחד לשלם מס מותרות. מבחינת פרונט אופיס זה הגיוני כי פרסטי היה עם המועדון המקורי לפני המעבר.

  6. יפה
    נוסטלגיה
    קבוצות בארהב מתנהגות לפי ה"שוק החופשי"
    כלומר הכי טוב כמו הדוק שיש לו אהדה לניקס התלהבות מבוסטון והערצה למיאמי ומשהו לאיזור מגוריו עכשיו כלומר מי שטוב הוא הולך איתו – אין משמעות לאהדה למח שמחר יקבל עוד 20 מליון דולר וילך לעשות אליפויות – העיקר שיהיה רשום שיש לט טבעות

  7. תזבירו לי וקשה איך מנחם לס מצליח לשכנע כל כך הרבה כותבים טובים לפרסם כאן? מה, הוא שולח אליכם בחורות הביתה או משלם בשחור?

    אחלה פוסט!

  8. תודה הזכיר לי נשכחות. שון קמפ היה בשיאו שחקן ואתלט אדיר ובישלובו עם פייטון היו מנצחים את כולם כמובן מלבד ג'ורדן ! .

  9. כל הכבוד סמי !
    רגשת את מומי , איך הבחורות בסיאטל ?
    סילבי מטריפה אותי עם שידורים חוזרים של האנטומיה של גריי.

    1. מומי, לקבל פידבק חיובי ממך היה שווה את הכל. ואני בטוח שהתרגשת כי ביג סמות' גם נתן כמה עונות לא רעות בלייקרס.

      הבחורות בסיאטל שופרא דשופרא אבל סחבק הגיע למסעדה עם ואחד סנדויצ' אז היה מה שאתה היית קורא לו אמברקס (או זינוק בעלייה בלי קלאצ'). גם לי היא אוכלת את הראש עם האנטומיה

  10. מאמר נהדר משולב עם סרטונים פצצה. כל הכבוד.
    שון קמפ יכול להתחרות עם מומי החציל בכל מיני נושאים חוץ מכדורסל.

  11. נכון, האמת ששכחתי לציין את ההתדרדרות ושאר ההישגים של קמפ: אלכוהוליסט, הצליח לבזבז את כל הכסף ולהישאר כמעט בלי כלום (כיום בעלים של ספורט בר בסיאטל) וכמובן, יש לו 10 ילדים מ7 נשים שונות, או משהו כזה.

  12. בהחלט אחלה טור, היה לי ממש מבאס שהם לא ניצחו את ג'ורדן למרות שלא היה להם סיכוי בלי קשר בכלל לכשרון.
    הערה – MTV ממש לא נולדה בתקופת הגראנג' אלא יותר מעשר שנים לפני.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט