04:00 שעון מעלה עקרבים, פורטלנד טרייל בלייזרס – גולדן סטייט ווריורס, גולדן סטייט מובילה 0-2

איך הגענו עד הלום?

גולדן סטייט

גולדן סטייט החלה את העונה כפייבוריטית המוחלטת לזכייה, בפעם השלישית ברציפות, ועברה את מרבית העונה הסדירה בהילוך שלישי, כשהיא מבלה את עיקר זמנה בהתמודדות עם סוגיות כגון שילובו של קאזינס, ניטור יחסי דוראנט-גרין, שמועות על עתידו של הקאפקייק ועל התנהגותו של ג'ורדן בל, ושאר צרות של עשירים.

תחושת הבועה, כפי שהגדיר אותה יפה סטיב קר, החלה להיסדק לאחר פציעתו של קאזינס בתחילת הפלייאוף, אבל למרות חריקות קלות בסדרה מול הקליפרס הקבוצה הגיעה למפגש הצפוי, גם אם מוקדם מהמקובל, עם הצ'ילבה המזוקנת, שנתפסה על ידי רבים כאיום משמעותי על הדומיננטיות הצהובה.

המאצ'-אפים, שיטות המשחק וגם סערות השיפוט הביאו לשוויון 2-2, ופציעתו של דוראנט במשחק החמישי נתנה לרגע את התחושה שהנה גולדן סטייט פגיעה מתמיד – בלי קאזינס, בלי דוראנט, בלי ספסל – ועם תקווה וחלום ליריבותיה.

אבל דווקא כשנראה שנמצאה הפירצה בחומה, דווקא כשאפשר היה לדמיין שהענק מהמפרץ מאבד מיציבותו, שחולשתו נחשפת קמעא, וזאת כמעט לראשונה מזה שלוש שנים, דווקא אז עברו הלוחמים מעין מטאמורפוזה, המציאו את עצמם מחדש, והפכו דווקא ל… גלגולם הקודם. מי שתהה, כמוני, איזה שפן חדש יכולים הלוחמים לשלוף מהכובע, הופתע אולי לגלות שהשפן שנשלף אינו חדש כלל וכלל אלא אותו שפן ידוע ומוכר שפשוט נימנם במחילתו מאז רעידת האדמה של ה-4 ביולי 2016.

האמת? לא הוגן.

נדמה שאם ניקח כל קבוצה מצוינת אחרת, ונוריד ממנה שני אולסטארים ו/או שחקנים עם עלות שכר של 30 מיליון דולר, נקבל, ובכן, קבוצה הרבה פחות מצוינת. ולא רק שגולדן סטייט עדיין משחקת מצוין, את זה, לכאורה, אפשר להסביר בהצטברות הכישרון הנדירה בה, אלא שהיא גם משחקת לא הרבה פחות טוב, אם בכלל, מאשר עם צמד האולסטארים החסרים. וזה, גבירותיי ורבותיי, מייאש למדי.

והתחושה הזו, אני חייב להודות, מלווה אותי מאז שלהי הסדרה בין הלוחמים ליוסטון – שבכלל לא ברור שיש פתרון לסיפור הזה, ואם יש אני לא מצליח להצביע עליו, וגם אם בכל זאת תכריחו אותי, כנראה שאטען שהדבר הכי קרוב לפתרון הוא גלגולו המודרני של אכילס, (או של לברון, אם תרצו), ולא שום דבר שיש כרגע למערב להציע, ושהסדרה הזו מתקיימת באיזה לימבו שבין הניצחון הקשה והחשוב על יוסטון לבין הפיינלז עצמם.

פורטלנד

בדרכה לגמר המערב יצרה פורטלנד סיפור שונה לחלוטין ואף הפוך מזה של יריבתה.

15 מתוך 16 הקבוצות המעפילות לפלייאוף מודחות בשלב זה או אחר, כך שהדחה בפלייאוף, כשלעצמה, אינה תופעה נדירה או מרפת ידיים. אבל יש הדחה ויש הדחה, וההדחה של פורטלנד בפלייאוף בשנה שעברה – מול ניו אורלינס, עם יתרון ביתיות וב-ס-ו-ו-י-פ… אוףףףף… מהדחה כזו, כך היה נראה, לא יוצאים כל כך מהר.

התבוסה הצורבת בשנה שעברה, כמו העדר שינויים משמעותיים בסגל או בעמדת המאמן במהלך הקיץ, גרמו לרבים, ואני ביניהם, לחשוב שפורטלנד אף תתקשה למצוא את מקומה בין שמונה הראשונות במערב הפרוע.

העונה התחילה לא רע לפורצי הדרך אבל התחזיות הספקניות המשיכו לככב בתגובות אצלנו, ובוודאי שהתחזקו לאחר פציעתו מסיימת העונה של נורקיץ' שאיימה לדרדר אותה במורד המיקום במערב. מעבר לתרומתו בכדורסל נטו, החיה הבוסנית מתאפיינת בדיוק בסוג הקשיחות והאופי הבלתי מתפשר שנראו ככל כך דרושים למועדון הסימפטי מאוראגון, ובהעדרה, ובכן, שוב התרבו צקצוקי הלשון… אבל בסיוע הרכש החדש – רודני הוד ואנס קנטר – הצליחה הקבוצה להילחם על מקומה, ואף סיימה במקום השלישי והמכובד מאד.

לא זאת אלא אף זאת – במערב כמו במערב, היריבה מהמקום השישי אינה קוטלת קנים, ולנוכח העדרו של נורקיץ' אף נחשבה פייבוריטית בסדרה. נכון שפציעתו של פול ג'ורג' תרמה לצמצום הפערים בין הקבוצות במהלך הסדרה, אבל גם כך למעט הצמד חמד מפורטלנד – לא, לא לילארד ומקולום כי אם בראל ומנור כתבינו המצוינים – ולמעט מוריה הבלתי נלאה, אני לא חושב שרבים הימרו על פורטלנד בתחילתה של סדרה הזו. אך פורטלנד היישירה מבטה אל הווסטברוק והוא השפיל את עיניו, בעיקר לנוכח אותה קליעה מופלאה של לילארד בסוף המשחק החמישי.

אחרי ההצלחה הזו, אף אחד לא היה מאשים את פורטלנד לו הייתה ניגפת מול דנבר המוכשרת, שהגיעה לסדרה בהרכב מלא (פורטר ואיי.טי לא נחשבו, אצלי לפחות, כחלק ממשי מהסגל השנה), ואחרי ניצחון יוקרתי ומחשל על הספרס. אך שוב, ולמרות חסרון הביתיות בכלל ובמשחק השביעי בגובה מייל בפרט, הבלייזרס הוכיחו אופי, נחישות ושהם יכולים להסתדר גם בימים בהם לילארד אינו בשיאו.

אז לכאורה, אני כבר אמור להבין שפורטלנד אינה נותנת לתחזיות או לנסיבות להשפיע עליה, אבל בכל זאת, אני חושב שהקבוצה הגיעה לתקרה שלה, מיצתה כמעט כל טיפת כשרון ויכולת שקיימת בה, ונתקלת, כאמור, ביריבה שגדולה על מידותיה. גם כאן, אף אחד לא יוכל לבוא בטענות לפורטלנד על הפסד בסדרה, ובהחלט יכול להיות מעניין לחשוב מה היה קורה אילו החיה הבוסנית הייתה משחקת, ולהאמין שבשנה הבאה פורטלנד תגיע חזקה אף יותר. או כמו שאיש אחד, עם אשך אחד, אמר פעם – "פורטלנד היא כמו ג"ס לפני סטיב קר".

כך שגם במקרה של פורטלנד, אני בתחושה שהסדרה הזו תתברר כאיזשהו לימבו, בין העונה המצוינת שלה עד כה, לבין מה שיקרה שם בקיץ ובשנים הבאות. ועדיין, את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק עד שאחת הקבוצות מנצחת ארבעה משחקים, וכרגע אנחנו, להערכתי, רק בחצי הדרך, אז נשאיר את הלימבו באיזשהו לימבו, ונחזור לסדרה ולמשחק הקרוב.

ובינתיים, בסדרה

בחינת הנתונים הסטטיסטיים של שני המשחקים ביחד מעלה מספר נקודות מעניינות (כל הנתונים להלן הם ממוצע למשחק בסדרה עד כה אלא אם נאמר אחרת):

גולדן סטייט

קרי, כידוע, קלע למעלה מ-36 נק' במשחק ב-36 דקות. בריבאונד (7) הוא שני רק לדריימונד (10), כך שההתקפה הזהובה גם מתחילה אצלו, מה שתורם לשטף המשחק של הלוחמים. כשמוסיפים לכך 7.5 אס', אפילו יותר מדריימונד (6), קל לאמוד את משקלו של סטף במשוואה הקבוצתית, או במילים אחרות – ברוכים הבאים ל-2016. והאמת, שסטף 2016 הוא שחקן נפלא ומרתק כך שאלו בהחלט חדשות משמחות לאוהדי הלוחמים ולאוהדים הניטרליים. התגעגענו. באשר ליריבים, כמו אז גם היום הם בדרך כלל אובדי עצות, וסטוטס לא השאיר הרבה מקום לספק בסוגיה.

קליי תומפסון, שכמעט בכל קבוצה אחרת בהיסטוריה היה נחשב לקלע מספר אחד של הקבוצה ולכתובת הראשונה לכל כדור, מסתפק ב-25 נק' ב-40 דקות, אמנם יותר נק' מאשר היה קולע אם דוראנט היה משחק, אבל בהחלט מספר שיכול לעלות הלילה ובהמשך הסדרה. מעניין אגב, שקלי זורק יותר מסטף (46 זריקות עד עכשיו בסדרה, מול 45), אבל זורק פחות מסטף מחוץ לקשת (17 מול 29), כך שכנראה שסטוטס, ובצדק, מדגיש את השמירה על קליי מחוץ לקשת יחסית לבתוכה. מעבר לנקודות, קליי, כמו קליי, עושה קליי, כלומר משבית את שמחתם של הגארדים המוכשרים של היריבה עם חטיפה וחצי וחסימה אחת למשחק.

דריימונד, שנותן עד עכשיו פלייאוף לפנתיאון, עושה הכל מהכל עם 14 נק', 10 ריב', 6 אס' ו-4 חסימות למשחק. אנדרה, שגם הוא פורח בפלייאוף, כהרגלו ואף יותר מכך, מסתפק בינתיים ב-4 נק' בלבד, אבל מוסיף עליהן 4 אס', חטיפה וחצי למשחק, כולל המכרעת בסוף המשחק השני, וחסימה. כמו במקרה של קליי, הוא חשוב ביותר לנטרול הצמד הקטלני שמעבר לכביש. הקלע המדויק ביותר של הקבוצה הוא, יפה ניחשתם, דווקא לוני שקולע ב-81% מהשדה (!) כ-10 נק' למשחק, ומוסיף 2 חטיפות וחסימה. גם אם ניתן להאמין שהמספרים האלו היו נראים אחרת אם נורקיץ' היה משחק, אי אפשר שלא להחמיא לבחור.

פורטלנד

צמד החמד המוכשר לא מלקק דבש בינתיים כתוצאה מנוכחותם של קליי ואנדרה ובשל הסיוע של דריימונד בהגנה הקבוצתית. גם המספרים מעידים על כך כשלילארד עם 21 נק' ומקולום עם כ-20 נק' למשחק. הארקלס והוד עם כ-15 נק' כל אחד בהחלט תורמים בצד הזה של הפרקט, אבל אחריהם המספרים מתחילים לרדת כשסת' קרי עם 10, קאנטר ולאונרד 7 כ"א, אמינו 6 וקולינס 4. כלומר בממוצע, עד עכשיו, פורטלנד קולעת 103 נק' למשחק בסדרה, 40 מתוכן של לילארד ומקולום.

רק כדי לסבר את האוזן – בארבעת ההפסדים של גולדן סטייט בפלייאוף השנה (2 קליפרס, 2 יוסטון), הקבוצה ספגה בממוצע 125.5 נק' (112, 126, 129 ו-135 נק'). כלומר, מי שהצליח לנצח את הלוחמים בדרך כלל עשה זאת באמצעות התקפה קטלנית שהצליחה להאפיל, ולו לשני משחקים, על התקפת הלוחמים.

פורטלנד, נכון לעכשיו, רחוקה כ-20 נקודות מהממוצע הזה, וקשה לי לראות אותם מנצחים בלי לקלוע 120 או לפחות 115 נקודות במשחק. אפשר אולי יהיה לקבל עוד כמה נק' מסת' קרי, ואולי גם מקולינס וליימן (ואוון טרנר?), אבל קאנטר ברמדאן כנראה לא יכול הרבה יותר מזה, וכנ"ל האחרים. לכן, להערכתי כל עוד הצמד לילארד ומקולום לא יעלה לאזור 60 הנקודות המשותפות, הסיכוי של פורטלנד לנצח נמוך ביותר ותלוי בעיקר ביום רע במיוחד של סטף. למי שפספס את השבועיים האחרונים – אין כאלה לאחרונה.

אחת הסיבות לכך שהשחקנים שאינם לילארד ומקולום לא קולעים יותר מדי קשורה גם היא לצמד הנ"ל – הם סיפקו 50% מהאס' של הקבוצה בסדרה, כשכל שאר 8 השחקנים ששיחקו סיפקו, ביחד, את ה-50% האחרים. לא יודע איפה אפשר לבדוק כמה מהאסיסטים האלו סופקו או התקבלו על ידי אחד מהצמד, אשמח אם מישהו יוסיף את זה בתגובות, אבל אני חושב שאפשר להניח שהיכולת של פורטלנד ליצר נקודות ללא מעורבות כלשהי של הצמד הזה מוגבלת ביותר, וכמובן שגם קר, קליי ואנדרה יודעים זאת ופועלים בהתאם.

נקודות מעניינות למשחק הלילה ולהמשך הסדרה

היכולת להוציא שפנים מהכובע במהלך סדרה ארוכה כל כך הינה מוגבלת. אפשר אולי להפתיע באיזה מאצ' אפ במשחק הראשון, אבל לאורך זמן כולם מכירים את כולם, והתוצאה נקבעת על פי פערי האיכות הבסיסיים, מידת הנחישות, ורמת הריכוז והביצוע. אני כן חושב שיתכן שפורטלנד תקבל יותר מלילארד ומקולום, אבל לא תמיד ולא הרבה יותר. האם שווה לפורטלנד לחשוב על איך אפשר להוציא יותר נק' משחקנים כמו קולינס וליימן, אולי אפילו לדקות ספורות או במהלכים מתוכננים מראש? האם הם לא יהוו נטל בהגנה? לא יודע, אבל איך שלא מסתכלים על זה פורטלנד חייבת יותר נק'.

סת' קרי חוטף לא פחות מ-3 פעמים למשחק עד עכשיו, נתון פנטסטי שיתכן שאפילו לבדו מצדיק דקות נוספות שלו על הפרקט, אבל קשה לי לראות איך פורטלנד תוקעת מקלות בגלגלי המשחק השוטף של הלוחמים במוד 2016, ולכן, כאמור, תצטרך לקוות ליום חלש של אחיו, להרחקה של דריימונד, לפציעה נוספת, ולשאר אירועים שסבירותם נמוכה שצריכים לקרות כדי שהלוחמים יפסידו.

אפשר בהחלט לטעון שפורטלנד היו קרובים במשחק השני, שאלמלא החטיפה של איגי וכו', ושמספר "התאמות" יכולות לאפשר להם לנצח. אני כמובן לא יכול לפסול את האפשרות הזו, אבל איכשהו יוצא שבדרך כלל גולדן סטייט יוצאת מהסיטואציות האלו כשידה על העליונה, והיריבים – קליפרס, יוסטון במשחק הראשון, החמישי והשישי, ועוד – בדרך כלל לא. גולדן סטייט ניצחה ב-17 מתוך 18 סדרות הפלייאוף האחרונות שלה, ותנצח, קרוב לוודאי, גם בסדרה ה-19 הנוכחית. אני לא יודע אם זה יגמר בסוויפ, אבל נראה לי שאם פורטלנד תצליח לנצח משחק אחד יש יותר סיכוי שזה יהיה המשחק הרביעי, ושהלילה נקבל ניצחון שלישי של גולדן סטייט.