שבוע שלישי של פלייאוף לפנינו, וסוף הסיבוב הראשון משתלב בתחילת הסיבוב השני. משחקו האחרון של הסיבוב הראשון ישוחק הלילה בדנבר מול הספרס, והסיבוב השני יתחיל כשפילי תתארח בקנדה. אנחנו יוצאים לדרך.

02:30 בשעון המעורר של שמעון: טורונטו ראפטורס – פילדלפיה 76', 0-0

שתי הקבוצות מגיעות לסוג של מאניטיים מבחינתן, כשהראפטורס, עם קוואי, מתמודדים עם יריבה חזקה במזרח (בלי לברון); ופילי, הקבוצה שסיימה את הפרוסס, צריכה להוכיח שקרבות השריון הקשים השתלמו בסופו של דבר.

תקציר העונות הקודמות

ההימור של טורונטו על קוואי (וגרין) בקיץ הוכיח את עצמו עד עכשיו, כשגרין מצא מחדש את הקליעה שלו בצפון, וקוואי מפגין יכולת גבוהה אחת לשני משחקים 😉… אבל יוג'ירי לא נח והנחית בחורף גם את מארק גאסול – האיש, ההגנה, השלשות והמסירות. טורונטו הייתה קבוצה מצוינת גם בלעדיו, והתמורה הייתה לא מבוטלת (JV, דילון רייט, סיג'יי מיילס ובחירת סיבוב שני ב-2024). מדוע?

כי השנה הזו, יאניס או לא יאניס, היא ה-שנה של הרפטורס, השנה שבה יש להם סופרסטאר ביד והם יכולים ללכת עד הסוף, והשנה שבה הם צריכים ללכת עד הסוף כדי לשכנע אותו להישאר. ואם רוצים ללכת עד הסוף, ואם אנחנו במזרח, נצטרך לעבור דרך החלום האפריקאי של ימינו אנו, האיש והפה מפיק המרגליות, ג'ואל אמביד. וגאסול, על ניסיונו בפלייאוף, על הגריט והגריינד, מהווה אופציה לא רעה בכלל להפחית מנזקו של הקמרוני הגדול, ועל הדרך גם לעזור בניהול המשחק כשצריך.

האמת? כל הכבוד ליוג'ירי, על היושרה האינטלקטואלית והאומץ. להסתלבט על טורונטו ונזילותה בשלבים המכריעים – זה קל. לשים את כל הביצים, כולל שלך, על שחקנים חדשים שלא ברור שיישארו, ולשלוח לקצה השני של היבשת את חביבי הקהל המקומי ובחירות עתידיות – זה קשה. ולפחות בינתיים זה משתלם. ההפסד, הביתי, במשחק הפתיחה, לאורלנדו (?!?), אולי העלה ספקות, אבל ארבעה ניצחונות רצופים הראו שטורונטו בעניינים השנה.

ואם ב-all in עסקינן, אז גם אלטון ברנד, מקבילו של יוג'ירי בפילדלפיה, החליט שלתהליך המפורסם ביותר (לשמצה) בתולדות הליגה יש גבול, ומימש חלק מנכסיו המרובים, ובחירות עתידיות, על מנת להנחית כלים מוכחים בדמותם של ג'ימי באטלר וטוביאס האריס. זהו הזמן, זה היום, זה הרגע, וזה בובאן מריאנוביץ', אם תהיתם, שמאפשר לפילי דומיננטיות בצבע גם כשאמביד על הספסל.

כמו טורונטו גם פילי התחילה את הפלייאוף בהפסד ביתי, לברוקלין מלאת העזוז, וכמו טורונטו גם פילי המשיכה בארבעה ניצחונות רצופים והעפילה לשלב הבא.

אז מה יהיה לנו?

בטורונטו קוואי, לאורי וסיאקאם נותנים את הטון, עם כ-35 דקות למשחק בפלייאוף עד כה. גרין, גאסול ו-ואן-וליט עם כ-25 דקות מסייעים בעדם, כשאיבקה ופאוול עם כ-20 דקות משלימים את עיקר הדקות, כלומר 8 שחקנים עם דקות משמעותיות על הפרקט, ופטריק מקאו וג'רמי לין מקבלים 5 דקות לערך. האמת, קצת יוסטוני מצידם, ואני חושב שמקאו ולין יכולים לקבל יותר דקות בסדרה הקרובה מול הספסל החלש יחסית של פילי.

ה-%eFG של הרפטורס מרשים, כשגאסול ראשון עם 66%. סנטר, אולי תגידו, ברור שיקלע באחוזים גבוהים – אז מארק יצביע על כך שהוא גם מוביל באחוזי הקליעה לשלוש בקבוצה עם 54% (ו-2.6 זריקות לשלוש בפלייאוף). איך מייצרים אנשים בגודל כזה עם קליעה כזו? לפרטים פנו למשפחת גאסול, ברצלונה, ספרד.

ומי זורק הכי הרבה לשלוש? נכון, דני גרין, הגיוני, עם 5.6 זריקות למשחק בפלייאוף. ומי קרוב אליו במקום השני? לא נכון, קוואי, עם 5.2 זריקות למשחק בפלייאוף. ולמה? ככה, לא כל דבר אני יודע, מה אתם רוצים ממני? אבל מהמעט שראיתי את קוואי השנה, עולים בי ניחוחות קובי בריאנטיים שאומרים "תנו לי את הכדור ולכו הצידה", ומכיוון שהשנה היא 2019 מה שצריך לעשות כשהכדור אצלי, לפחות בחלק מהמקרים, הוא לזרוק לשלוש, אז זה מה שקוואי עושה. האם זה נכון? תמהני… סביר להניח שכשקוואי עולה לזריקה, שלשה או לא, זה תחת שמירה צמודה של לפחות שחקן אחד, בעוד שאם היה נכנס לצבע היה מושך שמירה של לפחות שני שחקנים ויכל להוציא החוצה לשלשה פנויה. אבל, כך אפשר לטעון, אם קוואי היה רוצה לעשות את הדבר הנכון היה נשאר בספרס, אבל כנראה שרצה להיות קובי בריאנט (וגם את זה אפשר להבין), ולכן החליט לעזוב. כך או כך, היות שהוא קולע את השלשות ב-54%, לפחות לפני שהוא נשמר על ידי סימונס, אפשר לטעון שהאסטרטגיה הזו סבירה. ועם זאת, אני אטען אחרת – על סמך המעט מאד שראיתי את הראפטורס בסופי משחקים השנה, האסטרטגיה הזו הייתה ברורה ליריב, והאחוזים היו נמוכים מאלו של קובי, ואביו הרוחני מספר 23, כך שלא ברור שזה הדבר הנכון לעשות. האם ניק נרס רואה את זה, למרות המספר במשקפיים שלו? קרוב לוודאי שכן. האם קוואי מבין זאת ויפעל בהתאם? קשה לדעת, אבל זה אחד הפרמטרים ששווה לעקוב אחריהם בסדרה הקרובה.

עוד מי ששווה לעקוב אחריו במשחק הלילה, ובכלל, הוא הקמרוני השני על הפרקט – פסקל סיאקאם. שחקן נפלא ומתפתח, רק בן 24, סיאקאם מהווה בסיס להנחה שלטורונטו יש עתיד גם אם קוואי עוזב. משתיים, משלוש ומהעונשין, הבחור יודע ליצר נקודות (22.6 בפלייאוף), עושה הגנה, לוקח ריבאונדים (8.5 למשחק) ונע גם בלי הכדור. פורווארד טו-ווי נפלא שכאילו נלקח מהחלומות הוורודים של סטיבנס ושאר מאמני הליגה.

עוד שחקנים ששווה להזכיר הם דני גרין, השלשות וההגנה על גארדים, וסרג' איבקה, שמאפשר לנרס לשחק סמול בול כשצריך וכשגאסול על הספסל. האם גרין יכול לעצור את הגארדים המשובחים של פילי, או לפחות להפחית מנזקם? כן. האם איבקה יכול לעצור את אמביד ובובאן? כנראה שלא, אבל הוא ידע להוציא אותם מהצבע ולקלוע שלשות כשצריך, וגם לחסום את הסיקסרס החודרים.

בנוגע ללאורי, השריד האחרון לטורונטו של פעם, אפשר לומר שהוא בהחלט ידע עליות וירידות במהלך השנה, ובמהלך הסדרה מול אורלנדו, אבל גם שכיום הקבוצה פחות תלויה בו מבעבר. הוא עדיין בעל אחוז האסיסטים הגבוה בקבוצה (33% מהאסיסטים בקבוצה), אבל ואן-וליט לא הרבה אחריו (עם 26%), וחשוב יותר – יש שלושה שחקנים נוספים עם כ-15%, בדמותם של קוואי, גאסול וסיאקאם. אז גם אם פילי יצליחו לנטרל את לאורי במהלך חלק מהסדרה טורונטו יכולה להמשיך לתפקד.

אצל פילי, האריס, בן סימונס ובאטלר עם מעל 30 דקות לערב בסדרה מול ברוקלין, כשרדיק, ואמביד שפספס משחק עקב פציעה, עם מעל 25 דקות למשחק, משלימים את החמישייה המפורסמת. אחריהם אניס ובובאן, עם מעל 15 דקות, מקונל ומונרו עם 10 כל אחד, והסימונס החביב עלי, ג'ונתן, עם 8 דקות, בדומה לקורקמז ובולדן. האמת? רוטציה מכובדת לפלייאוף, אבל חלק גדול מהדקות נובע מהצורך לשים גוף במקום אמביד (בובאן/בולדן) ולא בהכרח מהעדפה אמיתית של בראון.

ומי מוביל את פילי ב-%eFG? לא אמביד, לא האריס, לא באטלר, ואפילו לא רדיק הצלף, אלא בן סימונס בכבודו ובעצמו. היה כיף להסתלבט על הקליעה של סימונס, אבל לפחות בפלייאוף הזה, עד כה, הוא מסתדר מצוין ונצטרך למצוא מישהו אחר לצחוק עליו, למשל בובאן הרקדן החובב החביב.

על אמביד נאמר כבר הכל, לא אחזור על כך, אבל אציין שבסדרה מול אורלנדו הוא חסם 2.8 חסימות למשחק, כך שנראה שהוצאתו מהצבע תהיה אחת המשימות העיקריות של גאסול ואיבקה, ויש להם את אחוזי השלשות המתאימים על מנת להכריח אותו לצאת משם.

באטלר חטף פעמיים במשחק מול אורלנדו וקרוב לוודאי שיקשה על משחק המסירות של טורונטו. נראה לי נכון להפקיד בידיו את קוואי, ולתת לסימונס להתמודד עם לאורי, אבל בהחלט יתכן גם ההפך. בכל מקרה שני הגארדים הפותחים של פילדלפיה הם שומרים מצוינים וטורונטו לא תלקק דבש. מצד שני, גם ההפך נכון.

שורה תחתונה – טורונטו טובה יותר, מגובשת יותר, מאומנת יותר, עם יותר ניסיון בפלייאוף, ומארחת את המשחק והיא תנצח הלילה בהפרש של שלושה פוזשנים לפחות.

05:00 בשעון המעורר שלי, דנבר נאגטס – סאן אנטוניו ספרס, 3-3 בסדרה

תקציר הפרקים הקודמים

ווא-ווא-ווי-ווא. איזו סדרה מסתיימת לה הלילה בין הנאגטס לספרס. הנאגטס עתירי הכישרון וחסרי הניסיון, כבשו את המקום השני במערב ("המקום הראשון בעולם הרגיל", מנתח מוח ©), אך נתקלו בפופ והחבורה שגררו אותם לסדרה הארוכה ביותר בסיבוב הראשון השנה.

שתי הקבוצות איבדו את הביתיות פעם אחת, שמרו עליה פעמיים, הובילו בסדרה, השוו, ונקלעו לפיגור. כל מה שרציתם מסדרת פלייאוף ואף פעם לא העזתם לבקש. המשחק בשעה נוחה יחסית ומומלץ לוודא שהאישה אחראית לילדים בבוקר, כך שלא תפספסו אף דקה.

אחרי שישה משחקים כבר לא נותר יותר מדי מה לחדש על הסדרה הזו, אז אסתפק בלציין שפאטי מילס עם 12% משלוש במהלכה, מספר בלתי סביר לפאטי, אבל כזה שאינו נובע רק מחולשה רגעית אלא גם מהגנת הפרימטר הטובה של הגארדים הקטלניים של דנבר. ברטאנס, שלפי בסקטבול רפרנס משחק 15 דקות למשחק, אבל לי לפחות זה נדמה כמו בערך שליש מזה (גם כי לא שיחק באחד המשחקים), עם 28% משלוש. בלינלי עם 42% משלוש, אבל רק 3.2 זריקות למשחק, זורק גם 2.7 זריקות לשתיים, ב-37% מהטווח. מוזר, הא? כל זאת כדי לומר לכם חברים, שאם יש משהו שהספרס לא ממש הצליחו לעשות בסדרה עד כה, זה ליצור מצבי קליעה נוחים לשלוש, ואחר כך גם לקלוע אותם. והיות והמשחק הלילה הוא בדנבר, והיות ויוקיץ' בכושר נפלא, והיות וסביר להניח שהשלשות של דנבר יכנסו באחוזים גבוהים, קשה לי לראות את הספרס לוקחים את המשחק הערב בלי שיפור משמעותי משלוש.

מה הספרס יכולים לעשות?

לחדור לצבע ולהוציא החוצה לשלשה – אף אחד לא יודע שפופ היה מורה לרכיבה על אופנוע בעברו, בעיקר מכיוון שזה לא נכון, אבל לפי ה"שמיניות" שהספרס עושים בצבע של היריב, אפשר היה בהחלט לחשוב שזה המקרה. הבעיה היא שכאשר הספרסים החודרים נתקלים ביוקיץ'/מילסאפ/פלאמלי/אחר הם פשוט מוסרים את הכדור לספרסי אחר שעושה את אותו הדבר, במקום שאותו ספרסי יעמוד מטר אחורה, יקבל את הכדור וישחיל את השלשה. על כן אני מתכבד בזאת לבקש מפאטי/ברין/דרק שכאשר הם רואים מישהו חודר לצבע שייקחו צעד אחד אחורה ויחממו את הידית. תודה.

עוד אני פונה לליבו של דרוזן, שנהנה לשוטט לו בתוך הצבע בניסיון למצוא את המצב האופטימלי לג'אמפ, ומבקש שיעשה את זה יותר מהר ובעוצמה, לא מכיוון שזה ישפר את סיכויי הקליעה שלו, בדרך כלל הוא מצליח לקלוע גם מתוך הסלומושן הזה, אלא מכיוון שזה לא יאפשר להגנה של דנבר "להתרחב חזרה" ולכסות את השחקן הפנוי. מהר, חזק ובאופן אלגנטי דמאר, רשום לפניך.

מה הנאגטס צריכים לעשות?

יתכן שאני סובל מ"הטיית האוהד המודאג", (גילרי ©), אבל לטעמי הם לא צריכים לעשות אלא בעיקר לשכוח – לשכוח שזה משחק שבע, לשכוח שזו סדרת פלייאוף ראשונה מזה אלפיים שנות גלות, לשכוח שזה מלך הלילה בצד השני, ופשוט לשחק את המשחק הרגיל שלהם. זה בהחלט אמור להספיק. האם יוקיץ' יצליח בכך? לדעתי כן. אני מוצא בו יותר ויותר קווים נדב-הנפלדיים – איש חכם ולא אתלטי שלא מתרגש משום דבר. האם שאר השחקנים יצליחו בכך? לא יודע, אבל אם כן הם בהחלט מועמדים לנצח.

אז איך זה יגמר? האם דנבר תתחיל את מה שלדעתי תהפוך לנוכחות רב שנתית קבועה ודומיננטית בפלייאוף של המערב או תאלץ להמתין לשנה הבאה? האם הספרס יצליחו, כרגיל, להפריך את ההערכות בנוגע אליהם ברכבת ההרים שהייתה עונת "פוסט-קוואי-1"? הלילה אחת הקבוצות הסימפטיות האלו תמשיך הלאה ותזכה לכל הכיבודים. הלילה הקבוצה השנייה תסיים את העונה שלה ותערך לקיץ ולהתחלה חדשה, אבל לפחות בשבילי, ולטווח הארוך, שתיהן ראויות לכל המחמאות והכיבודים, על העונה, על הסדרה, ועל הפוטנציאל לעתיד. תודה רבה.