שני רבעים וחצי של חלום ואחד וחצי של מציאות בעיר של רובוקופ / קרע במיניסחוס

שני רבעים וחצי של חלום ואחד וחצי של מציאות בעיר של רובוקופ / קרע במיניסחוס

 

בחיים של כל אוהד NBA יש דיסוננס מובנה. מצד אחד מדובר באנשים עם זיכרון מפותח אשר גדוש בשמות של שחקני עבר והווה, משחקים שנערכו בשנים עברו, סטטיסטיקות ביזריות, מהלכי מפתח ועוד ועוד ועוד, ומצד שני אותם אנשים לא מצליחים לזכור, או שוכחים בכוונה, או משקרים במזיד לעצמם לגבי איזה מדבר יכולה להיות העונה הסדירה. שמגיע הפלייאוף עם רמת התחרותיות האינטנסיבית שבאה איתו פתאום נזכרים איזה כיף זה המשחק הזה. אז גם נזכרים (שוב) כמה הרמה של העונה הסדירה היא נמוכה לעתים (באופן יחסי לפלייאוף) אבל, וכאן המפתח, בקיץ שוכחים את העובדה הזאת. או שאולי לא צריך לדבר במונחים של זוכרים/שוכחים, אולי פשוט רואים מה שיש בכל רגע נתון וחיים עם זה, אבל שוב, יש חיים ויש חיים.

מעגל החיים שלנו בגדול נראה ככה:

אמצע יוני – סוף ספטמבר – מטפסים על הקירות/משקרים לעצמנו שאולימפיאדה זה גם מעניין.

סוף ספטמבר – אמצע אוקטובר – משחקי קדם עונה (איפה הכוכבים?!?! *פיהוק*).

אמצע אוקטובר – אמצע אפריל – יש כדורסל, תודה לאל, מים לצמא.

אמצע אפריל – אמצע יוני – ט ר פ ת / ש ג ע ת.

הבעיה שלא כל יום פלייאוף אז מתחילים לאהוד שחקנים וקבוצות ומתחברים אליהם רגשית בשביל שיהיה יותר מעניין כי לעתים האינטנסיביות לא שם. בשביל להוסיף עניין מתחילים לדבר על החיים של השחקנים ועל העבר שלהם, המשפחה שלהם, חשבון הבנק שלהם, הבעיות הנפשיות שלהם, הנשים שלהם ומה לא. ברור שגם בפלייאוף זה קיים אבל לא חייבים את זה, יש מספיק אקשן. לשחקנים יש מה להפסיד, הם יודעים שכל המצלמות פועלות, הם יודעים שהם משחקים בשביל החוזה הבא, הם יודעים שכל מהלך חשוב וטעות אחת יכולה לשלוח אותם הביתה. הרצונות של הטובים בעולם בתחומם ושל התחרותיים ביותר מתנגשים על בסיס יומי וזה מרתק. ספורט.

עונת הפלייאוף הרבה יותר ידידותית למשתמש כשחיים בצד הזה של הכדור. לא צריך יותר לקום באמצע הלילה ולא צריך לבחור מה רואים על חשבון מה. אפשר לראות ה כ ל. פה ושם יש חפיפה של מחצית שנייה של משחק אחד עם מחצית ראשונה של משחק אחר אבל עדיין, תענוג. ושיש עונג זה באמת אחלה לחמש דקות עד שמתחילים לחשוב איך להגביר אותו. כיוון שקבוצת הבית שלי – הפרשים, לא עלו לפלייאוף השנה מה שנשאר לי במסגרת הגברת הריגוש הוא נדידה לערים שכנות.  וכך, בפעם השנייה העונה, הפעם עם שני חברים חדשים, ד' וע', נסעתי לדטריוט לצפות במה שכולם ציפו שיהיה המשחק האחרון של הבוכנות באדיבות הצבאים.

 

ד' ואני רצינו לצאת בבוקר בשביל להספיק ולתור בעיר המכוניות אבל ע', הצעיר והעסוק יותר חסם את האפשרות של יום חופש ובסוף יצאנו בצהריים. בדיעבד גם אני לא באמת יכולתי לצאת בבוקר כי בתי ספר יהודיים באמריקה עובדים יום כן יום לא בערך ואתמול לא (חופש פסח). שלוש שעות וכתריסר סיפורים חולניים לאחר מכן ואנחנו שם. חברה גברית יכולה מהר מאוד לגלוש למקומות דוחים אבל ההרגשה היא מוכרת ומשחררת והצחוקים הכרחיים. מצאנו חנייה ב-20$ וד' מיהר לשלם. רק למחרת שמתי לב שקיבלתי מייל עם אישור חנייה חינמי דרך מחלקת היח"צ של הבוכנות, יצאו לארג'ים. ד', עמך הסליחה.

אני עם ד' וע'
כתב הופס מחפש להגביר ריגושים

האווירה גם מחוץ וגם בתוך האולם הייתה של קרנבל. ממש. בלונים, שלטים, רקדנים, מעודדות, מאפרות וגם איזה פנאט דתי שעומד בחוץ עם מגפון ומבטיח לכולם מוות איטי בגיהנום. נפרדתי מהחברים והלכתי למצוא את מושבי. דטרויט הייתה זכורה לי לטובה כיוון שבביקורי הקודם הושיבו אותי בשורה השלישית מאחורי הסל וכמובן שידעתי שאין סיכוי שזה קורה גם בפלייאוף אבל בכל זאת ציפיתי לזה. נכנסתי לחדר העיתונאים, שלא כמו בקליבלנד כאן זה לא חדר, זה לאונג', והגישו להפתעתי הגדולה יופי של ארוחה בשרית שכללה בין היתר צלי בשר אדום וצלעות כבש בתנור. לא הייתי רעב בכלל ולא תכננתי לאכול אבל כמובן שפירקתי שם כמה צלעות כי יש לי מוח לטאה ומנטליות של ניצול שואה. שסיימתי לאכול שכחתי כבר למה באתי ושקלתי לחזור הביתה אבל בדיוק הראו את האל היווני בטלוויזיה והתאפסתי. אני כאן בשביל לגעת בנצח, אני כאן בשביל לראות את הפרצוף הבא/הנוכחי של הליגה עושה שמות בקבוצה הביתית ובשביל שאוכל עוד כמה עשורים לתפוס תחת על הנכדים שלי.

מסיבה אמרתי?
SHOW OFF
קבלו אותו
שנים של יוגה
שמחה רבה שמחה רבה
חמודונת
הבנות של בלייק

איתרתי את שמי ברשימת הישיבה והתנתקתי מהצלעות. באמת הרחיקו אותי אבל עדיין המושב היה במקום מעולה בזווית אלכסונית למגרש, פחות או יותר מעל המנהרה שדרכה השחקנים זורמים לפארקט. גם קרוב וגם יחסית נמוך עם שדה ראיה נקי.

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא
פלייאוף בייבי
דף שליפים גרסת הצלם

בפעם הראשונה שהזדמן לי לראות את גריפין בפעולה זה היה במשחק מעולה והיה לי הרבה מזל. זה היה ב-2015 שהתעקשתי לחזור מכנס שאליו שלחו אותי מהעבודה בווגאס דרך לוס אנג'לס. המטרה הייתה להיפגש עם חבר יקר שמתגורר שם מספר שנים עם משפחתו והמזל היה שהשגנו כרטיסים מוזלים ברגע האחרון למשחק מספר אחד בסדרה שהייתה אחת מהטובות שראיתי בחיי. קליפרס – ספרס הייתה סדרת סיבוב ראשון של שבעה משחקים (2015) לפנתאון ובמשחק הראשון גריפין התעופף בצבע בתצוגת דומיננטיות שמזכירה דווקא את… יאניס. גריפין של אתמול זה כבר סיפור אחר.

שמישהו בבקשה יסביר לי מה אני רואה

האולם מלא לגמרי, האווירה אופטימית, יש הרגשה שהולכת להיות מלחמה והנה מתחילים.

התקווה
האוהדים נעולים
הצגת השחקנים

להלן סיכום המשחק –

מי שרוצה לראות תקציר + סיכום יותר מדויק ומקוצר הנה הסיכום של גיא רוזן.

את ארבעת המהלכים שמודגשים ומסומנים בכוכבית ניתן לראות בסרטון שבסוף.

המשחק נפתח עם שני סלים רצופים של אלינגטון ודאנק של דראמונד על לופז והקהל באקסטזה.

יאניס משיב מלחמה עם דאנק משלו + עבירה. במהלך זריקת העונשין אוהדים לא מעטים קוראים: "MVP!" (באו ממילווקי?)

דראמונד חוטף, יוצא למתפרצת שמסתיימת בסל ובהתקפה לאחר מכן מוציא תוקף מלופז. בלייק חודר ומסיים – פסק זמן צבאים.

האולם בטרפת, אחרי העונה שהייתה בקליבלנד כבר שכחתי מה זה. זורקי החולצות עובדים שעות נוספות ומשליכים חולצות לעבר הקהל ללא הרף.

ג'קסון מדייק מהשלוש ויאניס עונה בצד שני עם עוד סל ועבירה. בלייק מאבד ליד הסל ולא יורד להגנה אבל יוצא לו טוב כי מילווקי מחטיאים ובלייק מקבל מסירה שאותה הוא הופך להטבעה* מה שמיד מרים את האולם לאוויר. מידלטון דואג להרגיע את העניינים עם סל משלו – פסק זמן בוכנות.

דראמונד סל ועבירה (לא מדייק מהקו), מילווקי מחטיאים בצד השני ודראמונד מקבל כדור להטבעה שנראית בטוחה אבל יאניס חוסם אותו ורץ לצד השני שם הוא בפעם השלישית עושה סל וסופג עבירה. ג'קסון נותן דקות יפות אבל דראמונד מתקשה בהתקפה. איש סמית' נכנס אבל לא מורגש. יאניס עושה טרור ברחבה של הצבאים ומסיים את הרבע עם שתי חסימות. היל חוטף בצד אחד וסוחט עבירה בצד השני עם שנייה אחת לסיום.

סוף רבע ראשון – 28-26 לדטריוט

הרבע השני נפתח עם שלשה של יאניס ואז הטבעה שלו מהסרטים בהתקפה שאחרי*.

בלייק עונה עם שלשה משלו.

היאניס הזה הוא פאקינג פריק, כשדטריוט משחקת עם ת'ון מייקר, יאניס נראה ברחבה כמו גבר בין ילדים. הוא עושה הכל בדקות אלו, בשני הצדדים.

גאלאוויי קולע שלשה ומחזיר את הקהל להתלהבות שיא ואז מילווקי מאבדים ודראמונד מסיים מתפרצת בדאנק (שש הפרש לדטריוט) – פסק זמן צבאים.

מידלטון שוב מרגיע עם סל וגריפין סוחט עבירה בצד השני. יאניס ובלדסו יורדים, היל ולופז עולים.

ג'קסון קולע חמש נק' ברציפות ומירוטיץ' קולע סל ראשון (שלשה). יאניס חוזר, פסק זמן בוכנות.

גאלאווי מדייק מהשלוש ויאניס בצד שני שוב משיג סל ועבירה, וזה נראה כל כך קל. ג'קסון סוחט עבירה מהיל והוא כבר עם 15 נק' ו-3 אס', אולי זה הערב שלו?

בלייק נראה די מנוטרל מול לופז את יאניס וקשה להאשים אותו.

ג'קסון קולע עוד שלשה, והרקדנים יוצאים במתקפה מתואמת של השלכת חולצות לכל עבר.

יאניס במהלך העונה – עולה להטבעה מול דראמונד וברגע האחרון, תוך כדי הירידה משנה לליי אפ שלא ברור איך הצליח לסיים* (מזכיר קצת את המהלך ההוא של הקדוש ברוך הוא).

את החצי הראשון רג'י ג'קסון מסיים עם פוטבק דאנק ענק* שמיד מחזיר אותי לסדרה של אוקייסי מול ממפיס שבה סטיבן אדאמס וג'קסון הילדים הראו לראס ולקאפקייק שהם צריכים אותם בשביל לנצח.

סיכום מחצית – המומנטום אצל דטרויט אבל אם הם לא יברחו יברחו להם. גריפין נראה ממש כבד ואיטי. דראמונד פתח חזק אבל נרגע. בלדסו לא מורגש. יאניס עושה יאניס וזה מרשים מאוד. ג'קסון במוד הנכון.

תוצאה – 62-56 לדטרויט. חסימות 6-1 לצבאים, איבודים 8-3 לטובת הבוכנות.

הרבע השלישי נפתח בקצב מהיר –

בלייק ואנדרה מריצים פיק אנד רול בצד אחד ובצד השני יאניס קולע על אנדרה. בלייק דופק ג'אמפ שוט על בלדסו ומידלטון חודר ומסיים בצד שני. בלייק עם עוד סל (16 נק') ובלדסו מתעורר לחיים עם סל מחדירה. פסק זמן בוכנות (כנראה לא מרוצים מהקצב המהיר למרות שהיתרון נשמר).

דראמונד עם פאול רביעי (ילד), תוקף על יאניס. דראמונד יוצא ויאניס חוגג פנימה. בראון מבצע עבירה על מידלטון (מחוץ לקשת) ומידלטון מדייק וקובע שוויון. בלייק קולע שתי שלשות ברציפות אבל הפריק הורג את דטרויט בצבע. זה הערב של רג'י, עוד שלשה (23 נק' ו-7 אס' עד כה). יאניס חודר שוב וסוחט שוב עבירה שלא ברור אם באמת הייתה והקהל משתולל מעצבים ושואג ביחד: "רפיו סאק". נקודה לדטרויט – פסק זמן בוכנות.

מפסק הזמן דטרויט חוזרים עם הספסל בעוד שאצל הצבאים יאניס ולופז על המגרש והיתרון עובר לבאקס מהר מאוד (יאניס קובע 5 הפרש מהעונשין 2:30 דק' לסוף הרבע). דראמונד חוזר אבל זה לא מספיק וגם איש סמית' ממש לא חד היום (2 נק' עד כה). סוף הרבע 95-85 לבאקס.

רבע רביעי

דראמונד לרגעים נראה כמו מלך הצבע ולרגעים לופז ויאניס מנגבים איתו/אותו. ג'קסון עם עוד שלשה אבל גם בלדסו מתחיל להתעורר. פסק זמן עם 8:35 על השעון ו-13 הפרש לצבאים. הזוי מבחינתי אבל חלק, קטן מאוד, אבל מורגש מהצופים עוזבים את האולם בהבעת אי אמון בקבוצת הבית. יאניס ממשיך לקלוע וקובע 18 הפרש כשבלייק יוצא בעבירה שישית. הקהל מריע לו בעמידה תוך כדי שאגות: "MVP" וברגע שבלייק מתיישב גל נוסף והרבה יותר גדול של צופים שוטף את האולם החוצה. אוהדי מילווקי מרימים את האף ויוצאים בשאגות MVP ליאניס כשהוא על הקו אבל באולם נותרו מספיק אוהדי דטרויט בשביל להשתיק אותם עם שריקות וצעקות בוז.

תוצאת סיום – 127 – 104 ליאניס.

על שלב הראיונות דילגתי בגלל החברים והנסיעה הארוכה חזרה. בדרך חזרה ע' נרדם מאחורה בזמן שד' ואני חפרנו מנהרות.

מה עכשיו? 8 שעות נסיעה למילווקי, 11 שעות לבוסטון, 6 שעות לפילדלפיה, 4.5 לטורונטו. נראה.

איזה סדרות לפנינו!!!

קרע אאוט.

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  1. מעולה, אתה רואה משחקים בשדות זרים 🙂
    איזה מדהים זה לראות את יאניס במשחק. זכית!

    אצלנו בארץ נוסעים 5-6 שעות כדי לראות את החרמון וגם אז הוא סגור, אצלך זה לראות את חצי הגמר. הלוואי עלי

  2. מעולה!
    צילומי האווירה, וסיפור ה-"לפני", מוסיפים המון.
    .
    תודה, אלעד.

  3. וואללה איזו הפתעה. מדליק ממש. חבל רק שהמעודדות של דטרויט אינן המעודדות של הלייקרס או דאלאס. גם של מיאמי הן משהו. אבל היי, לאף איש צות – אף פעם – לא יצא לחבק צ'ירלידר, כולל אני עצמי!
    אז אתה הישראלי הראשון לחבק לא רק צ'ירלידר אחת. אפילו שתיים.
    שני אנשי צוות בשני משחקי פלייאוף!!! לא הולך ברגל!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט