הארדן ו-וייד = דובלר ודאהמר?/עידו רבינוביץ

הארדן ו-וייד = דובלר ודאהמר?/עידו רבינוביץ

 

במשחק מספר 3 בסדרה בין יוסטון ליוטה, ג'יימס הארדן החטיא את 15 הזריקות הראשונות שלקח מהשדה, שיא שלילי בפלייאוף בכל הזמנים. הוא סיים את המשחק עם שלושה סלי שדה מ-20 ניסיונות בניצחון דחוק של הרוקטס. כמובן ששונאיו הרבים של הארדן שעטו על ההזדמנות ללעוג לו בכל הזדמנות ו/או מקום שרק יכלו. הנראטיב הסובב סביב המזוקן הוא שסגנון משחקו מגעיל ולא מהנה לצפייה, ובעוד הדעה הזו לגיטימית לגמרי, איני יכול שלא לתהות למה. לאורך הרהוריי בנושא נזכרתי בתיאורית דובלר – דאמהר ובעזרתה ניסיתי לנתח למה הארדן יותר שנוא מוייד אף על פי שיש לשניהם סממנים מאוד דומים מבחינת סגנון משחק?

התיאוריה:

לשם הבנת הניתוח עצמו, יש קודם כל להבין את התיאוריה ואת הטרנספורמציה הקלה שנאלצתי לבצע בה כדי שתתאים לנושא. האנשים עליהם מבוססת התיאוריה הינם לויד דובלר וג'פרי דאהמר. לויד דובלר הוא השם של הדמות הראשונה מהסרט הקאלט "אמרי לי כן" שבמהלך הסצנה המרכזית בסרט הוא עמד מחוץ לביתה של מושא אהבתו עם רדיו טייפ מעל ראשו, אחת מהמחוות הרומנטיות המוכרות ביותר בתרבות הפופ. ג'פרי דאמהר מייצג את החלק העגום יותר של התיאוריה, הוא היה רוצח סדרתי, נקרופיל ועבריין מין שפעל במשך שנים רבות בארצות הברית. האקסיומה שהתיאוריה מנסה להציג היא שמחווה רומנטית נחשבת לרומנטית/מקובלת (דובלר) אם הצד המקבל נמשך לצד הנותן ואילו נחשבת לקריפית/לא מקובלת (דאמהר) אם הצד המקבל לא נמשך לצד הנותן. השינוי שאני ביצעתי לתיאוריה הוא כיצד מתקבלת משחק/קריירה של שחקן כדורסל בהתאם לאהבת הקהל כלפיו. הניתוח יתבצע בעיקרו בין וייד המשול לדובלר, והארדן המשול לדאמהר. כפי שנראה בתפריט של מקדולנד'ס ההשוואה להנפשה בלבד…

הניתוח:

נעבור בקצרה על שלוש הנקודות העיקריות אותם מעלים שוב ושוב כנגד ג'יימס הארדן: סחיטת העבירות שלו, התיאטרליות שלו וחוסר הנאמנות שלו לאוקלוהומה סיטי בזמנו ודרישתו לטרייד.

  1. סחיטת העבירות:

זהו ה-23 לנובמבר, היוסטון רוקטס מתארחים אצל הדטרויט פיסטונס. ג'יימס הארדן מוביל כדור כאשר הוא נשמר על ידי גלן רובינסון השלישי, שחקן לא מנוסה במיוחד. "שמור על הידיים למעלה" נשמעה זעקה מהספסל כאשר הארדן רק פסע מעבר לקו החצי, חצי חיוך עלה על פניו. לאחר עוד כמה צעדים "שמור על הידיים למעלה!" נצעק פעם נוספת, אף על פי שרובינסון ביצע הגנה מושלמת עד כה. חיוכו של הארדן התרחב. הארדן החל בריצה מהירה לכיוון הצבע ותפס את רובינסון שולח יד לעבר הכדור, לטעות הזו הוא חיכה. לשלוח ידיים לכיוונו של הארדן זה כמו לעמוד כפסל כאשר כריס קייל מאפס את הכוונת שלו. הכוכב של הטילים כמובן סחט עבירה בערמומיות והלך לקו העונשין.

הסיבה שג'יימס הארדן כה עקבי היא שחוכמה כזו לא מגיעה והולכת בין משחקים. אי קיו הכדורסל שלו לא יכול להתקרר. לכן הוא סיים עם 22 נקודות במשחק הזה מול יוטה למרות 3 קליעות מהשדה בלבד. אנשים רבים מתקשים לאהוב את האספקט הזה במשחק שלו, אך אהבו לראות וייד משחק למרות שגם הפלאש היה מחונן בסחיטת עבירות. באינפוגרפיה המוצגת לעיל רואים עד כמה מהללים את וייד על עורמת המשחק שלו, ובצדק.

קרדיט לקופר מורהד והאתר הרשמי של המיאמי היט

 

בתחילת הקריירה של מספר 3 במיאמי גם הוא צבר כמה שונאים על הדבר הזה, בעיקר לאחר סדרת הגמר של 2006. צצו כמה תיאוריות קונספרציה לא מבוססות על כך שהגמר היה משוחד לטובת מיאמי. וייד אכן זרק מספר אבסורדי של זריקות עונשין (97 בששת משחקי הסדרה) אולם אין ספק שהוא הרוויח את מירב הזריקות הללו, אם לא כולן. במהלך השנים האוהדים (פרט לאוהדי דאלאס) והתקשורת התרגלו לוייד ואף החל קונצנזוס מסוים של אהבה כלפיו שרק התעצם עם הזמן. הארדן רחוק משם, לפחות כרגע.

  1. התיאטרליות:

כשג'יימס הארדן לובש את חולצת המשחק שלו, האוהדים ביוסטון יודעים שמספר 13 באדום-שחור עומד לתת הצגה, לטובה או לרעה. ניצול החוקים המקלים על ההתקפה, ניצול קלות ההדק של השופטים על עבירות כאלו וניצול מעמדו כסטאר נכנסים מתחת לעור של אנשים. אמנם, וייד, כמו גדולים אחרים לפניו ואחריו כגון מאנו ג'ינובלי, נאלצו למכור את ההצגות שלהם פעמים רבות. אחד מהמקרים הזכורים ביותר הוא כאשר וייד נדחף על ידי שחקן יריב, הפלאש מכר קצת את ההצגה, לא קיבל שריקה בתחילה אמנם לאחר מבט חודר לנשמתו של השופט הוא קיבל את מבוקשו. הדברים האלה קורים כל הזמן, והשחקני בעלי התושיה מנצלים אותם. וטרנים יודעים על מה כן שורקים ועל מה לא שורקים. אחד מהדברים הראשונים שמלמדים מגני פינה בפוטבול, הוא כיצד לחתור למגע על גבול הלא חוקי כדי שלא ישרקו כנגדם. תרגול זה זכה לבולטימור רייבנס סופרבול ב-2012 כאשר מגן הפינה ג'ימי סמית' החזיק בתופס מייקל קראבטרי שנכשל בתפיסת הטאצ'דאון שהיה משווה את המשחק ככל הנראה, בסוף הרבע הרביעי. הנקודה היא, לפעמים יש למתוח את החוקים ולגרום לעצמך להיראות מגוחך, אך זהו הספורט.

  1. חוסר הנאמנות:

האוקלוהומה סיטי ת'אנדר הגיעו לגמר ב-2012 עם שלד צעיר ומבטיח של קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן. הארדן, שלא היה מרוצה ממעמדו בקבוצה וממשכורתו, דרש לעבור בטרייד וכך קרה כאשר הועבר ליוסטון. עד היום זוכרים לו את המהלך הזה וזועמים עליו בשל כך. ישנם שחקנים אחרים שנחשבים כנאמנים כאשר על פני השטח הם פחות נאמנים ממה שחושבים. וייד הרי עבר לשיקגו ולקליבלנד בשלהי הקריירה שלו רק כדי לחזור ולעשות הדרן מרגש במדי ההיט., קובי ברייאנט שנחשב לסמל בסגול-זהוב ביקש טרייד לאורלנדו בתחילת הקריירה שלו ועוד דוגמאות רבות. הבחירה הסלקטיבית של המקרים הללו היא מוטעית וצריכה להיפסק.

 

מסקנות:

אז למה באמת אנשים רבים שונאים את הארדן על דברים שמחליקים לוייד? אין תשובה דיפינטיבית אחת. בשל הפרישה של וייד אנשים רבים מסתכלים על הקריירה שלו במשקפיים ורודות בוהקות ומתעלמים מכמה דברים בשל הרומנטיזציה. בנוסף, המדיה החברתית מפותחת הרבה יותר כרגע מאשר בתקופת השיא של וייד, דהיינו יותר קל להפיץ את שנאתך ולשכנע אנשים אחרים בדעתך, מין מהפכה תעשייתית מודרנית ביותר. מכיוון שאין תשובה ברורה לשאלה, אשאיר אתכם עם המסר הנ"ל: לא משנה אם השחקן הוא דובלר או דאמהר, וייד או הארדן, תנסה לשפוט אותם כפי מי שהם באמת, ותשנאו פחות, כעצה לחיים.

לפוסט הזה יש 35 תגובות

  1. מעורר מחשבה.
    אני חושב שהמסקנה שלך על המדיה היא גם נכונה. וויד זכה באליפות ב 2006, שזה בערך שנה או שנתיים לפני שפייסבוק הפכה להיות משהו ששמור רק לסטודנטים ספורים למשהו שכולם מכירים.
    אני לא חושב שהסגנון שלהם דומה. וויד בעיניי בהחלט אטרקטיבי יותר ובעיקר יצירתי יותר מהארדן. הוא חודר טוב יותר, ובעיניי גם מכדרר ורטיקלי טוב יותר (למרות שכמכדרר הוריזונטלי, יתכן והארדן הוא הטוב בהיסטוריה). וויד גם היה אתלטי בהרבה מהארדן. כך למשל, וויד הוא הגארד היחיד בעולם שאני מכיר, שאשכרה השתמש בדרים שייק (של אולג'ואן) כנשק מרכזי, ומשחק הפוסט שלו בוודאי היה טוב בהרבה מאשר זה של הארדן.

    בעוד וויד היה ממציא דגול ויצרתי, הרי שהארדן המציא שניים או שלושה מובים בלבד – רק מה – הוא שיכלל את אותם שלושה מובים לדרגת אמנות, כפי שאף אחד לא עשה מאז שג'ורדן שכלל את הפוסט אפ מחצי מרחק. הסטפ בק עם הזריקה האלכסונית (כלומר כשהרגליים באלכסון), והחדירה עם הידיים למעלה הם שני מובים שהארדן עשה 3000 פעמים בקריירה והרבה הרבה יותר מכל מוב אחר אי פעם. אם וויד המציא והמציא. הרי שהארדן המציא פעם אחת (או פעמיים) ומאז רק שכלל, אבל לא המשיך להמציא.

    ונדמה לי שזה מה שמעצבן את שונאיו – העובדה שהוא מנצל את השיטה ועושה את אותם הדברים שוב ושוב ביעילות בה הוא עושה אותם. אני בהחלט יכול להבין למה זה מעצבן, ואני בהחלט יכול להבין למה וויד לא מעצבן.

    1. מאמר מעניין, וייד הוא באמת שחקן שקל הרבה יותר להתחבר אליו, אני מסכים עם שתי נקודות (סחיטת פאולים והצגות) אבל לא עם השלישית, הארדן לא יכול היה להיות כוכב באוקלהומה, אני מבין את ההחלטה שלו למרות שהייתי שמח לראות את שלישיית דוראנט- ווסטברוק- הארדן מחוץ לאולסטאר.

  2. מאמר לא לעניין .
    1. אין כל דימיון בין משחקם של די-ווייד ושל השיקוצון. ההשוואה כל כך מופרכת שאני אפילו לא מתכוון להתחיל לכתוב למה. כל ילד זב חוטם יראה את שניהם משחקים ויבין את זה.
    2. לא שונאים את השיקוצון בגלל המעבר שלו מ-OKC . לא זה העניין . שונאים את המשחק שלו בגלל 2 הנקודות האחרונות שצוינו – ובדין .

  3. אני לא כל כך אוהב את ההקבלה. בעיקר בגלל שסגנון המשחק של שניהם מאד שונה. קשה גם להשוות את נושא סחיטת העבירות בו הארדן הביא את רמת הפלופינג לדרגת אומנות שוויד לא יכול לדמיין. גם בשיאו ווייד לא התקרב למספר הפעמים שהארדן הגיע לקו.
    ווייד כרגע נהנה ממעמד של סופרסטאר בשלהי הקריירה – אני מניח שגם הארדן יזכה למעמד דומה בסיום הקריירה שלו.
    גם בנושא הנאמנות כביכול – מיאמי (ריילי) פחות או יוצר הראה לווייד איפה הדלת. הארדן לא דרש טרייד מהתאנדר אלא היה במגעין לחוזה מקסימום שהם לא רצו לשלם ולכן בחרו לשלוח אותו לרוקטס.
    בקיצור זה מרגיש מאד מאולץ.

  4. בדיוק המשפט האחרון שכתבת
    רציתי להגיד שכל התזה כאן היא מעבר לכדורסל ואת האבייקטיביות כדאי לקחת איתנו לחיים.
    אז סיכמת את זה מדהים
    ואני אכן אוהב וייד שונא הארדן כמו הרב…

  5. הסגנון של שניהם שונה מאוד בעיניי. הארדן משחק כדורסל הרבה יותר אנוכי מווייד וכופה זריקות על עצמו – ולכן אנשים לא אוהבים אותו. לדעתי זה הרבה יותר בולט מאשר מתיחת החוקים/תיאטרליות/חוסר נאמנות שלו

  6. ווף, כל כך הרבה דברים בעייתיים סרטי הנעורים של שנות השמונים ניסו להעביר כחיוביים. מאונס (למשל בנקמת היורמים), תקיפה מינית (למשל בנקמת היורמים) וגם "סתם" הטרדה (למשל באמרי לי כן. ובמפתיע גם בנקמת היורמים).

  7. תודה, פוסט יפה
    העניין של סלידה/אהבה נניח להארדן היא עניין של טרנד. היום לפחות במקומותינו מקובל להתנגד לסגנונו, אבל במציאות אנחנו רואים סופרסטאר עם שליטה על הגוף והטעיות שאולי מעולם לא נראו ברמה כזו, אחד שיכול להוביל קבוצה רחוק, והיה לוקח כנראה אליפות או שתיים אם לא גולדן. בקיצור, אחלה שחקן, ועם אחוז אפקטיבי בשמים.
    לראיה, חבריו לקבוצה אוהבים אותו מאד, ונקודת המבט שלהם יותר משמעותית מאשר שלנו כצופים שמייצרים נראטיב מרחוק.
    גם אין שום דבר רע בזה שהיצירתיות של שחקן מתמקדת בלשכלל שניים שלושה מהלכים עקרוניים לכדי מצוינות. זה סגנון מקובל, למשל בג'ודו. יש מדליסטים אולימפיים שעשו קריירה ככה.
    ++
    בכלל, נדמה לי שהקושי העיקרי שלהרבה מאיתנו הוא לפרגן, לכן השחקנים הבולטים זוכים להכי הרבה ביקורת, למשל: לברון, דוראנט, הארדן, קרי ועוד רבים וטובים

  8. מצוין. יש פה כמה נקודות מעניינות – מסכים שיש הבדל בסגנון המשחק, אבל לא גדול כמו שעושים ממנו – אין פער גדול מדי בין ההליכה של וויד הצעיר להארדן הנוכחי לקו כשמנרמלים את קצב המשחק (FTr) למשל – ו-וויד אהוד בהרבה. הארדן מוסר טוב יותר וגם בהגנה וויד זוכה לנרטיב מפרגן בהרבה, למרות שהארדן שומר טוב מאוד גם כן. חומר למחשבה.

    1. FTr לא מנרמל ממש לקצב אלא מתאר את היחס בין זריקות עונשין לאלו מהשדה. אתה עושה כאן כמו פעמים נוספות בעבר השוואה בין פיק של שנה שנתיים של אחד לממוצע של האחר. זו דרך שמעוותת את ההשוואה.
      אם כבר אז ווייד שיחק בתקופה בה שחקנים היו הולכים יותר לקו.

      1. מדבר על פיק לעומת פיק, לא פיק לעומת קריירה (ושום דבר לא מבטיח שוויד לא היה הולך ככה לקו אם לא היה נפצע וממשיך לשחק כדורסל פיזי יותר). וויד שיחק בתקופה של כדורסל שכלל יותר עבירות, אבל קשה לדעת. לא חושב שההבדל כזה גדול כמו שעושים

        1. ייתכן וכמותית אתה צודק ואולי גם לפציעות חלק מזה אבל עדיין קשה לדעתי להשוות את הדרך שבה השניים סוחטים עבירות. זה מה שלדעתי מרגיז הרבה אנשים בהארדן.

  9. יופי עידו. אתה מפתיע אותי כל פעם מחדש.
    ישנם עוד שני הבדלים בין השניים: דוויין ווייד התחיל כצעיר לוהט ומה שעשה לדאלאס באליפות הראשונה העלה אותו אל ראש הפירמידה במכה אחת. אצל הארדן זה היה צעד אחרי צעד, עד שהבינו שישנו כאן סופר סטאר. להארדן היו עוד שני אויבים: ההצגות שהביאו עבירות לזכותו עד דרגת פלופינג אומנותית, וזקנו הארוך שתמיד נראה מלוכלך. את ווייד קל לאהוב. הארדן נראה כמו טרוריסט מפקיסטן.

  10. הבעיה העיקרית שלי עם הארדן זה שהוא לא משחק יפה. עומד ומכדרר עד סוף שעון ה24, ואז זורק. כדרורים, בידודים, ממש מלחמת התשה.
    חצי מהפעמים הוא ממש קופץ לתוך המגן כדי לקבל עבירה.. עושה פלופים מטורפים, מתפתל על הרצפה וצורח מכאבים כשזבוב נתקע בו. לא נעים לראות את זה, בניגוד לשטף המשחק של גולדן.
    כל החוקים החדשים שבהם בעד התקפה וכל השריקות לדעתי הורסים את שטף המשחק ותוקע כך פעם מחדש.. תנו לשחק כבר.

    1. דווקא אם יש משהו שכמעט ולא ראיתי את הארדן עושה, זה הגזמות תיאטרליות של כאבים ובכי.
      הוא אולי מגזים בתנועות ראש אחורה כדיי למכור פאול, אבל אחרי שהוא כן מקבל מכה כזו או אחרת, הוא לא מתבכיין מכאבים או משהו. כלומר – הוא לא עושה ניימאר.

      1. פליז, יש גבול אני אוהב את הארדן אבל אם הוא רק מרגיש רוח ליד הזקן מגיע הפלופ. איך הוא תפס את הצוואר בכאב לפני שני משחקים… מה זה אם לא תיאטרליות.

  11. מאמר מעניין, תודה רבה
    אני חושב שבמבחן העין, שהוא דיי עקרוני לכדורסל, בולט ההבדל ביניהם. ווייד הוא שחקן קלאסי יותר, עם הרבה יותר אתלטיות, בעוד שצורת המשחק של הארדן ידועה ומביאה עליו ביקורת רבה..
    מה שכן, עם הסיכום שלך אני מסכים, אין טעם לבזבז שנאה על נושא כמו כדורסל. אני פה להנות

  12. מעולה. שני הסנט שלי? הפאקטור המאז'ורי כאן הוא המדיה. הרשתות החברתיות באמת גורמות לאנשים אינפנטיליזציה קיצונית שמתבטאת ב"אני שונא" או "אני עבד של". זה לא היה בתחילת דרכו של ווייד. ובלי קשר, ווייד הוא חתולי ואסתטי הרבה יותר, ואנחנו אוהבים שזה יפה

  13. קודם כל, כשונא הארדניזם ( ולברוניזם ) מובהק ברור שהנקודה השלישית בכלל לא שייכת כאן ולא ברור מהיכן הבאת אותה ( גם בהקשר ללברון ולדרך ה"החלטה" אשר כולם מתמקדים "משום מה דווקא" בה ), אז תגובתי היא רק לגביי שתי הראשונות – אני לא יודע מה עם אחרים אבל אני יודע שהבעיה ה"עיקרית" שלי עם ה-הארדניזם, גם אם בוודאי לא היחידה, בכלל לא קשורה למה שהעלת כאן, אלא לשאלה של האדם בכלל בעולם, ואני יודע, זה לכאורה "לא קשור" וידה ידה ידה… אבל אם אני אמשיך לכתוב כאן אז תדע שעבורי או בכלל אין באמת דבר כזה "לא קשור" אלא יש "לא קשור כרגע", מנקודת מבט מסויימת או בנקודת זמן מסויימת של אדם מסויים, אבל במציאות עצמה "הכל קשור אל הכל" גם כאשר לא מכירים ומבינים למה ואיך ( לאחרונה התבוננתי בכתיבתי העצמית "אפילו" על ההקשר הרוחני או פילוסופי של הכדורסל, ובמיוחד זה של התקופה ה"מודרנית" הממש עכשווית, גם ואפילו בהקשר ל – hard en, בהקשר לשם הלא "מקרי" כמובן שלו, ואם זה יעניין אותכם אני יכול לכתוב מאמר בנושא, רק לקחת בחשבון שאני כותב בצורה מאוד מאריכה מבחינה חיצונית, כך שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לקרוא אותי מבחינה חיצונית או "רגילה" ).

    בכל מקרה, ה-בעיה בעיניי כאן היא שאלת רצונו החופשי של האדם, או עמדתו כלפי המציאות ונסיבות חייו בכלל, השאלה האם הוא ניצב כנגד המציאות ואומר משהו כמו "זו המציאות ואני צריך להסתגל אליה או להשתלב בה", או האם הוא בא ואומר "זו המציאות, ודווקא לכן אני ורק אני יכול לשנות אותה", משום שזו למעשה טבעה של המציאות, שהיא משתנה ומתפתחת בצורה … "קבועה", וזה טבעו של האדם עצמו, שהוא חלק – בלתי – נפרד מאותה מציאות, שהוא לא רק אדם פאסיבי אלא גם ובעיקר או "מלכתחילה" אדם אקטיבי ויוצר, כך שלומר שהארדן "משכלל לשלמות את החוקים הקיימים" זה לא להכיר ולהבין את… החוקים הקיימים של המציאות, לא להכיר ולהבין לא ( "רק" ) את אלו של הכדורסל, אלא לא להכיר ולהבין את החוקים הקיימים של האדם והעולם בכלל.

    כלומר, כל הסתכלות על הארדן בצורה ספציפית ומסויימת או נקודתית, כמו זו של כולם למעשה, מפספסת כאן את הנקודה עצמה, את תופעת ההארדניזם או הלברוניזם שהיא הרבה הרבה יותר רחבה ומקיפה מהם עצמם, והיא תופעה חברתית ותרבותית כוללת ומכלילה אשר למעשה נכון יותר לקרוא לה חשיבתית ותודעתית, של "האדם המודרני" בכלל, כשאפשר לראות זאת גם כמעין גזע של עץ בעל אינסוף ענפים או "זרועות", ואחד מהם הוא כדורסל, אבל בצורה המחוברת ומקושרת כך אל ענפים אחרים באותו גזע, באותו עץ חשיבתי ותודעתי "מודרני" של האדם.

    דרך אגב, אני גם את וייד לא ממש אוהב, לא ברמות שאני מתעב את הארדן ולברון, אבל גם אליו אני בכלל לא מתחבר, אם כי אולי בהקשרים אחרים שלא הזכרת כאן, כמו למשל בהקשר ה"מלוכלך" שלו אשר סחיטת העברות ומשחקו התיאטרוני הוא "רק" הבט אחד שלו אבל בוודאי לא היחיד, אם כי אפשר בהחלט לומר, אולי, שהוא אולי "השתפר" בכך לעת התבגרותו ( או שהוא "השתפר" ביכולת להסתיר זאת ), כך שבשנים האחרונות הוא הרבה פחות "מלוכלך" מרוב הקרירה שלו, וזאת עוד "בלי קשר", לכאורה, לקיצוניות של הדברים כאן, לכך שאולי וייד עשה את מה שהארדן עושה אבל הוא עשה זאת בצורה "עדינה" יותר ( ודעתי היא שבהחלט לא, שמה וייד עשה ועושה הוא בהחלט לא בר – השוואה עם ההארדניזם, אבל אני בהחלט יכול להבין גם אם לא לקבל אנשים שחושבים כך, כפי שהבאת זאת כאן, להבין את דרך המחשבה הזו מבלי להבין אותה, אם אתה מבין למה אני מתכוון… )…

    …אם כי חייבים לראות גם זאת בהקשר הרבה רחב יותר, "אפילו" בהקשר להבט השיפוטי של שנות הקרירה ה"עיקריות" של וייד ביחס לאלו האחרונות שלו, וגם על זאת אני יכול לכתוב עוד ועוד, על "המהפכה השיפוטית – חוקתית" שהתרחשה כאן בלי כמעט לשים אליה לב ( גם בהקשר הפוליטי של כך, ואני אומר מראש שאני "ימני קיצוני", מה שקרוי "ליברטיאני" שם או "זהות" כאן, או כפי שאני קורא לזאת – שמאלני קיצוני בפנים – ימני קיצוני בחוץ ), על כך שהשיפוט, ולא "בהכרח" היכולת עצמה, הוא זה ש"הכי" קובע כאן, בין השאר, גם את… היכולת עצמה, בצורה "הפוכה" כביכול לאיך שזה אולי נתפס מבחינה חיצונית ( כשיפוט אשר "בעד" או מכוון לשחקנים טובי – היכולת, שהיא נקודה בהחלט נכונה כאן, אבל היא בוודאי לא מספרת את התמונה השלמה כאן, והיא אפילו לא מתחילה להתקרב לכך, למעשה ).

    דרך אגב ( 2 ), ואם אני כבר כותב כאן תגובה בהקשר הזה של השיפוט, אז את בברלי היה צריך להרחיק כל משחק, ולדריימונד גרין צריך לתת טכניות על ימין ועל שמאל בכל משחק, אם באמת היה שיפוט הוגן כאן, אבל כמובן שאין, כך שהשיפוט, ולא היכולת, מכריע וימשיך להכריע כאן משחקים ואת תוצאתם ( ואני בכלל לא מתכוון לשיפוט ברגעים ה"מכריעים" כמו ב"דוח שתי הדקות האחרונות" וכו ) ואנשים ימשיכו לומר שוב ושוב ש"מתבכיינים על השיפוט" בלי לראות את המציאות עצמה, כרגיל ( אצלי, "בעיניי", הקבוצות ש"מראש" מוטות בצורה קיצונית מבחינת השיפוט שלהם, הם בוסטון ואוקלוהומה סיטי, וגם "קצת פחות" גולדן סטייט, אולי, כשמבחינה נקודתית זה קיירי וקרי שהשיפוט נגדם הוא פשוט זוועתי, וגם פול ג'ורג בצורה מסויימת, ואם ממשיכים ככה אז אפשר לראות זאת, למשל, גם כלפי סבוניס הצעיר של אינדיאנה, או כמו "אפילו" ביחס לדונציץ… אבל הוא הרי אירופאי או "רוקי", אז זה "בסדר"… לא ? ).

    דרך אגב ( 3 ), "כנראה" שזה גם לא "במקרה" שזה במיוחד בולט ביחס לזה שאמר שהוא לא בטוח ש"העולם הוא עגול", אשר בשבילי היה ה-נקודה שבה "התחלתי" לאהוד במיוחד את קיירי, "בלי קשר" ליכולת כדורסל המהממת שלו, וההצטרפות שלו אל בוסטון, אל הרוח הבוסטונאית שמאז ומתמיד מאוד התחברתי אליה, הייתה עבורי כמו "חיבור משמיים", גם אם כיום זה נראה חיבור "פחות ורוד", וגם אם בשנה הבאה החיבור הזה יפרד שוב ( עוד נשאר לראות איך זה באמת יסתיים בפועל ), או בהקשר להוא שאמר את שאמר בהקשר לנחיתת האדם על הירח, אשר בעיניי שני אלו מייצגים כאן, אולי יותר מכולם, את יכולת הרצון החופשי – יחסי של האדם העומדת כאן בצורה הפוכה – מנוגדת ללברוניזם – הארדניזם של העולם האנושי, את היכולת ה"בריאה" של האדם – של כל אדם, וכן, גם כדורסלן הוא …אדם – לבחור בעצמו במה להאמין או לא, ואת יכולתו להתאים את העולם והסביבה אליו ולא את עצמו אל העולם והסביבה ( בהקשרם החיצוני או ה"חיצוני בלבד" ), כך שבשבילי ועבורי אמירתו של קיירי בהקשר הזה, ושל קרי בהקשר ההוא, היו אמירות הרבה יותר משמעותיות ומהותיות מהיכולות שלהם על המגרש, מאלו אשר בפני עצמן הן כמובן יכולות מדהימות ומופלאות.

    דרך אגב ( 4 ) – אמרתי כבר ש"בעיניי" או בכלל אין באמת דבר כזה "לא קשור" ?… אז "בלי קשר" לתגובתי הזו, זו גם תגובתי הראשונה כאן לאחר שנים לא מעטות של קריאה פאסיבית באתר, כך שהמאמר הזה הוציא אותי אל החשכה…

    1. אני לא חזק בקטע הטכני אז אכתוב זאת שוב לפי פסקאות – קודם כל, כשונא הארדניזם ( ולברוניזם ) מובהק ברור שהנקודה השלישית בכלל לא שייכת כאן ולא ברור מהיכן הבאת אותה ( גם בהקשר ללברון ולדרך ה"החלטה" אשר כולם מתמקדים "משום מה דווקא" בה ), אז תגובתי היא רק לגביי שתי הראשונות – אני לא יודע מה עם אחרים אבל אני יודע שהבעיה ה"עיקרית" שלי עם ה-הארדניזם, גם אם בוודאי לא היחידה, בכלל לא קשורה למה שהעלת כאן, אלא לשאלה של האדם בכלל בעולם, ואני יודע, זה לכאורה "לא קשור" וידה ידה ידה… אבל אם אני אמשיך לכתוב כאן אז תדע שעבורי או בכלל אין באמת דבר כזה "לא קשור" אלא יש "לא קשור כרגע", מנקודת מבט מסויימת או בנקודת זמן מסויימת של אדם מסויים, אבל במציאות עצמה "הכל קשור אל הכל" גם כאשר לא מכירים ומבינים למה ואיך ( לאחרונה התבוננתי בכתיבתי העצמית "אפילו" על ההקשר הרוחני או פילוסופי של הכדורסל, ובמיוחד זה של התקופה ה"מודרנית" הממש עכשווית, גם ואפילו בהקשר ל – hard en, בהקשר לשם הלא "מקרי" כמובן שלו, ואם זה יעניין אותכם אני יכול לכתוב מאמר בנושא, רק לקחת בחשבון שאני כותב בצורה מאוד מאריכה מבחינה חיצונית, כך שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לקרוא אותי מבחינה חיצונית או "רגילה" ).

    2. בכל מקרה, ה-בעיה בעיניי כאן היא שאלת רצונו החופשי של האדם, או עמדתו כלפי המציאות ונסיבות חייו בכלל, השאלה האם הוא ניצב כנגד המציאות ואומר משהו כמו "זו המציאות ואני צריך להסתגל אליה או להשתלב בה", או האם הוא בא ואומר "זו המציאות, ודווקא לכן אני ורק אני יכול לשנות אותה", משום שזו למעשה טבעה של המציאות, שהיא משתנה ומתפתחת בצורה … "קבועה", וזה טבעו של האדם עצמו, שהוא חלק – בלתי – נפרד מאותה מציאות, שהוא לא רק אדם פאסיבי אלא גם ובעיקר או "מלכתחילה" אדם אקטיבי ויוצר, כך שלומר שהארדן "משכלל לשלמות את החוקים הקיימים" זה לא להכיר ולהבין את… החוקים הקיימים של המציאות, לא להכיר ולהבין לא ( "רק" ) את אלו של הכדורסל, אלא לא להכיר ולהבין את החוקים הקיימים של האדם והעולם בכלל.

  14. כלומר, כל הסתכלות על הארדן בצורה ספציפית ומסויימת או נקודתית, כמו זו של כולם למעשה, מפספסת כאן את הנקודה עצמה, את תופעת ההארדניזם או הלברוניזם שהיא הרבה הרבה יותר רחבה ומקיפה מהם עצמם, והיא תופעה חברתית ותרבותית כוללת ומכלילה אשר למעשה נכון יותר לקרוא לה חשיבתית ותודעתית, של "האדם המודרני" בכלל, כשאפשר לראות זאת גם כמעין גזע של עץ בעל אינסוף ענפים או "זרועות", ואחד מהם הוא כדורסל, אבל בצורה המחוברת ומקושרת כך אל ענפים אחרים באותו גזע, באותו עץ חשיבתי ותודעתי "מודרני" של האדם.

    1. דרך אגב, אני גם את וייד לא ממש אוהב, לא ברמות שאני מתעב את הארדן ולברון, אבל גם אליו אני בכלל לא מתחבר, אם כי אולי בהקשרים אחרים שלא הזכרת כאן, כמו למשל בהקשר ה"מלוכלך" שלו אשר סחיטת העברות ומשחקו התיאטרוני הוא "רק" הבט אחד שלו אבל בוודאי לא היחיד, אם כי אפשר בהחלט לומר, אולי, שהוא אולי "השתפר" בכך לעת התבגרותו ( או שהוא "השתפר" ביכולת להסתיר זאת ), כך שבשנים האחרונות הוא הרבה פחות "מלוכלך" מרוב הקרירה שלו, וזאת עוד "בלי קשר", לכאורה, לקיצוניות של הדברים כאן, לכך שאולי וייד עשה את מה שהארדן עושה אבל הוא עשה זאת בצורה "עדינה" יותר ( ודעתי היא שבהחלט לא, שמה וייד עשה ועושה הוא בהחלט לא בר – השוואה עם ההארדניזם, אבל אני בהחלט יכול להבין גם אם לא לקבל אנשים שחושבים כך, כפי שהבאת זאת כאן, להבין את דרך המחשבה הזו מבלי להבין אותה, אם אתה מבין למה אני מתכוון… )…

    2. …אם כי חייבים לראות גם זאת בהקשר הרבה רחב יותר, "אפילו" בהקשר להבט השיפוטי של שנות הקרירה ה"עיקריות" של וייד ביחס לאלו האחרונות שלו, וגם על זאת אני יכול לכתוב עוד ועוד, על "המהפכה השיפוטית – חוקתית" שהתרחשה כאן בלי כמעט לשים אליה לב ( גם בהקשר הפוליטי של כך, ואני אומר מראש שאני "ימני קיצוני", מה שקרוי "ליברטיאני" שם או "זהות" כאן, או כפי שאני קורא לזאת – שמאלני קיצוני בפנים – ימני קיצוני בחוץ ), על כך שהשיפוט, ולא "בהכרח" היכולת עצמה, הוא זה ש"הכי" קובע כאן, בין השאר, גם את… היכולת עצמה, בצורה "הפוכה" כביכול לאיך שזה אולי נתפס מבחינה חיצונית ( כשיפוט אשר "בעד" או מכוון לשחקנים טובי – היכולת, שהיא נקודה בהחלט נכונה כאן, אבל היא בוודאי לא מספרת את התמונה השלמה כאן, והיא אפילו לא מתחילה להתקרב לכך, למעשה ).

    3. דרך אגב ( 2 ), ואם אני כבר כותב כאן תגובה בהקשר הזה של השיפוט, אז את בברלי היה צריך להרחיק כל משחק, ולדריימונד גרין צריך לתת טכניות על ימין ועל שמאל בכל משחק, אם באמת היה שיפוט הוגן כאן, אבל כמובן שאין, כך שהשיפוט, ולא היכולת, מכריע וימשיך להכריע כאן משחקים ואת תוצאתם ( ואני בכלל לא מתכוון לשיפוט ברגעים ה"מכריעים" כמו ב"דוח שתי הדקות האחרונות" וכו ) ואנשים ימשיכו לומר שוב ושוב ש"מתבכיינים על השיפוט" בלי לראות את המציאות עצמה, כרגיל ( אצלי, "בעיניי", הקבוצות ש"מראש" מוטות בצורה קיצונית מבחינת השיפוט שלהם, הם בוסטון ואוקלוהומה סיטי, וגם "קצת פחות" גולדן סטייט, אולי, כשמבחינה נקודתית זה קיירי וקרי שהשיפוט נגדם הוא פשוט זוועתי, וגם פול ג'ורג בצורה מסויימת, ואם ממשיכים ככה אז אפשר לראות זאת, למשל, גם כלפי סבוניס הצעיר של אינדיאנה, או כמו "אפילו" ביחס לדונציץ… אבל הוא הרי אירופאי או "רוקי", אז זה "בסדר"… לא ? ).

    4. דרך אגב ( 3 ), "כנראה" שזה גם לא "במקרה" שזה במיוחד בולט ביחס לזה שאמר שהוא לא בטוח ש"העולם הוא עגול", אשר בשבילי היה ה-נקודה שבה "התחלתי" לאהוד במיוחד את קיירי, "בלי קשר" ליכולת כדורסל המהממת שלו, וההצטרפות שלו אל בוסטון, אל הרוח הבוסטונאית שמאז ומתמיד מאוד התחברתי אליה, הייתה עבורי כמו "חיבור משמיים", גם אם כיום זה נראה חיבור "פחות ורוד", וגם אם בשנה הבאה החיבור הזה יפרד שוב ( עוד נשאר לראות איך זה באמת יסתיים בפועל ), או בהקשר להוא שאמר את שאמר בהקשר לנחיתת האדם על הירח, אשר בעיניי שני אלו מייצגים כאן, אולי יותר מכולם, את יכולת הרצון החופשי – יחסי של האדם העומדת כאן בצורה הפוכה – מנוגדת ללברוניזם – הארדניזם של העולם האנושי, את היכולת ה"בריאה" של האדם – של כל אדם, וכן, גם כדורסלן הוא …אדם – לבחור בעצמו במה להאמין או לא, ואת יכולתו להתאים את העולם והסביבה אליו ולא את עצמו אל העולם והסביבה ( בהקשרם החיצוני או ה"חיצוני בלבד" ), כך שבשבילי ועבורי אמירתו של קיירי בהקשר הזה, ושל קרי בהקשר ההוא, היו אמירות הרבה יותר משמעותיות ומהותיות מהיכולות שלהם על המגרש, מאלו אשר בפני עצמן הן כמובן יכולות מדהימות ומופלאות.

      דרך אגב ( 4 ) – אמרתי כבר ש"בעיניי" או בכלל אין באמת דבר כזה "לא קשור" ?… אז "בלי קשר" לתגובתי הזו, זו גם תגובתי הראשונה כאן לאחר שנים לא מעטות של קריאה פאסיבית באתר, כך שהמאמר הזה הוציא אותי אל החשכה…

    5. עוד משהו – מציע לראות שוב את הרבע השלישי שהיה הלילה במילווקי – דטרויט, ולראות כך כיצד ההארדניזם – לברוניזם נוצר או מתחיל להיווצר גם לגביי יאניס ( היה אפשר לראות את זה במשך כל העונה ), וזה הדבר ה"מפחיד" ביותר עבורי כאוהד בוסטון, לא היכולת עצמה של יאניס שהיא באמת מפחידה ומופלאה בפני עצמה, אלא הי"כולת" שלו להיות "בלתי עציר כמו הארדן"…

    6. יווווו, אפילו לא שמתי לב שיוטה ניצחה היום… חחח, אני פשוט לא מסוגל יותר להסתכל על משחקים שלו, זה פשוט מעורר בי תחושת גועל ובחילה כל כך חזקה שאני פשוט לא מסוגל יותר, וניסיתי… אבל עכשיו ראיתי את התוצאה, אולי בכל זאת אסתכל קצת על איך זה היה… כי בכל זאת, קשה לי שלא להתענג על כך שוב ושוב… ( בתחילת הפלייאוף אמרתי לעצמי – אם לברון או הארדן זוכים באליפות אני מפסיק לגמרי לראות כדורסל, לגמרי, כי זה היה מוציא לי אז את כל החשק והעניין שהתפתח אצלי מאז היותי ילד ושחקן כדורסל בעצמי, וככל שהם יתקדמו בו, ממש כתלות ישירה של כך, אז כך משנה הבאה אני אוריד משמעותית את הצפייה והעניין שלי עם הכדורסל, כך שאני בהחלט דוגמא לכך, להייטר של הארדן, וגם של לברון כאמור….כך שזה "שלום, אני אלמונימי, אני הייטר של האדם ולברון"… "אוהבים אותך אלמונימי"… "תודה, אני לא רוצה להגמל…" … "אז למה באת ?"… "לא יודע…." )

  15. את התשובה העדכנית לשאלה שלך תקבל, כשתפתח את העדשה ותראה מי עומדים ביחד, כנופיית השנואים:
    לברון ג'יימס, ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן.
    ללא עוררין, שלושת המתועבים של ה-NBA, במיוחד כאן.
    מכנה משותף?
    שלושה שחקני-על, כל אחד טווס בדרכו, אגו, אישיות, מנהיגים כל יכולים, והעיקר – כל אחד מהם, הוא דון קישוט במלחמה כמעט חסרת-סיכוי, נגד המפלצת. נגד הסיסטם. נגד "הקבוצה היפה" שכולם אוהבים, של סטף החמוד, ורוצים שהיא תמשיך ותנצח לנצח.
    תופעה מוזרה – בד"כ אנשים רוצים שינוי ומעודדים את האנדרדוג. אצלנו זה אחרת. מעדיפים את המוכר, הבטוח, הקבוע.
    לברון נתפס כאיום גדול (שגם התממש) על הקבוצה היפה. ובמקום שהזכיה של קליבלנד, ההרואית, תיתפס כסיפור אגדה – היא עדיין מתקבלת בצורה חמוצה, בתור מי ש"גנב" לשליטה הכל-יכולה את הכתר שמגיע לה בירושה מדי שנה.
    ראסל היה איום כזה, כנראה פג תוקפו. ועדיין הוא יחטוף על "העזיבה של דוראנט" – בזמן שדוראנט הוא הבוגד הגדול.
    ועכשיו הארדן.
    התקווה היחידה, קלושה אמנם אבל יחידה, להוריד את המלך.
    ולכן – הוא המתועב מכל. ולכן, כל תירוץ "ספורטיבי" או מקצועי כלשהו שיודבק אליו, יועצם מאוד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט