ביל וולטון – המאושר באדם / דיוויד לאורל (חובת קריאה; לא שייך ל-50 האגדות)


ביל וולטון המאושר באדם ובר המזל הגדול בעולם / דיוויד לאורל

תרגם אסף אלטמן

"יצאתי לאוויר העולם עם מום מולד בכפות הרגליים שלי," מספר ביל וולטון. "היה לי מעצור בדיבור שמנע ממני לדבר כאדם רגיל עד גיל 28. היו לי בעיות אורטופדיות חמורות משך כל חיי. היו לי שברי מאמץ בלי סוף, ולפני שש שנים הגב שלי החליט לפרוש מהמירוץ. עברתי 36 ניתוחים ועכשיו יש לי שני קרסוליים מאוחים, עמוד שדרה מאוחה, וברכיי, ידיי ופרקי כף היד אינם מתפקדים יותר"

הוא עוצר לרגע על מנת לתת לסיפור לחלחל.

"חוץ מזה, הכל מעולה, אני האיש המאושר באדם ובר המזל הגדול בעולם!"

בעוד שהמשפט האחרון עשוי היה להשתמע כסרקזם צרוף, וולטון מוציא אותו מפיו בקול צלול ומהדהד, ללא גמגום או הד לאירוניה, למעשה, המשפט נאמר בשכנוע כה רב, שמספיק להיות בנוכחותו על מנת להרגיש את האושר והשמחה מפעפעים גם אליך.

במובן מסוים, על אף כל המיחושים מהם סבל, יש לוולטון סיבה טובה לחוש כך. יש צורך במנה גדושה של מזל ועבודה קשה על מנת להתגבר על בעיות פיזיות מולדות ולהגיע למעמד של כוכב על עם UCLA, להיבחר בתור השחקן המצטיין של הקולג' משך שלוש שנים רצופות, ולהוביל את הקבוצה לשתי אליפויות.

 

שחקן המכללות הגדול מכולם

ואם כל זה לא מספיק על מנת להפוך את וולטון לבחור ממש מאושר, ההצטיינות שלו בקולג' הובילה לקריירה נהדרת ב-NBA שם זכה בתארי MVP (עונה רגילה ופלייאוף) זכה בשתי אליפויות והבטיח את מקומו בהיכל התהילה.
ובנוגע לגמגום, קשה שלא להרגיש שמח כאשר, אחרי שאתה מתגבר על הבעיה המתישה הזו, אתה הופך להיות לשדרן המועמד לפרס 'אמי' ומוכתר כאחד מ-50 שדרני הספורט הגדולים של כל הזמנים על ידי התאחדות שדרני הספורט האמריקאית.

הרקע של ביל

 

כשנולד בסן דייגו בשנת 1952, כל מנבא עתידות שהיה חוזה כי ביל וולטון השלישי נועד לקריירת ספורט ושדרנות אגדית היה נזרק מגילדת מנבאי העתידות מיידית (לו הייתה כזו גילדה).

"גדלתי בבית עם ההורים הכי פחות אתלטיים שאתה יכול לתאר לעצמך," אומר וולטון. "מעולם לא זרקתי כדור לסל עם אבי. אצלנו מוזיקה הייתה הדבר הכי חשוב, ולכן מוזיקה הייתה ועודנה חלק כה חשוב מחיי כיום"

בעוד שוולטון נחשף בעיקר למוזיקה קלאסית כילד, כשבגר הרחיב את אופקיו המוזיקליים. ומצא את עצמו מרותק לכוכבי הרוק של תקופת נעוריו, ובייחוד אלו שניסו להעביר גם מסרים עם המוזיקה דוגמת דילן וניל יאנג, להקה אחת השפיעה עליו יותר מכל האחרות- הגרייטפול דד- וכשהיה בן 15 כבר היה "דדהד" (כינוי למעריצי הלהקה) מושבע.

כנער בעל אינטלקטואל יוצא דופן, ובעל מצפון חברתי מפותח וולטון התעניין רבות בפוליטיקה. ולצד הישגיו יוצאי הדופן בקבוצת הכדורסל של הקולג' הגיע להישגים אקדמאיים לא פחותים וקיבל תואר הצטיינות אקדמי שלוש שנים ברציפות.

צמד חמד: התלמיד ורבו (ג'ון וודן). ביל וולטון ופיט מרביץ' נחשבים לשחקני המכללות הטובים אי פעם

בנוסף להשכלה וההזדמנות להוכיח את עצמו בזירה הספורטיבית, סיפקה לוולטון תקופת הלימודים ב-UCLA גם מנטור-אחד מהגדולים במאה ה-20- המאמן האגדי ג'ון וודן.

"אנשים שואלים אותי עליו כל הזמן," מספר וולטון. "הוא היה אכפתי, אוהב, צנוע, משתף, עדין, נדיב ושמח. האושר שלו היה לעזור לאחרים להגיע להצלחה. הוא האמין ברעיון של 'קבוצה'- שאיש אינו יכול להצליח לבדו- שכל אחד צריך עזרה מתישהו לאורך הדרך. מעולם לא הכרתי מישהו עם כל כך הרבה סבלנות, הבנה של התמונה הכוללת וראייה ארוכת טווח כמו קואצ' וודן.

ההשפעה שלו על חיי היא אדירה, הוא היה מחנך בחסד ששינה את חייו של צעיר אידיאליסט, חולמני ועקשן כמו פרד. לעיתים אני חושב שהייתי הסיוט הגרוע ביותר שלו. בוודאי הפחתתי לו שנים רבות מחייו וגרמתי לו למות צעיר- בגיל 99."

כשהוא מדבר על וודן, קולו של וולטון נהיה חרישי יותר והוא נכנע לרגע לרגש. הוא נושם עמוק וממשיך.

"הגיבורים שלי בנעוריי היו ביל ראסל ומוחמד עלי, ובעולם הסוציאלי והפוליטי, מרטין לות'ר קינג, בובי קנדי וסרג'נט שרייבר (מייסד ה-peace corps). כולם הותירו בי חותם עמוק- כשניסו להפוך את העולם הזה לטוב יותר- אך אף אחד לא השפיע עליי כוודן, הוא באמת היה בן אדם יוצא מגדר הרגיל.

ההישג הגדול ביותר


כשהסתיימה תקופת הלימודים ב-UCLA, החל פרק חדש ומרגש בחייו. כשנבחר כמס' אחד בדראפט של 1974 ע"י פורטלנד, איתם גם זכה באליפות בשנת 1977, תשע שנים מאוחר יותר זכה באליפות נוספת עם הבוסטון סלטיקס.

אליפות עם פורטלנד

 

 

 

אליפות עם לארי בירד – חברו הטוב – והסלטיקס

איך שלא מסתכלים על זה, וולטון לא רק הגיע להישגים אלא אף הגיע מעל ומעבר למצופה בכל תחום בו נגע, אך בכל זאת במהלך לימודיו והקריירה המקצועית, היה מכשול שהכביד עליו רבות-הגמגום החמור ממנו סבל.

"גמגמתי כל חיי, אז, לא משנה לאלו הישגים הגעתי, ללמוד לדבר הוא ההישג הגדול ביותר מבחינתי," מספר וולטון. "למדתי לדבר בעזרת איש מדהים -מרטי גליקמן- כשהייתי בן 28. מרטי היה שדרן חבר בהיכל התהילה והיה מודע לגמגום שלי. יום אחד, בשיחה שנמשכה פחות מעשר דקות, הוא שינה את חיי. הוא נתן לי מספר עצות פשוטות- לחשוב לאט יותר ולתכנן מראש מה ברצוני לומר, ללעוס מסטיק ע"מ לחזק את שריר הלסת, לקרוא בקול רם מול מראה ולזהות ולתרגל את הצלילים שהכי קשה לי לבטא.

הוא הראה לי את הדרך ללמוד איך לדבר, ומשך 23 שנים הרווחתי את מחייתי כנואם בציבור ופרשן טלוויזיה. כל מי שהכיר לא היה מאמין לעולם שהדבר אפשרי בכלל. מי בכלל חשב לשים אותי בטלוויזיה? מן ג'ינג'י מנומש עם אף ענק ופנים מטופשות, וכמובן ליקוי דיבור נוראי.

מי היה נותן צ'אנס ל'דדהד' שיגמגם על המסך תוך כדי שרבוב ציטוטים של ג'רי גרסיה ודילן? אבל תנחש מה, זה קרה!"

עולמו של וולטון כיום

לאחר שעבד כפרשן עבור כל רשת גדולה אפשרית,CBS, ABC, NBC, ESPN, Fox, MSNBC , היום, בגיל 60, פרש וולטון משידור. הוא חי בסן דייגו עם אשתו השניה, לורי, שם הוא משמש כיו"ר מועצת המנהלים של SDSI, ארגון ללא מטרת רווח שמציע שירותי ייעוץ, חינוך ואופציות למימון עבור חברות הזנק.
יש לו ארבעה בנים, אדם, נתן, כריס ולוק, שמשחק עם הקליבלנד קבאלירס, ועם אביו מחזיק בתואר האב ובן היחידים בהיסטוריה של ה-NBA שזכו כל אחד ביותר מאליפות אחת.
לצד הקריירה המקצועית הנוכחית שלו והדרישות המשפחתיות (הכוללות שלושה נכדים), וולטון מקדיש נתח נכבד מזמנו הפנוי לקרן לאתלטים מאותגרים (CAF)-ארגון אותו אימץ וולטון בהתלהבות גדולה.

"לפני שש שנים, הייתי על גג העולם," מספר וולטון. "ואז עמוד השדרה שלי הלך. זה היה משבר הבריאות הקשה ביותר שחוויתי אי פעם. חשתי בכאב תמידי, ההרגשה הייתה כמו לשבת באמבטיה מלאה בחומצה רותחת כשזרם חשמלי עובר דרכה.

עברתי משלב בו חשבתי שאני הולך למות, לשלב בו רציתי למות, ומשם לשלב הנורא מכל, החשש שאיאלץ לחיות עם הכאב הבלתי אפשרי הזה.

כשאתה עובר משבר בסדר גודל מסוג זה, הכל מתמוטט ואתה מרגיש שהחיים שלך חסרי תוחלת. והכי גרוע, החיים של המשפחה שלך נהרסים-פיזית, רגשית, כלכלית. דבר כזה לא אמור לקרות במדינה הכי עשירה בעולם. אבל זה המצב ואני אסיר תודה על כך שיש אנשים שנלחמים לשנות את המצב הזה."

לאחר סבל נוראי שנמשך שנתיים, וולטון עבר ניתוח בעמוד השדרה, ובעודו מתאושש מהניתוח, אחד מחבריו ערך לו היכרות עם הקרן לאתלטים מאותגרים, היכרות ששינתה את חייו.

"הודות למנתח גאון, התחלתי להחלים, וזה לא פחות מנס שהיום אני לא חש כאב ולא לוקח תרופות, בצוותא עם המזל בו זכיתי לקבל את בריאותי וחיי בחזרה, חשתי גם מחויבות ואחריות לעזור לאחרים הנמצאים בעמדה בה אני הייתי.

כך CAF  נכנסו לחיי. אנו דואגים לכיסאות גלגלים ותותבות עבור אנשים על מנת שיוכלו ליטול חלק בפעילויות ספורטיביות ובחיים בכלל.
אנחנו עובדים עם מבוגרים, ילדים הסובלים ממומים מולדים, אנשים שעברו תאונות, כל מי שצריך את עזרתנו. אנחנו מספקים מנהיגות, חברות, תכניות וציוד. העבודה עם CAF לימדה אותי את השיעור החשוב של חיי- פרספקטיבה, יחסיות, סובלנות וסבלנות.

למדתי וספגתי הרבה מעלות טובות מקואצ' וודן ומאמנים אחרים עבורם שיחקתי, אבל עד ש-CAF  נכנסו לחיי, אם מישהו אי פעם היה משייך את ארבע המילים האלו עם השם 'ביל וולטון', היה עליך להטיל ספק רציני בשפיותו," וולטון מוסיף וצוחק.

המחויבות העמוקה של וולטון ל-CAF, הובילה את וולטון לחבור לקזינו סייקואן ב'אל קאהון' על מנת לקדם את עבודת הארגון. מוקדם יותר השנה, חנכו בקזינו את הבר הרשמי של ביל וולטון, באירוע הפתיחה נכח וולטון ונפגש עם האנשים הנהנים מתרומות הקרן, חתם, הצטלם ותרם 50,000$ עם מנהל הקזינו עבור פעילויות הקרן.

"אנחנו מסייעים לאנשים לבנות את חייהם מחדש," אומר וולטון. "על זה אנחנו מדברים- להיות חלק מקבוצה שעוזרת לבנות עולם טוב יותר עבור אנשים שצריכים עזרה."

כשהאושר האמיתי מתחיל

 

כשהוא נשאל איך הוא שומר על אופטימיות כזו אחרי כל הצרות שעברו עליו, וולטון אומר שעשה כל שביכולתו, עם עזרה מאחרים, על מנת לחזור לקו הבריאות, והיום הוא חלק מקבוצה שמנסה לעשות את אותו הדבר לאחרים.

"שיחקתי בשלוש מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורסל, השיא שלנו מ-UCLA עדיין לא נשבר. כששיחקתי בפורטלנד היינו הקבוצה הצעירה בהיסטוריה של ה-NBA  שלקחה אליפות. ולשחק עבור הסלטיקס היה חלום ילדות שהתגשם. כשאתה חלק ממשהו מיוחד כמו זה, אתה חושב שהגשמת את כל משאלותיך ותהיה מאושר לנצח, אבל אתה לומד מאוחר יותר שהבריאות היא המקור לאושר.
עם הבריאות, הכל אפשרי, ובלעדיה, הכל בלתי אפשרי.
אם אינך בקו הבריאות , עליך לעשות כל שביכולתך כדי לאסוף את עצמך ולהבריא. וזה לא קל. תאמין לי, אני יודע את זה מנסיון.

היה שלב מסוים, אחרי שעמוד השדרה שלי קרס, שכבר הפסקתי להאמין שאוכל לעמוד. לא יכולתי לאכול, לזוז, או להתלבש בכוחות עצמי- שום דבר! כשאתה עובר כזה משבר, אתה מאבד כל תקווה וכל דבר שאתה מאמין בו. אין סיכוי בעולם שהייתי מסוגל לעבור זאת בלי אשתי, משפחתי והרופאים שטיפלו בי-הקבוצה שלי.
כל דבר שאנחנו עושים בחיים קשור לקבוצה הסובבת אותנו. יש לנו היום פוליטיקאים שאין להם מושג על מה הם מדברים- מדקלמים בשטף מילים ריקות מתוכן המהללות את האינדיבידואליזם והתקדמות בכוחות עצמך. מדובר בשטות מוחלטת. אף אחד לא מסוגל להגיע לגדולות לבדו. כל דבר שמישהו השיג או עשה אי פעם, נעשה עם עזרה של אנשים אחרים-הקבוצה."

אמרו על וולטון שבמשך 28 שנה הוא מעולם לא אמר מילה, אבל מהרגע שפתח את הפה, הוא לא סגר אותו יותר.

"זה מה שהם אומרים, כיוון שזה נכון," הוא צוחק. "אני כל היום מסתובב ומספר לאנשים שהחיים מלאי מהמורות. זו דרכם של החיים-כולם חווים את זה. אתה לא יכול לתת לחיים שלך להיות מובלים על ידי הטעויות, או התאונות, או בעיות הבריאות שלך, או מה שלא עובר עליך.
אתה חייב לקום מכל משבר כזה ולזוז הלאה. ואז, אם אתה בר מזל, כמוני, ואתה מתחיל להרגיש טוב יותר, אתה חייב לחיות על פי המנטרה ש'האושר האמיתי מתחיל רק כשהאנוכיות נגמרת'. אתה צריך להפוך לחלק מקבוצה על מנת לעשות משהו עבור מישהו שלעולם לא יוכל לעשות עבורך בחזרה. בכדורסל, בכל משחק, יש לך אינספור הזדמנויות לתת תרומה חיובית לקבוצה. זו הדרך בה יש להסתכל על החיים- לחפש תמידית את ההזדמנות לעשות את החיים טובים יותר- עבור עצמך- ועבור האחרים.
החיים שלי טובים מאי פעם, אני המאושר באדם ובר המזל הגדול ביותר בעולם כולו!" 

 

זהו ביל ב-"ימי הפרחים": תופס טרמפ

 

 

"איש הטבע" – לוחם 'ירוק' עד היום

 

 

 

 

 

 

בימי 'המרד' נגד ווייטנאם ב-UCLA

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. מנחם לס

    16 יול 2013 15:47:58

    שחקן ענק. אדם ענק. לא היו הרבה כמוהו במכללות או ב-NBA. אילולא פציעות כף הרגל שלו הוא היה ידוע היום כאחד מגדולי הסנטרים.
    תודה לאסף על תרגום מעולה ביותר!

  2. אלעד אייל

    16 יול 2013 19:57:15

    באמת סיפור מרגש על איש מיוחד במינו.
    החיים מתגלגליעם לעיתים באופן מוזר למדי, וכדי למצוא יעוד אמיתי צריך לחוות לעיתים משבר אישי שמסמן בבהירות את הדרך.
    הקריירה הנפלאה שלו היא רק החלק השולי בסיפור הזה
    תודה לאסף על התרגום המצוין.

  4. האווי לאסוף

    16 יול 2013 20:45:35

    תרגום מצויין, ברמה שראויה לעיתונות המודפסת (אבל בימים שאמירה כזו עדיין העידה על תו איכות, כן?). כל הכבוד

  7. etayle

    16 יול 2013 21:44:56

    תודה רבה. באמת נראה שהוא איש מיוחד וחיובי( זן נכחד).
    תרגום ברמה גבוהה מאוד.( בתור קורא תרגומי זבל למיניהם זה היה תענוג)

  12. גל אל-איי

    17 יול 2013 00:21:17

    באמת פנטסטי אסף – תרגום מעולה וקולע!

    מנחם לא יגלה לכם אבל זה אני ששלחתי לו את המאמר המקורי, שהתפרסם בחינמון דרום קליפורני בשם "החיים אחרי גיל 50". התחלתי לקרוא את המאמר ב"קאר-ווש" שם מצאתי את המגזין – והחבר'ה המקסיקנים ששטפו ת'אוטו היו צריכים להזעיק אותי באותות ובמופתים שאקח כבר את הרכב השטוף כי לא יכולתי להניח את המאמר לפני המילה האחרונה.

    ביל וולטון היה אחד השדרים האהובים עלי יותר מכל – במיוחד כששידר נאשיונל גיימז כשהבן שלו לוק שיחק בשורות הלייקרס. להקשיב ל-ואן גנדי הנונדניק ולהתגעגע. מדהים לראות בתמונות כמה שהבנים שלו דומים לו.

    הוא גם היחיד בהיסטוריה לדעתי שאירח בחצר ביתו בסן דייגו את "הגרייטפול דד" להופעה פרטית לכבוד יום ההולדת שלו.

    אדם וספורטאי ענק – תודה על המאמץ, מנחם ואסף!

    1. מנחם לס

      17 יול 2013 04:50:01

      באמת סליחה ששכחתי לציין ששלחת לי המאמר, אבל מכאן ועד "לא יגלה לכם" המרחק גדול. מעתה אציין שם של כל אחד ששולח לי מאמר או לינק למאמר. שוב, סליחה. אני ממש מצטער שלא ציינתי שגל אל-איי שלח לי את המאמר. עכשיו כולם יודעים.

  13. צביקה

    17 יול 2013 01:35:04

    מאמר מעולה ותרגום איכותי ביותר. מנחם – נדמה לי שכבר הראת כאן חלק מהתמונות הללו באיזה כתבה שלך על ביל וולטון. לא היה דבר כזה?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט