סן פרנציסקו על המים / אפלטון

סן פרנסיסקו על המים

 

 

  • ·         המגינה על הכתר- Oracle USA


בעוד כולנו עסוקים בליגת הקיץ ושמועות על החתמות בNBA- האמריקאס קאפ כבר כאן.

בפוסט האחרון בנוגע לתחרות המונומונטלית הזו דיברנו על ההיסטוריה, הקושי הפיזי והמנטלי של המתמודדים והעליונות ההנדסית של חלליות הים- – AC72.

באותו היום שבו פורסם הפוסט נהרג איש הצוות של אחת הטוענות לכתר- ארטמיס, שטרם התאוששה מהתאונה המצערת.

  • ·         ארטמיס לאחר ההתהפכות

בימים אלו נערכים מירוצי "לואי וויטון" בסן פרנסיסקו. שלושת הטוענות לכתר: "האמירויות" הניוזילנדים, "ארטמיס" השבדים  ו"לונה רוסה" האיטלקים מתחרות ביניהן על הזכות לפגוש בקרב פנים אל פנים את המגינה על התואר, מלכת האמריקאס קאפ- "אוראקל USA".

תחילת המירוצים כמו בכל תחרות אמריקאס קאפ לוותה בקרבות משפטיים על חוקי הבטיחות המחמירים מדי לטענת הניזילנדים והאיטלקים כנגד מארגני התחרות. כתוצאה מכך בחרו האיטלקים לשבות במחאה בימי התחרות הראשונים. ארטמיס עדיין בתהליכי בנייה מחדש ומבחני לחץ התהפכות ליאכטה החדשה לאחר התאונה ולא יכולים להשתתף, ועל כן הניוזילנדים שייטו לבדם בשני ימי התחרות הראשונים וצברו 2 נקודות קלות.

שיטת הניקוד מתבצעת כדקלמן: בכל יום שיוט מתחרות 2 מהטוענות לכתר "ראש בראש" במסלול חדש (כשנקודות הפנייה משתנות ונקבעות בבוקר אותו היום). המנצחת מקבלת נקודה ו-2 הראשונות בסיום שיוטי המבחן יכנסו לסדרת שיוטי חצי גמר לקראת הגמר הגדול שיערך בספטמר.

אם כן ביום הרביעי לשיוטים לניוזילנדים היו 2 נקודות ולאיטלקים נקודה אחת (ארטמיס עדיין לא יכולה להתחרות כאמור) ובפעם הראשונה שתי יאכטות מתחרות אחת מול השנייה.

11 אנשי צוות בכל חללית. בצד האיטלקי הקפטן מסימיליאנו סירנה וההגאי כריס דרייפר, ובפינה הניוזילנדית הקפטן דין בארקר עם צוותו המנוסה.

  • ·         האמירויות ולונה רוסה לפני המצוף הראשון

הקיווים (Kiwis ) נראו כמנצחים מהרגע הראשון של התחרות, לאחר שהסקיפר דין בארקר העפיל על עמיתו כריס דרייפר עוד בשלב הטרום התחלתי. בניגוד למרוצים המקובלים, במרוצי היאכטות ההגעה לקו ההתחלה חייבת להיות בתנועה, כאמור אין מנוע ולמומנטום תפקיד קריטי. התזמון חייב להיות מושלם כיוון שהיאכטה חייבת להגיע לנקודת ההתחלה עם הישמע האקדח במהירות המקסימאלית, אבל אם תקדים בשנייה את האקדח היא תיענש. יש עוד שיקולים רבים בהגעה לנקודת ההתחלה כגון הקרבה לרוח ביחס ליאכטות האחרות ובאיזה מפנה להיכנס אבל זה כבר שיעור למתקדמים (אפשר לדסקס על זה בתגובות אם זה מעניין מישהו).

בחזרה למרוץ- דרייפר השאיר את האיטלקים צועקים בבעתה כאשר חתך אותם לפני קו הזינוק במהירות של 40 קשר, מה שאפשר לו עשירית שנייה למקם את היאכטה בצורה מושלמת כדי לחסום את הרוח לאיטלקים ואפשרות לסיבוב אל מול הרוח במקום לקיחת סיכון למהפך (מהפך- החלפת כיוון המפרשים כאשר הרוח מגיעה מאחור- מהלך מסוכן שיכול להאט את היאכטה משמעותית ובמקרים רבים אף לפצוע את אנשי הצוות. כמעט בכל תחרות שבה השתתפתי איש צוות נפצע בצורה קשה כתוצאה ממהפך לא מבוקר שבו המנור- המוט המאוזן שמחזיק את המפרש- התנדנד מצד לצד ופגע בראשו של בעל האינסטינקטים האיטיים ביותר בצוות. לא בכדי שמו באנגלית הוא Boom). כל מה שנותר לדרייפר הוא לעקוב אחרי האבק שהשאירו הניו-זילנדים על המים.

צוות האמירויות הסתובב בסימון המצוף הראשון כ-8 שניות לפני הלונה רוסה, שתי היאכטות נשענו על הבידון הימני (כאשר השמאלי באוויר) במשך 30 שניות לפני שהקיווים ביצעו מהפך לשמאל הרבה לפני קו הגבול (המסלול כולו מסומן בקווי גבול שאסור לחצות אותם) והאיטלקים ביצעו את המהפך באותו מקום שבו עשו זאת הניו-זילנדים. זו הייתה הטקטיקה שלהם לאורך המרוץ כולו.

  • ·         זה מה שנקרא: Flying a hull

האיטלקים לא יכלו לתזמון המדויק והחלק של הניו-זילנדים במהפכים ואיבדו שניות יקרות ולאחר הסיבוב כבר היו בפיגור של 29 שניות. שתי היאכטות בחרו במפנה ימני אל מול הרוח כאשר הרוח באה מלפנים (מפנה ימני- הרוח באה מצד ימין של היאכטה) עד שהגיעו לאי של אלקטרז ולונה רוסה ניצלו שינוי בכיוון הרוח (הרוח משנה כיוון במגע עם היבשה, במיוחד ב"פינות של איים") ונראה שהחלו מצמצמים. הניוזילנדים חיכו וחיכו עד קו הגבול לפני שעשו את הסיבוב אל מול הרוח. שתי היאכטות הסתובבו באותה השנייה בדיוק, כשהניו זילנדים מקדימים מבחינת מרחק. הניו זילנדים ידעו מה הם עושים ובחרו מיקום שבו לזרמים הנגדיים של השפל ישנה פחות השפעה- בסימון המצוף הבא הדלתא (ההפרש) כבר היה 2 דקות ו-2 שניות.

האיטלקים עשו לעצמם חיים קשים עוד יותר כשהסתבכו במהפך המפרשים, עברו את קו הגבול וקיבלו על עצמם עונש הקפה נוסף. ההפרש לאחר 2500 מטר של מרוץ היה כבר 2 דקות ו-47 שניות. מכאן והלאה צוות האמירויות לא ראו את המתחרים. הם ריחפו (מילולית) אל קו הסיום כששני הבידונים באוויר ורק החרבות (מוטות מאונכים בתוך המים שמקנים את היציבות) שומרות עליהם שלא יתעופפו אל על כמו מטוס.

  • לונה רוסה מסתבכים


  • ·         כך הם נראים כשעובדים נכון

בקו הסיום נקבע דלתא של חמש דקות ו23 שניות. במרוצי יאכטות, יאכטה שמסיימת יותר מחמש דקות אחרי הראשונה, נרשמת כמי שלא סיימה את המסלול. עד כדי כך היתה ההשפלה של האיטלקים גדולה.

צוות האוראקל USA משקשק בפחד למראה הקיווים האימתניים.

  • ·         יאכטה מעופפת- הקיווים מרחפים אל קו הסיום


  • ·         שייט או אסטרונאוט?



  • ·         אל תנסו את זה בבית. ככה דואגים שהחרב תישאר במים- שולחים את הכי שמן להוריד את מרכז הכובד!

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 15 תגובות

    1. אפלטון

      15 יול 2013 05:04:28

      ולא לשכוח את צוותי המשפטנים שעובדים קשה בכל תחרות, אבל יחד עם כל זה, מה שקובע ניצחון והפסד הוא האדם על המכונה. היד היציבה מאחורי ההגה, מהירות מתיחת המפרשים, הזיהוי לפני שהרוח משנה כיוון והיכן הזרמים התת ימיים והחלטת הטקטיקן מהו הזמן הנכון להסתובב והאם להיות במורד הרוח או במעלה הרוח. אילו העילית שבשייטי העולם על יצירות המופת ההנדסיות האלו.

    1. אפלטון

      15 יול 2013 05:11:48

      זה באמת מצער והורס את כל היופי של השיוטים. כל יאכטה כזו עולה 200 מיליון דולר וארטמיס לא הביאו יאכטה "ספייר" כמו שיש לאוראקל. היאכטה שלהם כרגע נמצאת בתהליכי בנייה מחדש ותהיה מוכנה רק בעוד שבועיים וזה פוגע מאוד בתחרות.
      אבל גם כך הקרב האמיתי יהיה בין ניו זילנד לארה"ב בגמר.

      1. מנחם לס

        15 יול 2013 05:45:25

        היאכטות הללו נראות לי יותר שונות מדומות. נראה לי שלמתכננים, יוצרים, ומהנדסים ישנה חשיבות לא פחותה מהשייטים. (וגם לאיכות החומר)

        1. אפלטון

          15 יול 2013 06:14:13

          אין ספק, בדיוק כמו מירוצי הפורמולה 1 רק יותר מורכב. מרחב התמרון גדול יותר, כמות המשתנים היא אינסופית וטעויות האנוש ועבודת הצוות היא המבדילה בין נצחון להפסד. שלושת היאכטות שהגיעו לתחרות הסופית הן שיא ההנדסה האנושית, אבל צריך להשתתף בתחרות כדי להבין עד כמה הגורם האנושי חשוב.

  7. אפלטון

    15 יול 2013 15:46:32

    הצוות הניוזילנדי מגיע ל45 קשר (קרוב ל90 קמ"ש) בכל תחרות שזה פי 2.5 ממהירות הרוח (לא מתחרים ברוח שהיא יותר מ-20 קשר, שלא יתעופפו באוויר).
    היאכטה המהירה בעולם שהיא טרימרן (3 בידונים) מגיעה ל-60 קשרים אבל יכולת התמרון שלה לא מוצלחת כמו הAC72.
    מה שיפה בסן פרנסיסקו השנה זה שהם עושים את התחרויות מאוד קרוב לחוף כך שלא צריך לעלות על יאכטה כדי לצפות בתחרות (מה שהיה עד עכשיו). גם ניתן לעשות הפלגה עם היאכטות האלה שזה מקביל ללעשות סיבוב על אחת החלליות של נאסא למי שמבין ונהנה משיט.
    אותי יותר מעניין הגורם האנושי בכל הסיפור, למרות שכל התכנון ההנדסי הוא מרתק בפני עצמו

כתיבת תגובה

סגירת תפריט