בראש של יאניס

***********************

מאת הגולש דה שוט

בן 49, נשוי ואב לשלושה, מורה ומרצה להיסטוריה ולמתמטיקה, מתגורר בהרצליה.

*********************

הערה של הדוק: מהתגובות הרבות והחכמות של דה שוט ברור בהחלט שהוא JOCK  פילוסופי. כשמו ברג – שחקן הבייסבול, המרגל, ושאפראו מפוזר בהר הצופים – ניסה ללמד את איינשטיין בייסבול, הגאון אמר שהוא רואה את הקשר האמיץ בין בייסבול, פיזיקה/מתמטיקה, ופילוסופיה. אצל דה שוט זה הופס, מתמטיקה, ופסיכולוגיה/פילוסופיה!

********************

כדורסל, כמו כל ספורט, כמו כל תחום בחיים, הוא שילוב של גוף ונפש, בעצם, זה בן אדם, אי אפשר לנתק חלקים ממנו, לבודד אותם ולהפריד ביניהם. ספורטאי העל, ולצורך העניין כוכבי האנ.בי.איי בנויים משילוב נדיר ומוצלח של כישורים יוצאי דופן, יכולות פיזיות גבוהות במיוחד, אופי שהוא לרוב חזק, ונפש – "פּסִיכֵה" ביוונית, שהמקור האטימולוגי הכי בסיסי שלה קרוב למושג "רוח". כדי להבין את מה שעושים השחקנים על המגרש, לא די לנתח את פעולותיהם במישור הנצפה בלבד, קרי המהלכים והמספרים, ניתוח שכזה ישאיר אותנו עם חצי הבנה לכל היותר, עם סוג של NBA2K ולכן, עם הנאה פחותה מהאירוע כולו. סביר להניח שהפסיכולוגיה של השחקנים מעניינת פחות מהביצועים שלהם על המגרש, אך באותה המידה, התעלמות ממנה פוגמת בהנאה שאנו עשויים להפיק מהמשחק הנהדר שנקרא כדורסל, ומכל הסובב אותו.

עד כאן כמובן שלא חידשתי דבר לאיש.

בשנה שעברה ראינו כיצד מאבקי אגו שמקורם בפסיכולוגיה מאוד בנאלית וצפויה, כמעט והשחיתו את גודלן סטייט ווריורס. הדברים הגיעו לשיאם בסדרה מול יוסטון בגמר המערב: משחק הבידודים של דוראנט (תרתי משמע), הציוצים העוקצניים של אמא-גרין, זעקת השבר של סטף במשחק 3 "זה הבית המ***ן שלי!" והזובור הפומבי שקר העביר לקיידי בנאשיונל טי-וי, אלה היו רק גילויים ברורים לסערה שהייתה בלתי נמנעת, אשר במרכזה עמדו שניים מהכוכבים הגדולים ביותר בזמנם. עם זאת, בגדולתם כי רבה, ידעו השניים להתגבר על המכשול הצפוי הזה, ובשילוב עם פציעתו של פול וקריסה מפוארת של שחקני יוסטון במשחק 7, צלחו את המשבר והגשימו את שאיפתם המרכזית, זכייה באליפות שנייה ברציפות ושלישית בארבע שנים, וביסוס השושלת מהמפרץ.

תהיה זו יומרנות לנסות להיכנס לנבכי נפשם של אחרים, כל שכן לזו של כוכבי-העל שמבנה האישיות שלהם כה מורכב מכורח היותם נתונים כל העת באור הזרקורים, וזאת בנוסף על היותם בני אדם רגילים, כמונו. ואולם, ניתן אם מאוד רוצים, בזהירות, לעשות כברת דרך לא מבוטלת בהתבוננות פנימה. בשורות הבאות אנסה לשאול את עצמי מה עובר בראשו של כוכב מובילת הליגה ואחד משני המועמדים העיקריים לתואר השחקן היעיל ביותר של העונה (MVP) – יאניס אנטטוקומפו.

כמה שנים אחרי שהוריו של יאניס הגיעו לחופי יוון – יושב על ברכי אביו משמאל

על פניו נראה שהמקרה שלו הוא "הפשוט" ביותר מבין כל הכוכבים. מקומו בקבוצה ברור ומובטח, הוא הכוכב הבלעדי, אין חולקים או קוראי-תגר על מעמדו, הוא האיש אשר נושא את הקבוצה, המועדון והעיר האפורה על גבו ועל כן כולם כולל כולם חפצים ביקרו.

אבל האם המקרה של יאניס – מבחינתו – הוא באמת כל כך "פשוט"? בשביל לנסות להתמודד עם השאלה כדאי תחילה להציץ בוויקיפדיה. יאניס לא גדל כנסיך במגרשי האנ.בי.איי (סטף), גם לא בשכונות הקשות של הבירה (קיידי) או באחד מהתיכונים המתוקשרים של לוס אנג'לס (ראס, הארדן). בצעירותו מכר עם אחיו סחורה מזויפת ברחובות אתונה וסבל ממעמד אזרחי לא מוגדר שעיכב את התפתחותו המקצועית והקשה עליה. על פניו הוא סיפור סינדרלה חובק עולם, בהצלחתו לטפס מהליגה השנייה ביוון למרומי הליגה הטובה בעולם בתקופה קצרה מאוד של פחות מעשור. סיפורו מוכּר, אין צורך להאריך בו כדי להבין שמדובר במקרה חריג בנוף של כוכבי העל בליגה האמריקאית.

כמה מבני משפחתו ביום הדראפט

כשחושבים על יאניס, קשה שלא להיזכר מיד באירופאי אחר שהגיע הכי גבוה שאפשר, אפילו בעשור הנוכחי – דרק נוביצקי. הדמיון בין הסיטואציה בה נמצא יאניס השנה, לזו שבה היה נוביצקי בעונת 2011, הוא גדול. שניהם כמובן אירופאים וכוכבים יחידים בקבוצותיהם, אך זה לא נעצר כאן. יאניס, כמו נוביצקי, נהנה ממה שאני מכנה "ליקוי מאורות" בליגה; אם תרצו – תקופת מעבר. אין בכוונתי להוריד חס וחלילה מהישגו המדהים של נוביצקי אבל שומה עלינו להיזכר בכמה דברים מהעונה ההיא שבהחלט שיחקו לטובתו: לברון בדיוק עבר למיאמי וקשיי ההסתגלות של הטריו החלישו את הקבוצה, בעיקר בתחום ההירארכיה (וייד יפנה את הדרך בעונה שאחר כך). במערב הלייקרס של קובי עברו את קצה הגבעה והסוסים הצעירים של אוקלוהומה סיטי עדיין השתוללו באחו ללא רסן. ס"א הייתה באחד מאותם "אינטרוולים" של בין אליפויות, שהם אוהבים לעשות לעצמם (5 אליפויות ללא בק-טו-בק).

מילווקי של יאניס נכנסה השנה לוואקום שונה אם כי גם דומה. ביקור מזרחי בגמר הכללי היה בשמונה השנים האחרונות פריווילגיה ששמורה רק לקולגות של לברון; עם המעבר של האחרון למערב, פתאום במזרח – השמש זורחת. קיירי והייוורד חזרו אמנם מפציעותיהם אך השתלבותם המבולבלת החלישה את הסלטיקס, לפחות בעונה הרגילה; פילדלפיה לא מוצאת את עצמה, הכל שם טלאי על טלאי; טורונטו עברה מתיחת פנים ועדיין לא ברור מי יפה יותר – זו או הקודמת. תוסיפו לכל אלה מאמן שכבר לקח קבוצה-נטולת-כוכבים לצמרת בעונה הרגילה והרי לכם שוב, ליקוי מאורות, אמנם בקנה מידה מקומי, אך בהחלט מספיק עבור יאניס.

במצב המעניין שנוצר, מה שמעסיק את יאניס, לדעתי, הם בעיקר שלושה דברים, בסדר הבא: MVP, הגמר הכללי והעתיד. לצערי מפאת קוצר היריעה, אתמקד כאן רק במרוץ לתואר השחקן היעיל של העונה הרגילה (MVP) ואזניח לעת עתה את השאר. יאניס אמנם צעיר (24) אבל לא בטוח שתיקָרֵה עוד הזדמנות כזו בדרכו, כאשר המאבק על התואר האישי מתמצה לדו-קרב ראש בראש מול שחקן אחד נוסף (הארדן). בשנים הבאות דוראנט וקרי עלולים להסתער שוב על התואר, הארדן לא הולך לשום מקום, יש גם את דיוויס המורעב וקאוואי הזועם, ואפילו צעירים שאפתנים שירשו לעצמם לחלום – אמביד, בוקר, אולי גם יאנג, זאבים ביער לא חסר.

MVP של העונה הרגילה הוא תואר אישי נדיר והיקר מכולם, צריך שהרבה מאוד כוכבים יסתדרו בשמיים בשביל שזה יקרה – ברמה האישית והקבוצתית. יאניס יודע שאסור לו לפספס את ההזדמנות כאשר הוא בראש הליגה, עם השפעה אישית גדולה כל כך על המשחק של קבוצתו. הבעיה שכדי לזכות בתואר הנכסף יהיה עליו, או היה עליו – לצאת מעורו. בדיקה קצרה של מדדי השימוש (יוסג') מראה שאמנם הוא עלה השנה לאזור ה-32 הנאה, אך עדיין נמוך מהמדדים של הזוכים בשנים האחרונות: דוראנט, קרי, ווסטברוק והארדן. גם לנוביצקי היה יוסג' נמוך יחסית בעונת 2011, האם זה מקרה?

האב, האם, ועוד בני משפחה במשחק במילווקי

אלך רחוק: אני חושב המקורות האירופאים של השניים משפיעים ישירות על משחקם. הסוציאליזם האירופאי צנוע באופן משמעותי מהקפיטליזם האמריקאי (שאומץ בחום בישראל). חנויות בערי השדה של אירופה, לפעמים אפילו בערי הבירה, נסגרות בלי בושה בשעה שש בערב, גם בקיץ, כשיש אור עד שמונה וחצי. רוב המכוניות עם מוט הילוכים ידני ולא תמצאו שם גלונים של חלב בסופר (בקבוקי ענק של 4 ליטרים). זה עניין תרבותי, האירופאים מסתפקים במועט, הייתי שמח להרחיב אך לא כאן המקום, לענייננו – הצניעות הזאת מתבטאת באופי הכוכבנות של יאניס ונוביצקי. שניהם ממעטים להתראיין, משאירים הרבה מקום לחברים, לא פוחדים "לוותר על היהלום" ומתלבשים כמו אחד האדם. זה מוביל ישירות למדד השימוש שלהם.

הבעיה שכדי לזכות בתואר ה-MVP אתה צריך מדד שימוש גבוה, לפחות בשנים האחרונות. יאניס מן הסתם בוודאי יודע את זה אך היעדר הקליעה היציבה אצלו גורם לו לעבוד קשה מאוד עבור כל נקודה ומקשה עליו לקחת כמות זריקות מרובה. באופן אבסורדי הוא זורק השנה פחות מאשר בשנה שעברה(!), רק 17.2 למשחק, בעוד שהארדן משליך לא פחות מ-24.7 למשחק. קרי ודוראנט זרקו יותר מ-20 בעונות ה-MVP שלהם, ווסטברוק זורק יותר אפילו במשחק אחד-על-אחד עם הבן שלו בחצר. מבחינת מדד השימוש – הפער מהארדן (40 הזוי) – גדול עוד יותר. אפשר לומר על כך "לא פייר", המערכת סביב הארדן בנויה כך שישיג את התואר האישי בעוד שהמערכת סביב יאניס בנויה בדיוק להיפך.

כיצד כל הדברים הללו באים לידי ביטוי באחרונה? למרות הפציעה האחרונה אני מאמין שהוא יעשה הכל כדי לשחק כמה שיותר בזמן שנותר, אל אף שעל פניו המקום הראשון מובטח והוא בהחלט יכול להרשות לעצמו לנוח. לו זה היה תלוי בו, בהחלט ייתכן שהיה מעדיף את התואר האישי השנה על פני ההצלחה הקבוצתית, במיוחד כשבקצה מחכה גולדן סטייט האימתנית. כמובן שכאשר נשאל השבוע שאלה בהקשר הזה הביע דעה הפוכה; מה כבר אפשר היה לצפות? שיאמר את שעמוק בליבו? את שאיננו מעז להודות אפילו בפני עצמו? כל אחד אחר בעולם, למעט איל ברקוביץ', היה עונה כמותו.

בשנת 1995, לפני פתיחת סדרת הגמר מול יוסטון, כתב המאמן בראיין היל על הלוח בחדר ההלבשה באורלנדו לשחקניו הצעירים: "למה לא אנחנו? למה לא עכשיו?" הוא זיהה את ההזדמנות החד-פעמית שנוצרה אחרי שהסתיימה סדרת גמר המזרח המתישה מול אינדיאנה, סדרה בה כל קבוצה נצחה את כל משחקי הבית שלה (מזכיר את הסדרה של מילווקי-בוסטון מאשתקד). ההזדמנות התפספסה (ארבע פעמים רצופות מהקו… אוי אוי אוי אנדרסון) ושלחה את שאקיל לחסות בצילו של קובי, ואת פני הארדווי אל תהומות הנשייה.

יאניס מעופף כציפור מעל כולם

בפרפראזה על המשפט היפה ההוא, ובהתחשב בעובדה שיהיה קשה עד בלתי-אפשרי לקחת את האליפות מידיה של גולדן סטייט הקפריזית ועתירת הכישרון – הרי שהמשפט "למה לא אני? למה לא עכשיו?" מתאר היטב את הסיטואציה בה נמצא יאניס הצעיר. אסור לשכוח, הגדולים ביותר לא חוששים להתלכלך, לנפח סטטיסטיקה, לשחק כשלא צריך, לשים את עצמם לפני הקבוצה (בנקודות מסויימות). בשונה מסטף או דוראנט בגדולתם, אפילו הארדן ובוודאי לברון – יאניס לא בדיוק נמצא בקונצנזוס – לא כולם חושבים שהוא באמת הכי טוב, שהוא מסוגל לסחוב קבוצה עד הסוף, אפילו לעבור את המזרח.

אז הוא זועם! בדרכו החיננית והמיוחדת, אך עדיין זועם. חלק מההטבעות המפחידות שלו והפרצופים שבאו אחריהן לא היו מביישים זועם אחר – ראסל ווסטברוק, קשה לפספס את הדמיון. הוא בא למגרש כל ערב בשביל להוכיח לכולם (ואולי גם לעצמו) שהוא ראוי להימנות עם הגדולים ביותר; זה לא בולט מיד לעין אבל זה בהחלט שם, ראו תגובתו המאוחרת בתקשורת ל-"צעידה" מעליו של הפרחח הניו-יורקי האזוניה, או דבריו הבוטים על סימונס אחרי שהטביע על ראשו ("תינוק מ***ן").

האם הוא בנוי לכל זה? האם הוא נועד לגדולה? שאלת מיליון הדולר. יש בו תמימות וצניעות שעדיין לא הושחתו, האגו שלו עוד לא השתלט עליו. קשה לומר אם זה משרת אותו לטובה, זה עניין של תפיסה – קלאסית מול רומנטית. כאשר משתלט עלינו האגו אנחנו לא בהכרח מודעים לכך, הוא מכתיב לנו חלק גדול מן הפעולות ורק בדיעבד ניתן לנו להבין מה עשינו ומדוע. האגו של דוראנט ושל סטף כמעט לקח מהם אליפות, זה של קיירי שלח אותו לחטוב עצים בבוסטון וזה של חברו הותיר אותו גלמוד בעיר הגדולה, רחוק מהבמה המרכזית. מהצד השני, האגו של מייקל וקובי לקח אותם הכי רחוק שאפשר; זה של ווסטברוק סידר לו MVP מהמקום השישי.

שכל אחד יחליט בעצמו.

גביע ה-MVP (הדמות משתנה כל כמה שנים)

המאבק על תואר ה-MVP צמוד מתמיד, יאניס עשה את המירב מבחינתו, כעת זה כבר לא ממש בידיים שלו, פרסום ההחלטה יגיע רק אחרי הפלייאוף. האם הוא מתוסכל? אני לא חושב. התנאים סביבו, למרות גילו הצעיר, בַשלוּ לחלוטין, הפציעה של ברוגדון היא מכה קשה אבל בכל מקרה זה חייב להיות הזמן שלו, הוא חכם, הוא בוגר ואסור לו לתת לזה לברוח, בעתיד, אם יגיע שוב לעמדה הזו, כבר יהיו עמו בקבוצה שותפים ברמתו. גם אם ה-MVP ילך למשוגע מיוסטון (לגיטימי), מילווקי היא המועמדת המזרחית שלי להגיע לגמר הכללי, יהיה לה את יתרון הביתיות ויש לה את השחקן הטוב במזרח. מבחינת יאניס – זה יהיה הישג אדיר ובאותה המידה זו גם הזדמנות שאסור לפספס. לחץ לחץ!

בשביל שזה יקרה (מילווקי בגמר הכללי), יאניס צריך להחליט באיזו דרך הוא רוצה ללכת: להמשיך בזו שבה הלך עד כה, עם מעט זריקות ומדד שימוש שפוי, הגנה חזקה ומתן מקום לחברים; או לתת ליצר הרע/טוב להשתלט עליו, להעלות הילוך בפלייאוף, לקחת על עצמו הרבה יותר ולנהוג בהתאם למעמדו – כגיבור אמריקאי רומנטי; תפקיד שאינני בטוח שהוא הולם את הילד החביב מאתונה.