פרישתו של מאנו ג'ינובילי
רותם אלרן, מודיעין (בן 12.5)
ברצוני לכתוב על אחד מהכדורסלנים שאינם אירופאיים הגדולים בדור האחרון, הארגנטינאי מאנו ג'ינובילי. ג'ינובילי הוא אחד מהשחקנים האהובים עליי ביותר בגלל חוכמת המשחק שלו, בגלל התרומה שלו על המגרש ובגלל דבר אחד שאי אפשר למדוד ואי אפשר ללמד – הלב שלו על המגרש. כשאני צופה בג'ינובילי אני רואה את המסירות הגאוניות, את החוכמה שלו ואת ההתלהבות שלו מהמשחק, אז החלטתי לכתוב עליו לכבוד פרישתו של אחד משחקני הנשמה הגדולים ביותר שהיו, ואחד מהשחקנים הגדולים שהיו, ללא הקשר למספרים.
עמאנועל "מאנו" ג'ינובילי נולד בארגנטינה בשנת 1977 וגדל בעיר באהיה בלאנקה למשפחת כדורסל – אביו היה מנג'ר של קבוצה בארגנטינה ואילו אחיו המבוגר היה שחקן מקצועני בארגנטינה. המועדון הראשון בו שיחק בקבוצת בוגרים היה בעיר הולדתו, באהיה בלאנקה מארגנטינה. לאחר שנבחר בדראפט ה-NBA – רק במקום ה-57 (!) ע"י קבוצת סן אנטוניו ספרס הוא שיחק בקבוצת הפאר האירופית קינדר בולוניה עמה זכה ביורוליג ובה זכה בתואר השחקן המצטיין של השנה ביורוליג.
לאחר שהרשים באירופה הוא הגיע אל הספרס ואל מאמנם היחסית מקובע אך מוערך, גרג פופוביץ', אחד המאמנים הבכירים ב-20 השנים האחרונות ב-NBA. בתחילת דרכו בליגה מאנו פחות התחבר עם פופ אך בשלב מסוים פופ למד לקבל את מאנו כפי שהוא ונתן לו חופש פעולה בקבוצה, דבר שהיטיב עם ג'ינובילי היצירתי והקצת (או הרבה) משוגע (או במילה אחרת – מאנואי). בעונותיו הראשונות ב-NBA הוא התחיל להיכנס לתודעת האמריקאים, זכה באליפות בתור שחקן מוביל וחשוב עם סן אנטוניו ב-2004 ורבים אף טענו שהוא היה צריך להיות ה-MVP) Most Valuable Player) של סדרת הגמר בגלל ששיחק בה היטב והיווה חלק חשוב מהקבוצה ואף היה חלק מהטריו המפורסם של סן אנטוניו (אני אישית מעדיף את הטריו הזה על וויד-בוש-לברון) שכלל אותו, את טוני פארקר הצרפתי ואת טים דאנקן.
הטריו הזה שיחק סך הכול 14 שנים, מ-2002 עד 2016. למרות שמאנו היה שחקן ברמת אולסטאר ואף נבחר לאולסטאר פעמיים במהלך הקריירה שלו, הוא עלה מהספסל כשחקן שישי לאחר שנשאל על כך על ידי פופ ודבר זה היטיב מאוד עם סן אנטוניו שהיה להם שחקן ברמה גבוהה מאוד מהספסל, שחקן שיכל לעשות הכול – להגן, לקלוע (קלע בעונת 2007/08 19.5 נקודות מהספסל) או למסור מסירות מטורפות שרק הוא יכל לחשוב עליהן. בשנת 2004 הוביל את נבחרת ארגנטינה בתור הזהב שלה (הנבחרת כללה שחקנים כמו לואיס סקולה, קרלוס דלפינו ומאנו עצמו, בנוסף לכך הנבחרת כללה שניים או שלושה שחקנים נוספים ששיחקו ב-NBA) לזכייה מרגשת וחד פעמית באולימפיאדה כשבחצי הגמר הם מדיחים את נבחרת ארה"ב שכללה אז את מיטב השחקנים בהם לברון, כרמלו (טוב, לא מיטב השחקנים) ואלן "the answer" אייברסון.
אני כל כך מעריך את מאנו בגלל היותו שחקן נשמה ושחקן שתורם את כל גופו על הפרקט, אני כל כך אוהב אותו בגלל חוכמת המשחק והמסירות המיוחדות ובזכות דבר חשוב מאוד לשחקן, חוש הומור – בין אמרותיו אפשר למצוא את "עכשיו כשנתתי את האשך הימני באמת אפשר לומר שתרמתי הכל לספרס" (אמר זאת אחרי פצית מפשעה שהשביתה אותו לחודש) ואת "טימי תמיד היה שם לתת טפיחה על השכם או ליטוף על הראש, הוא ליטף אותי כל כך הרבה פעמים שתראו מה קרה בסוף".
בקיץ 2018 הוא פרש ממשחק פעיל לאחר 23 שנות משחק פעיל ו-16 שנים ב-NBA וקיבל בעקבות ההודעה על פרישתו הרבה הודעות וציוצים מקולגות ושחקני עבר, למרות שמעולם לא היה הסטאר של הקבוצה או השחקן הכי טוב, אלא בגלל שכזה הוא מאנו ג'ינובילי, אחד הגדולים ללא העמדת מספרים מרשימים מאוד או להיות עילוי אתלטי / פיזי.
כל הטוב הזה שנכתב כאן יכול להסתכם במילה אחת, אחת בלבד, כפי שנאמר במחזה "כנר על הגג" (אף שמאנו תמיד היווה כינור שני ושלישי):
מאמר ברמה כל כך גבוה מבחור צעיר וחכם, ואוהב של כדורסל.
חוץ מזה, הוא נכד שלי ,שמשחק בעצמו, אוכל וחי כדורסל.
אם זה הנכד, קיבל יופי של חינוך לאהבת המשחק.
בחור צעיר, כתבת יפה יפה על אגדת כדורסל שהיה מדהים! לא פחות !
קרע לי, באופן אישי, את הלב פעמים רבות, כי ניצח את הקבוצות שחפצתי ביקרן, אך ככה אני למדתי להתאהב בו, כמעט כמו שקרה לי עם לארי (לג׳נד) בירד..
ברשימת הלא אמריקאים מארהב, קנדה או האיים, הוא בעיני בראש הפירמידה, או לפחות באותה עמדה עם חכים אולג׳ואן, סבוניס, דראז׳ן ודירק הנפלאים.
שוב תודה ותמשיך לכתוב על .. תמשיך לכתוב נקודה 😉
לסבא הגאה, ברכות !
מנחם, העתיד יפה 😉
סחתין על המאמר רותם!
אהבתי את החשיבות העליונה שנתת לרגש, לחברות ולחוש ההומור על המגרש – זה מזכיר לנו שכדורסל הוא מעל לכל כיף ושמחה.
יש הרבה מה ללמוד ממאנו, אכן מודל ראוי לחיקוי.
המשך בדרך היפה שאתה כ"כ אוהב, רותם!
יופי של כתיבה! לרגע לא הייתי חושב שמדובר בילד, אם לא הייתם מציינים זאת.
רותם ילד יקר עם המון תובנות בגרות ונפש גדולה.
כל הכבוד על הניסוח הבעת הדעה האישית והנימוקים לטיעונים שלך.
אני ממליצה למנהלי האתר לנסות לתרגם את דבריך ולהעביר את מה שכתבת לשחקן עצמו בשימך כמובן ולחכות לתגובתו.
תמשיך להיות נער מתעניין,סקרן והכי חשוב משתף את עמדותיך עם אחרים בצורה מאד נעימה ובוגרת.
כל הכבוד!
.
איזה כיף לקרוא פוסט של בחור צעיר, פוסט שכולו אהבה לכדורסל.
אז קודם כל –
תמשיך לכתוב.
בנוסף –
אם וכאשר תגיע ביקורת כזו או אחרת על הכתוב,
אל תיקח ללב. מביקורת צריך ללמוד, ולא לתת לה להרוס.
דרך אגב, ככל שתתמיד לכתוב, היא תגיע. וטוב שכך, כי זה אומר שקראו את מה שכתבת, ולא התעלמו ממך.
.
לגבי מאנו –
הוא אחד השחקנים האוהדים גם עליי.
יפה עשית כאשר ציינת את מרכיב האישיות שבשחקן האדיר הזה –
כי זו האישיות שלו שתרמה לא פחות מהכישרון שלו, להפיכת הספרס לאימפריה שהיא.
קודם כל, גילוי נאות: דוד של הכותב.
עם זאת, באופן אובייקטיבי, אני סבור שהטור מעניין, מנוסח יפה מאוד, ברור, מנוקד ומחולק היטב וכיף לקריאה.
הנושא עצמו אינו טריוויאלי, גם חשוב!
כל הכבוד! המשך לכתוב טורי וכתבות צבע כגון אלה!
עוד גילוי נאות: אני חובב ג'ינובולי עוד מימי וירטוס בולוניה.
תודה לכל המגיבים, אשמח להערות לשיפור
שוב תודה לכל המגיבים, כיף גדול לפרסם כתבה ראשונה באתר
אחלה פוסט, תודה.
מסכים איתך, שחקן מיוחד מאוד
רק ההערה על הקיבעון של פופ מיותרת – הוא הכניס מלא שינויים , שינה גישות בהתאם לשחקנים שלו, וערך ניסויים רבים.(הוא גם טעה הרבה – אבל ככה זה אצל מי שעושה)
תמשיך לכתוב.
פופ עצמו אמר את מה שרותם כתב.
פוסט אדיר על שחקן גדול מהמשחק.
וידוי אישי- שמאנו הודיע על פרישה נתתי כמה אגרופים למיטה שלי והתפרקתי בבכי. הוא היה יכול לתת עוד שנתיים לפחות. כמה שיכולת המסירה וההנהגה שלו חסרות בימים כמו אלו- שמפסידים להורנטס בהארכה…
מאנו היה יכול מבחינתו לתת עוד עשור שלם לדעתי😄
הקטע איתו זה לא אתלטיות מיוחדת או מהירות אלא חוכמת משחק, שכל ולב ענק
גם אני קרוב של רותם. ושל יהלי. ושל גיא, ושל מיליונים רבים אחרים במשפחת אוהדי מאנו ג'ינובילי.
.
מחר בלילה יהיה רגע מר ומתוק למשפחתנו הגדולה, והזדמנות טובה להלל, לשבח, ולפאר את האיש ואת פועלו, ותודה רבה רותם על הפוסט הזה שעושה בדיוק את זה.
יופי של פוסט על מאנו דה מאן!
מקווה לפרסם עוד כתבות בקרוב, תודה רבה על התגובות החמות והאוהדות #מאנובנשמה
טור מעולה על שחקן נשמה.
כל הכבוד על מאמר משובח
🙂
בתור בעל האתר שהכניס את מאמרו של יותם, ושנמצא ברגעים אלה ממש עם נכדה בגילו של רותם – שירה, נכדתי באטלנטה שתהיה בת-מצווה בקרוב – אני לא מתפלא כלל על רמת הכתיבה והניסוח, ובכלל כל הרעיון לפוסט הזה של רותם. הילדים האלה? פחד אלוהים! שירה היא המורה הפרטית שלי לכל דבר שקשור בסמארטפון, ואפילו קיצורי דרך במטרופוליטן העצום הזה, שדופק את WAZE. הצרה עם הנכדים והנכדות האלה הם שהם גדלים מהר מדי.
אז תמשיך לכתוב, רותם.
ובקשר לשירה, היא השתתפה אתמול ביום שלם (היה יום חופש לבתי ספר פרטיים) של תחרויות טניס לקביעת סגל הילדים והילדות בגילאי 12-14 למשחקי המכביה, וסיימה מקום ראשון ביחידות, ומקום שני בזוגות, והיא תשתתף במכביה הבאה (היא ממילא מגיעה ארצה כל קיץ). ואחותה טלי בת ה-16, היא בנבחרת ה-DEBATE של בית ספרה GALLAWAY (שכר לימוד? עצרו נשמתכם: $39,000 לשנה, לכל נכדה. ההורים משלמים…), שהוא מייצד מדינת ג'ורג'יה באליפות ארה"ב ל-DEBATE לבתי ספר תיכוניים.
אין דבר מספק יותר מלראות נכדים ונינים מצליחים ככה (כשהבנים והבנות שלנו הצליחו, היינו צעירים מדי ועסוקים מדי להעריך מה קורה!).
אז תודה לרותם, ולכל המגיבים
נ.ב: היה עדיף למאנו ולספארס לו פרש שנה קודם לכן!
תודה רבה מנחם, באמת כיף גדול לקבל מחמאות כאלו מכולם
אני לא מכיר אישית את רותם אבל כן קצת את אבא שלו ואכן כתיבה נפלאה, כנראה קיבל את זה מאמא שלו 🙂
כל הכבוד המשך לכתוב!
נהדר רותם!
נהניתי מאוד. מאנו גבר שבגברים.
וליבך – כמו ליבו – במקום הנכון.
ואשכיך, כמו אשכו, פגוע ובודד😉
קנית אותי
תודה , נהניתי לקרוא 🙂 מחכה לפוסט הבא.
מצוין רותם. כשרון כתיבה מרשים מאוד ביחס לגיל, כל הכבוד!
תיארת נהדר את מאנו, לב ענק וגאונות ייחודית.
תודה על אחלה פוסט, תמשיך לכתוב כשיבוא לך.
תודה רותם,
יופי של כתיבה על שחקן נערץ,מאמן מדהים וקבוצה חד פעמית
פוסטאפ.co.il
וואהו רותם, ריגשת אותי והרחבת דעתי. סלע
גילוי נאות – אני לא אוהדת כדורסל (לא לסקול אותי באבנים בכיכר העיר…) – אבל נהניתי לקרוא את הפוסט שלך רותם, ולקבל את התחושה על הייחודיות של מאנו. מחכה לכתבה הבאה שלך!
יופי של כתיבה רותם. אכן שחקן יחיד בדורו