הגיגים, נוסטלגיה ומחשבות – דירק מפסיד לקליפרס במשחקו ה-1500 בקריירה.

הגיגים, נוסטלגיה ומחשבות – דירק מפסיד לקליפרס במשחקו ה-1500 בקריירה.

1. דירק, או ספרו לי על זקנים:

בדומה למשחק האחרון של מיאמי ו-וויד מול לברון, היה לי חשוב מאד גם להגיע למשחק הזה, גם אם דאלאס של השנה לא מבריקה במיוחד, וזאת משתי סיבות. הראשונה היא כאמור, ההזדמנות האחרונה שלי לראות את דירק נוביצקי משחק ומדבר. ראיתי כבר לא מעט שחקנים עצומים בלייב, החל בסטיב נאש ופול פירס וכלה בלברון וויד, אבל לנוביצקי תמיד היתה שמורה לי פינה חמה בלב, בתור מי שאני מחשיב כפאוור השני בטיבו ב-25 השנים האחרונות (כן, הוא – לא מאלון, לא בארקלי ולא גארנט. נוביצקי. דאנקן כמובן קודם) ובתור האיש שניצח את לברון בגמר ההוא (לא לפני שהוא ניצח את קובי כמה סיבובים קודם). פנומן, אגדה.

וכן, גם שחקן מאד איטי שקצת כואב לראות על המגרש. המהלך העיקרי שלו היום הוא עמידה על קו השלוש, ומקסימום – סוג של הטעייה לצד. הטעייה שלדעתי מאד דומה לזו שמסמלת כוכב דווקא בספורט אחר – טום בריידי. לשניהם יש משהו שהוא לא בדיוק סטפ-בק אלא יותר סטפ-סייד. ושניהם גם מאד איטיים. ומכיוון שבכותרת כאן למעלה דיברתי על נוסטלגיה, אז אחד הדברים שדירק הכי הזכיר לי באופן בו הוא זז את המגרש הוא ארבידאס סאבוניס הגדול, שבגיל 40 לא יכל לזוז בכלל, ובכל זאת היה פקטור משמעותי מאד בעונה האדירה של ז'לגיריס שהסתיימה רק בנס של שלף-שארפ. כזה הוא דירק – אולי קצת חור בהגנה, אבל לא לגמרי בגלל שהוא יודע איפה לעמוד, ואולי קצת חור בהתקפה, אבל לא באמת – בגלל שהוא יודע איפה לעמוד.

והוא עדיין יודע איך לקלוע (12 שכל כולן קלאסה).

 

2. אירופאים, או ספרו לי על ונילים שקולעים ולא שומרים או מכדררים:

ובגלל שהתחלתי עם אירופאים, אמשיך ואדבר על אירופאים. כי כזה אני, אסוציאטיבי. נדמה לי שלראשונה אי פעם, 12 השחקנים הטובים בעולם שאינם מאמריקה, יכולים לנצח נבחרת אמריקאית. ואין דוגמה טובה יותר מאשר המשחק הזה בו שיחקו גם מייצג הדור החדש – לוקה דונצ'יץ' אחרי שני משחקים בהם היה פצוע, וגם מייצג הדור הישן – דירק כמובן, ואפילו מייצג דור הביניים – גאלינרי שנותן את העונה הכי בריאה שלו מזה שנים. והמדהים הוא שהשלושה הם שחקנים כל כך שונים. דונצ'יץ' הוא פנומן עם הכדור, סוג של הארדן לבן. נוביצקי הוא אחד משחקני המטרה הגדולים בכל הזמנים, ואחד משחקני הפוסט הגדולים בכל הזמנים, גם אם היום הוא בעיקר סוג של קלעי שלשות שמזכיר את סם פרקינס (כן, כן, נוביצקי בגילו מזכיר לי הרבה זקנים). וגאלינרי, גאלינרי הוא פשוט קלאסה של שחקן שיודע לעשות קצת מהכל בהתקפה באופן החלק שמאפיין אותו לאורך כל הקריירה.

ואולי מה שמעניין אפילו יותר מכך, הוא כשעוד אירופאי חביב, קלבר, נשאל לפני המשחק מה הוא חושב על הצד החזק שלו במשחק, הוא אמר שזה דווקא ההגנה. וזה מעניין, בגלל שאם יש משהו שאפיין תמיד את הכוכב האירופאי, במיוחד זה הלבן – זו ההתקפה. אם זו הקליעה של דירק ופטרוביץ', או המסירה של שאראס, תאודושיץ' ואחרים, והנה עומד שחקן גרמני חביב באמת, שהוא גם קלעי חמוד ואומר שהיתרון שלו הוא דווקא בהגנה? והאמת היא שלאור כמה מהלכים שלו במהלך המשחק, הוא אפילו צודק.

וכך, האירופאים שפעם היו מאופיינים בכל עמדה ועמדה הפכו להיות אקלקטיים. חלקם שחקני הגנה מצוינים (גובר), חלקם סילוני התקפה (שרודר) וחלקם הם דונצ'יץ'.

 

3. לוקה דונצ'יץ' – או ספרו לי על בידודים:

אני לפחות, לא מסוגל לראות את דונצ'יץ' ולא לחשוב על הארדן ולהשוות ביניהם. אם מוציאים שחקנים קטנים מהרשימה (כלומר, את קמבה, סטף וקיירי), לא נראה לי שיש אף שחקן "גדול" (כלומר, 1.95 ס"מ ומעלה) עם עבודת הרגליים הפנומנלית של הארדן ודונצ'יץ'. על הסטפ בק שלהם, על ההטעיות, ועל העובדה שלמרות שהאתלטיות שלהם לוקה בחסר, וזאת של לוקה אפילו לוקה בלוקה – הם עדיין מצליחים לעבוד על השומר שלהם, הן בחדירות (במיוחד הארדן, ללוקה יש עדיין כברת דרך ללמוד לדעתי בתחום הזה), והן ובעיקר בסטפ בק לשלוש. דונצ'יץ' הוא מבודד מעולה ממש, וקלעי נפלא, שהיום החזיק את הקבוצה במשחק (בטח בהתחלה, אבל גם קצת בסוף) עם מבול שלשות, 28 נקודות, טריפל דאבל נדיר וכמה מסירות יפהפיות.

אז לעובדה שיש אירופאי שמסוגל לבודד כמו דונצ'יץ' כבר התייחסתי. אבל מה שמעניין אותי יותר בסעיף הזה, הוא להתייחס גם לסגנון השונה במשחקם של הקליפרס והמאבריקס כפי שהוא בא לידי ביטוי היום – הדינמיקה.

נכון, הסיבה שגולדן סטייט היא הקבוצה הגדולה של חצי העשור האחרון היא סטף, דוראנט וקליי. אבל הסיבה העוד יותר נכונה שבגללה גולדן סטייט היא הקבוצה הגדולה של חצי העשור האחרון טמונה במשחק המסירה המבריק שלהם. לא בהכרח זה שמסתיים עם אסיסט, כי הכדורסל התפתח, אלא המסירה עצמה, האמנות של העברת הכדור מצד לצד. אם תרצו תקראו לזה ההוקי אסיסט (אתם יודעים, זה שבו סטף נותן את הכדור לדריימונד שאז מוסר החוצה לאיזה קליי) אבל האמת היא שזה יותר מכך – זה השטף של המסירות בין השחקנים.

האמת היא שבכל מדד מסירה קיים, דאלאס והקליפרס די קרובים אחד לשני במהלך השנה, הנה תראו כאן עד כמה:

https://stats.nba.com/teams/passing/?sort=POTENTIAL_AST&dir=1

ועם זאת, היום לפחות התחושה שלי היתה שבעוד הקליפרס יודעים איך לזוז, איך לחסום אחד לשני בשביל מסירה קלה יותר, ואיך לתפעל כל שחקן ושחקן (ובעיקר את הארל, ועוד מעט נגיע לשחקן האדיר הזה), כשהיחיד שמבודד מעט הוא לו ווליאמס, הרי שבדאלאס נדמה היה שהמשחק מורכב משני שחקנים שיודעים לזוז היטב עם הכדור – הארדווי ג'וניור וכמובן דונצ'יץ' עצמו, ומספר שחקנים שיודעים לחתוך בשביל לקבל את הכדור למסירה מתחת לסל (וכן, דוויט פאוול המשתפר תמידית, אני מדבר עליך. היום עם 24 נקודות ועם טווח משופר, הוא מוכיח שהוא מתחיל להיות טוב יותר מהתאום, ארון גורדון) אבל התזוזה התמידית הזאת שמתרחשת במשחקים בהם אתה שוטף את המגרש – זה לא קרה היום לדאלאס, ואולי לכן היא הפסידה. ההתקפה שלה לפעמים היתה קצת שקופה מדי (תן לדונצ'יץ' את הכדור וזוז, גם אם זה לזוז כדי לקבל מסירה לקרש סל, ודונצ'יץ' עשה את זה היום שוב ושוב) בעוד שההתקפה של הקליפרס היתה מופת של תזוזה שהסתיימו ב-33 אסיסטים מצוינים וכמה סיומות אדירות של שחקנים נפלאים כמו בברלי מרחוק, והארל מקרוב.

לצערי, אני לא מכיר מקום בו אפשר למצוא את סטטיסטיקות המסירה ברזולוציה של משחק (אלא רק ברזולוציה של עונה), אבל אם יש כזה, נדמה לי שיוכח שהקליפרס אכן לא רק מסרו יותר אסיסטים היום, אלא פשוט מסרו יותר וזזו יותר, במיוחד ברבע הראשון והאחרון, שהתאפיינו הרבה יותר מאשר שני הרבעים האחרים, בבידודים של דונצ'יץ' מצד אחד, ומצד שני – התאפיינו בכך שהקליפרס עשו בהם את כל הפרש המשחק (9) ועוד קצת (עוד 4 – כלומר, הם ניצחו את שני הרבעים האלה בהפרש כולל של 13 נקודות). בשני הרבעים האמצעיים אכן אפשר היה לדבר על הנעת כדור משובחת משני הצדדים, ואכן בשני הרבעים האלה, לא רק שהיה כדורסל צמוד וטוב, אלא גם התקפי ונעים לעין (55% מהנקודות נקלעו ברבעים השני והשלישי).

 

4. גאלינרי וההופכי – או ספרו לי על שחקני אנרגיה:

כי אם דבר אחד שאפיין היום את המשחק היה (כאמור, בעיקר בשני הרבעים הקיצוניים) – הבידוד לעומת הקבוצתיות, הרי שהדבר השני שאפיין היום את המשחק היה האנרגיה הבלתי נגמרת של שני גיבורי המשחק – מונטרז הארל ופטריק בברלי. על גאלינרי כבר דיברתי קודם, ונדמה לי שהוא אחד המאפיינים המובהקים בליגה של ההיפך המוחלט – שחקן שלעולם לא ישתלט יותר מדי, ויעשה הכל באופן הכי חלק ואלגנטי שיש. זה טוב שיש כאלה. כך על כל שאראס (שחקן אנרגיה מובהק), היה אנטוני פארקר (שהוא, למען האמת, בדיוק גאלינרי, אבל בגרסה מוקדמת ונמוכה קצת), וכך לקליפרס יש יתרון גדול על הרבה קבוצות, ואולי דווקא לכן היא מוצאת את עצמה כרגע במקום שמוביל לפלייאוף – יש לה שני שחקני אנרגיה עצומים שמשחקים בשני מקומות שונים לגמרי על המגרש.

פטריק בברלי הוא בולדוג הגנתי שאוהב לעצבן את היריב, אבל היום גם אהב לתקוע את השלשות בדיוק בזמן שבו זה היה הכי פחות נוח לדאלאס, עם חמש שלשות ו-17 נקודות למשחק, וכמעט טריפל דאבל והרבה מאד עזרה בהגנה, ברגעים החשובים במיוחד, על לוקה דונצ'יץ'. אם בתחילת העונה חשבתי שאייברי בראדלי יהיה המוביל מבין שני הבולדוגים ההגנתיים של הקבוצה, הרי שבראדלי כבר לא פה בכלל, ואילו בברלי פורח, והיום הוא פרח במיוחד.

בתווך, כאמור, גאלינרי, שקט, עושה את העבודה, קולע כשצריך, חלק ו-SMOOTH. היום עם 20 נקודות חיוניות אבל אפס אנרגיה. זה נחוץ ודרוש וחיוני בשטף של המשחק, אבל זה לא מרים את הקהל.

ובקצה השני יש את מרים הקהל האולטימטיבי – מונטרז הארל שהיה עצום לאורך כל המשחק. הוא התחיל את המשחק עם חדירות לדאנק, והמשיך אותו עם עוד דאנקים, ועוד חדירות חזקות, ועם הטעיות פוסט שלא היו מביישות את האקים, ועם התלהבות ואנרגיה ומומנטום ו-32 נקודות ב-85%. ואולי זה ההבדל בין שחקן אנרגיה לבין שחקן עצום שהוא לא שחקן אנרגיה – המומנטום, והמומנטום שבברלי והארל נתנו היום היה ההבדל כולו.

במאמר מוסגר אציין שהשחקן שהכי מזכיר לי את הארל הוא קנת' פאריד, גם בגלל הראסטות אבל הרבה יותר מכך בגלל שמחת החיים והאנרגיה. פאריד הנהדר שלא קיבל הזדמנויות במשך שנתיים, ולכן אני כל כך שמח שכרגע הוא מראה שעדיין יש לו יכולות לצד הארדן ופול ביוסטון, גם אם אין לו רבע מעבודת הרגליים של הארל, יש לו מספיק אנרגיה, קפיציות (וטווח משופר) בשביל לחפות על כך. לפחות במידה מסוימת.

 

5. ועל ספורט באמריקה, או: תובנות מתנשאות מתשואות:

אז קודם כל, סיפורים משעשעים מפי דוק ריברס, שאולי לא בהכרח קשורים לנושא, אבל כן קשורים לוידאו הראשון כאן למעלה של דירק:

אבל שנית ואולי חשוב מכך – רק הגיג קטן על מהו ספורט, ואיך זה בא לידי ביטוי במשחק הזה:

ספורט באירופה (ע"ע פאו נגד אולימפיאקוס, אבל גם מכבי נגד כל מיני קבוצות) וכנראה שגם בדרום אמריקה מאופיין בתחרותיות, אבל נדמה לי שדווקא באמריקה הוא ממש לא מאופיין כך – אלא דווקא כתרבות. זה מתקשר גם ליומית של מנחם היום, ולעובדה שבכל משחק ספורט שהייתי בו באמריקה היו לפחות רבע קהל נשי, אם לא יותר מכך – אבל גם לקלאסה של הנושא הראשון – דירק ותשואות. כי כל פעם שדירק עלה לזרוק, הקהל הלוס אנג'לסי עצר את נשימתו, ובכל פעם שהוא קלע, דירק קיבל תשואות רמות, ובכל פעם שהוא החטיא, הדבר לווה באכזבה רבתי מהקהל. ובעיניי, זה יפה ומכבד ונהדר. וכשדוק ריברס לקח פסק זמן עם 9 שניות לסיום המשחק בשביל לכבד את האיש והאגדה, והקהל הגיב בתשואות רמות – גם זה היה יפה ומכבד ונהדר, ולכן אני כל כך אוהב את תרבות הספורט האמריקאית הגדולה.

ובשביל לסכם את הפוסט כולו:

כשדונצ'יץ' קולע שלשה בלתי אפשרית בסטפ-בק – הקהל מראה פליאה.

כשגאלינרי קולע עוד סל חלק – הקהל מגיב במחיאות כפיים נימוסיות.

כשהארל דופק דאנק עוצמתי – הקהל מגיב ברעש ובצלצולים.

וכשנוביצקי קולע עוד סל אחרון בסטייפלס – הקהל מגיב באופן היחיד שבו הוא יכול ויודע – הערכה עצומה לאיש ולפועלו.

לפוסט הזה יש 35 תגובות

  3. גיא רוזן שמשוכנע שהגולדן בויז זוכים באלי-פו-פו-פו-ת-!

    26 פבר 2019 11:48:26

    מעניין, הניתוח על סגנונות המשחק של דאלאס והקליפרס
    (אישית, אין לי דעה מגובשת בעניין, היות ו-2 הקבוצות לא נמצאות גבוה ברשימת הצפייה הקלוקלת שלי).
    .
    אחלה סיקור. תודה!

  5. אפלטון

    26 פבר 2019 12:35:25

    יפה מאוד, כמה נקודות מאוד מעניינות.
    מקווה שיהיה לי זמן להגיב אליהן בהמשך, יותר מדי פוסטים היום שיהיה אפשר להגיב לכולם ברצינות.

  9. הציפור הנדירה

    26 פבר 2019 13:13:43

    נוביצקי הוא אמנם ללא מחלוקת שלקן הפנים הטוב בכל הזמנים בקליעה מרחוק ומהקו, אך לראותו שני בטיבו זה שנוי במחלוקת כי הוא חלש מדי בהגנה.
    בארקלי שאצלי לפני כולם, גם לפני דאנקן הוא מעולה בהתקפה (אמנם לא מרחוק) וטוב בהגנה וריבאונדר ומוסר טוב יותר והיה פאוור אדיר בגובה של גארד, וטוב בקליעה ובריבאונד גם מדאנקן.
    גארנט היה נהדר בהתקפה ואדיר בהגנה וגם הוא ריבאונדר ומוסר טוב מנוביצקי בבירור.

    2. הציפור הנדירה

      26 פבר 2019 13:49:11

      מלון היה בהתקפה ובריבאונד פחות טוב מבארקלי, דאנקן וגארנט ומוסר לא טוב יותר ושחקן הגנה ברמה דומה לבארקלי ופחות טוב משמעותית מדאנקן וגארנט אך יותר טוב מנוביצקי, אך נוביצקי לפניו כי מלון פישל ברגעי האמת יחסית לרמתו הכללית ולא התעלה בפלייאוף לעומת נוביצקי שאף פעם אחת הוביל את קבוצתו לאליפות.
      כך שדירוג הפאוורים אצלי: בארקלי, דאנקן, גארנט, פטיט, הייס, נוביצקי, מלון, לוקאס, מקהייל, דה בושר. יניס מן הסתם יגיע לזה ואולי אף לחמישייה.

      2. גיא רוזן שמשוכנע שהגולדן בויז זוכים באלי-פו-פו-פו-ת-!

        26 פבר 2019 14:05:31

        יש לי תחושה שלא יצא לך לצפות, לא בבארקלי, ולא במלון.
        בארקלי היה מגן סביר,
        מלון היה שחקן הגנה טוב מאוד –
        מלון נבחר 4 פעמים לחמישיית ההגנה, בארקלי 0.

        1. הציפור הנדירה

          26 פבר 2019 14:54:12

          דווקא צפיתי אך בתקצירים. יכולת ההגנה של בארקלי הייתה מוגבלת בגלל גובהו לעומת פאוורים אחרים עם כל חוזקו ולכן היה טוב בהגנה וחוטף טוב אך טוב זה לא מספיק לחמישיות ההגנה של העונה אלא יכולת מרשימה יותר. מלון היה בגובה רגיל של פאוור ועם עוצמה לא פחות גדולה אם לא יותר וזה אפשר לא להיות מגן טוב מאוד טלהיות ברמה המתאימה להיבחר לחמישיות ההגנה של העונה.

          1. הציפור הנדירה

            26 פבר 2019 14:57:00

            טוב זה לא מספיק לכל בחירה של חמישיית העונה, בכללי, בהגנה, ברוקים ובמשתפרים, אלא צריך להיות ברמה גבוהה יותר (לפחות טוב מאוד).

          2. גיא רוזן שמשוכנע שהגולדן בויז זוכים באלי-פו-פו-פו-ת-!

            26 פבר 2019 17:08:50

            קרמר,
            תקצירים לא מלמדים על יכולתו של שחקן. לא רואים את העובדה האפורה, לא רואים את ההחטאות.
            צפיתי בהמון ממשחקי מלון ובארקלי. מלון היה שחקן הגנה טוב יותר, ובהפרש.
            בתקופה המדוברת, את חמישיות ההגנה בחרו המאמנים, כך שזו הייתה בחירה של אנשי מקצוע, ולא שאלת פופולריות.
            מלון, ב-3 מ-4 הפעמים בהן הוא נבחר לחמישיית ההגנה, זו הייתה חמישיית ההגנה הראשונה.
            בארקלי, כאמור, לא נבחר אפילו פעם אחת (ולמען הסר ספק – מעולם לא היה דיון על מקומו באחת מחמישיות ההגנה).

  13. הציפור הנדירה

    26 פבר 2019 14:08:35

    לגבי הכדורסלנים האירופאים הטובים בכל הזמנים, פארקר, פטרוביץ' ונוביצקי וסאבוניס הם נכון לעכשיו הטובים ביותר בעמדותיהם, כשבעמדה 3 רבים בוחרים בקוקוץ' ורואים בו כבטוח בעמדתו כמו הנ"ל אך אני בוחר בקירילנקו המגוון יותר ומגן גדול יותר וגם הוא חכם.
    לוקה ויאניס כנראה בדרך להיות הטובים ביותר בעמדתם, רק שיהיו בריאים.

  17. שחר

    26 פבר 2019 16:44:13

    נוביצקי גם במועדון ה 40-50-90, ויש לו עוד 80 נקודות לקלוע העונה כדי לעבור את צמברליין למקום ה 6 בכל הזמנים. זה 4 נקודות למשחק

  21. מנחם לס

    26 פבר 2019 17:49:30

    מצויין, אבי. מצויין.
    אני אוהב את הצורות השונות בהן אתה מסתכל ומנתח משחקים.
    אני מסכים עם כמעט כל מה שכתבת. את הראל קלטתי כשהיה סופומור בלואיוויל, אבל משום מה ריק פיטינו לא אהב אותו ולא נתן לו צ'אנסים לפרוח ולהראות מי הוא ומה הוא.
    האירופאים הפכו הרבה יותר 'אמריקאים' במשחקם, אבל בדבר אחד איני מסכים אתך – ששאר העולם יכול לתת קרב לנבחרת ארה"ב הטובה ביותר. לשאר העולם יהיה רק כוח אש אמיתי אחד – יאניס. הגריק פריק. את לוקה יעצרו, ושחקנים כמו לברון, דוראנט, סטף קרי, פול ג'ורג', קיירי אירוינג, הארדן, ראסל ווסטברוק, קליי תומפסון, דמיאן, בלייק, ציון, וקאזינס (שלפחות ישתווה לאמביד )עדיין ינצחו ב-30-40 הפרש במשחק עם חוקי NBA אם ישחקו ברצינות מלאה ו'על כל הכסף'.

  26. סולי

    27 פבר 2019 01:29:59

    חייב לציין שמכל הסיקורים של המשחקים (ואלה הפוסטים שאני פחות קורא בדרך כלל) את זה אולי הכי אהבתי – תודה רבה!

    נקודות מעניינות ביותר ומעוררות מחשבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט