***********************

הי לגולשים. נא להכיר את מידן כצנלסון, שמיום שני יהיה כתב צוות חדש, אבל להבדילו ממידן שלנו – שהוא גם מומי – כינויו יהיה מלטיי (MELTAY) או שיתפתח כינוי שונה. מידן כצנלסון הוא משוחרר טרי מהצבא וסתם בא לו לכתוב. זוהי הכתבה השלישית שלו תוך עשרה ימים, ופוסט זה שיכנע אותי לבקשו להצטרף לצוות, דבר שהוא קיבל ברצון.

מאמר זה פוגע בול. אני הייתי בוחר בוודאי בארבעה שהוא בחר; כנראה שבאולדיפו לא הייתי בוחר, בגלל הפציעה.

הבעייה של האתר היא בעייה של כל אתר: אנשים נישחקים כעבור זמן מה, מלבד השפוטים. לאחרונה הוצאתי 8 אנשי צוות שכנראה התעייפו מלכתוב או אפילו להגיב. כל השאר תורמים באופן קבוע – כל אחד ואחריותו ומיוחדותו – אם כי הדבר היחיד שאולי חסר אצלנו הם מאמרים מסוג זה.

ככה זה. דור הולך ודור בא.

אז אם ישנו ביניכם עכברי כדורסל שמסוגלים לכתוב ויודעים שיש להם את זה, אשמח לשמוע מכם. האימייל שלי הוא meless1937@gmail.com  ואשמח לשמוע מכם.

********************

חמישה שחקנים צעירים שציפינו שיתפוצצו העונה, ואנחנו עדיין מצפים!

(יקרה או לא? מתחיל להיות מאוחר).

לאחר סיום העונה שעברה, היו כמה שחקנים צעירים שציפיתי מאוד לראות כיצד ירימו את רמת המשחק שלהם כמה שלבים קדימה, ופשוט "יתפוצצו" בעונת הנוכחית, אבל זה לא קרה:

1. ג'ייסון טייטום

בפלייאוף האחרון, ובכלל ברוב העונה, בוסטון חסרה את קיירי אירווינג ואת גורדון היווארד. שני שחקנים שסביבם בנה דני איינג' את הקבוצה. למזלו של איינג', השחקנים שבחר שיהיו על ידם הם שחקנים צעירים מעולים עם פוטנציאל גבוה. אחד מהם הוא ג'ייסון טייטום.

טייטום, שנבחר שלישי בדראפט 2017 סיים את העונה עם ממוצעים נאים של 13.9 נקודות ו-5 ריבאונדים, אבל הצליח להצית את הדימיון בפלייאוף קבוצתי מצוין ואישי מדהים עם 18.5 נקודות למשחק כשהוא מסתכל לקינג ג'יימס בלבן של העיניים. אחרי פלייאוף כל כך טוב, ולמרות החזרה של אירווינג והייווארד, ציפיתי לראות את טייטום אפילו טוב יותר. אם הוא התעלה ברגעים הכי חשובים של העונה עוד לפני גיל 20, הוא עשוי להמשיך מאותה נקודה ואפילו להיבחר לאולסטאר כבר בגיל 20, כך חשבתי.

בפועל, חזרתם של שני הכוכבים הפצועים מהעונה שעברה, ובעיקר זו של אירווינג, לקחה ממנו הרבה את הכדור וקצת השכיחה את המפלצת שהוא היה בפלייאוף. למרות שהוא קולע העונה 16.5 נקודות למשחק, משהו בו עדיין קצת מנומנם. בואו נאמר שהוא לא הפך – בינתיים – לכוכב שחשבו שיהיה.

ייתכן שהוא מושפע מהאווירה הלא טובה בחדר ההלבשה של הסלטיקס, אבל כרגע זה לא אותו טייטום שנתן 19 משחקי פלייאוף לא פחות ממדהימים. אני מקווה שהפלייאוף יעורר את הדוב הישן, והוא יראה שפלייאוף 2018 לא הייתה הצגה חד פעמית.

2. ג'יילן בראון

אולי זה חלק ממה שעובר על בוסטון העונה (שווה כתבה בפני עצמה), אבל גם בראון, אחד השחקנים המעניינים ביותר של בוסטון, שנתן גם הוא פלייאוף 2018 מדהים עם 18 נקודות למשחק, נמצא גם הוא ברשימה המאכזבת הזאת.

לפני תחילת העונה רצו דירוגים של עשרת השחקנים הטובים בכל עמדה, ובראון נכלל בטופ 10 של השוטינג גארדס. אחרי העונה הטובה והפלייאוף המצוין, לא יכולתי לחכות לראות איך הוא ייראה על יד אירווינג וטייטום כחלק מחמישייה שמציתה את הדימיון. הסלטיקס היו הפייבוריטים שלי לזכייה במזרח, וכגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה, לפחות נכון לעכשיו.

בראון עשה קפיצת מדרגה גדולה בעונה שעברה, והוא הוזכר כאחד מהשחקנים המשתפרים של העונה החולפת כשקלע 14.5 נקודות, קטף 5 ריבאונדים וחטף פעם אחת למשחק לעומת 6.6 נקודות ופחות מ-3 ריבאונדים למשחק בעונה שלפני כן (עונת הרוקי שלו). מלבד החלק ההתקפי והאתלטיות מסמרת השיער שלו, הוא גם נחשב לשומר איכותי.

נשמע שהכל מושלם, אז מה לא עובד? העונה באופן טבעי הוא משחק פחות (26 דקות לעומת כמעט 31 למשחק בעונה שעברה) והוא גם קולע פחות (12.7 לעומת 14.5). אבל הירידה הכי משמעותית היא בקליעה לשלוש. בראון קלע בעונה שעברה ב-39.5 אחוז מחוץ לקשת. כמה העונה? 31.6 אחוז בלבד. שיא שלילי בקריירה הקצרה שלו. ירידה של כמעט 8 אחוז זו ירידה לא מובנת, ויכול מאוד להיות שכשחקן צעיר, הבעיות בחדר ההלבשה מגיעות איתו למגרש. אין לזה שום הסבר הגיוני שאני מצליח לחשוב עליו. חוץ מאחוזי הקליעה, הוא נראה הרבה פחות דומיננטי, ומשהו בחזרתו של אירווינג מפריעה להתקדמות שלו.

כמו עם טייטום, כולי תקווה שבראון יתעלה ברגעים המכריעים של העונה וייתן עוד פלייאוף גדול.

3. ברנדון אינגרם

אחד השחקנים שחיכיתי ביותר לראות אחרי דראפט 2016 היתה הבחירה השנייה- ברנדון אינגרם.

ראיתי באותו קיץ, ולא פעם, השוואות לקווין דוראנט. השוואות שבדיעבד נראות מרחיקות לכת. הנתונים דיי דומים. שניהם סקוררים גבוהים (ודקיקים) עם נתונים מרשימים שיודעים לכדרר ולקחת את הכדור לסל.

עכשיו, כשאינגרם נכנס לעונתו השלישית בליגה, אפשר אולי לומר שהוא כבר לא יהיה הכוכב שכולם חשבו שיהיה. בעונה שעברה הוא קלע 16.1 נקודות לעומת 9.4 בעונת הרוקי שלו, והעונה, על אף שהוא משחק ליד השחקן הטוב בליגה, הוא קולע רק 0.9 נקודות יותר. קוזמה לשם השוואה, קולע 3 נקודות יותר בזכות לברון וזו למרות נפילה של 5 אחוז משלוש (מ-36.6 ל-31.9).

נשים את קוזמה בצד כי הוא לא האישו כאן.

אינגרם העלה אומנם את הממוצע שלו בקצת פחות מנקודה למשחק, אבל הוא ירד דרמטית באחוזי הקליעה לשלוש. אחרי עונת רוקי עם 29 אחוז מהטווח הזה, אינגרם שיפר בעונה שעברה את הנתון הזה בלא פחות מ-10 אחוז יותר (!). העונה הוא חזר לסורו והוא קולע שוב באחוזים נוראיים (28.6 בלבד!). לאורך קריירה של שתי עונות וחצי הוא קולע רק ב-32 אחוז מהזריקות שלו לשלוש. אם כבר הוא הושווה ל-KD, האחרון קולע מטווח זה ב-38.3 אחוז. הג'אמפ של אינגרם הוא מצוין אומנם, אבל בליגה של היום הקליעה לשלוש היא פרטמר חשוב מאוד.

שלא יובן לא נכון, אינגרם לא שחקן רע, אבל הוא נבחר שני בדראפט 2016 והוא עדיין לא הצליח באמת לפרוץ. דבר שדיי מזכיר לי את אנדרו וויגינס, שהציפיות ממנו היו גדולות, והוא לא שחקן רע, אבל הוא דיי עומד במקום בכל הקשור להתקדמות האישית שלו.

פלא שהוא מוזכר שוב ושוב בשמועות על טריידים?

4. ויקטור אולדיפו

כן, אני יודע שהוא פצוע וסיים את העונה, וגם אותי זה שובר, אבל עדיין הרגשתי שיש צורך להוסיף לרשימה המאכזבת הזו גם את השחקן המשתפר של העונה שעברה, ויקטור אולדיפו.

אולדיפו, שהטרייד מאוקלהומה היה הדבר הכי טוב שקרה לו (ולפול ג'ורג' בדרך ההפוכה), היה רחוק בפלייאוף האחרון משחק אחד מלהדיח את לברון. בסופו של דבר אולדיפו סיים את העונה שעברה עם 23.1 נקודות לעומת 15.9 בעונה שלפני עם OKC (עלה משמעותית גם בריבאונד ובאסיסטים) ועם הופעת בכורה במשחק האולסטאר.

העונה הוא זכה לחסד נעורים ונבחר בפעם השנייה אך ייעדר בשל הפציעה ממנה סובל.

אולדיפו תמיד היה שחקן הגנה אדיר, אבל מנגד, שחקן התקפה עם פוטנציאל שלא בא לידי ביטוי. הוא אתלט וירטואוזי, קלעי טוב, אבל דברים באורלנדו לא באו לידי מימוש קבוצתי  בשל החולשה הכללית של הקבוצה, ובאולקהומה ווסטברוק הפריע לו.

בעונה שעברה הכל התחבר, והוא נראה טוב מאי פעם, אך הפעם זה בא בתוספת הצלחה קבוצתית מסחררת בניגוד גמור לתחזיות שדיברו על בנייה מחדש. היה נדמה שאינדיאנה יצאו המנצחים מהטרייד הגדול ושיש להם קבוצה עמוקה ואיכותית יותר מזו שהייתה בעונה האחרונה של ג'ורג' בקבוצה מאינדיאנפוליס.

אז למה הוא ברשימה הזאת? כי העונה (עד הפציעה לפחות) הוא לא הצליח להביא את היכולות שהציג בעונה שעברה לידי ביטוי, וזה גם לא נראה היה קרוב לזה. ב-36 משחקים העונה הוא קלע רק 18.8 נקודות למשחק. ירידה עצומה לשחקנים בקליבר הזה ביחס לעונה שלפני (23.1). כן יש אסיסט אחד וכמעט ריבאונד אחד יותר, אבל אין הסבר מספיק טוב לירידה כזו גדולה בנקודות למשחק (משחק רק 2 דקות פחות למשחק ביחס לעונה שעברה).

אנשים רבים, ובינהם אני, חשבו שהוא ייקח עוד צעד קדימה, אבל במקום זאת הוא עשה אותו אחורה.

אוהדי אינדיאנה וחובבי הליגה כולה מקווים שהוא יחזור לאחר הפציעה ליכולת המצוינת מעונת 17/18.

5. דונובן מיטשל

מיטשל הוא אחת ההפתעות הכי נעימות של העונה שעברה. הוא נבחר בדראפט 2018 המשובח במקום ה-13 ע"י דנבר ששלחה אותו ליוטה תמורת טריי ליילס והבחירה ה-24, טיילר ליידון. הטרייד הזה התברר לבסוף כמוצלח מאוד עבור יוטה ונוראי עבור דנבר שהפסידה אפשרות לראות חמישייה חלומית שמורכבת בין היתר משני שחקנים כמו ניקולה יוקיץ' ודונובן מיטשל. שני שחקנים שהיו יכולים אולי לקרב אותם להתמודדות אמיתית מול קרי והחברים.

כמה טוב הוא היה בעונה שעברה? יוטה איבדו באותו קיץ את גורדון הייווארד וג'ו ג'ונסון. שני עוגנים חשובים בקבוצה של סניידר, ושניהם נשכחו במהירות. אחרי פתיחה חלשה לעונה, יוטה קיבלה בחזרה את רודי גובר אחרי פציעה ומיטשל התחיל להראות ניצוצות של כישרון התקפי גדול.

את העונה הזו סיים מיטשל עם ממוצעים של 20.5 נקודות, 3.7 ריבאונדים ו-3.7 אסיסטים למשחק.

חוץ מהמספרים הנהדרים האלה, הוא היה הרוקי הראשון שקולע מעל 40 נקודות, כשקלע 41 נקודות במשחקו ה-23 בלבד בליגה בניצחון על הפליקנס מאז עשה זאת בלייק גריפין ב-2011. חוץ מזה, הוא גם שבר את שיא הנקודות לשחקן בעונת רוקי בג'אז, זכה בתחרות ההטבעות באולסטאר וקלע 187 שלשות- מספר שיא לשחקן עונה ראשונה בליגה.

המכונה המשומנת היטב של קווין סניידר, שגרמה לו להיות מועמד מוביל לזכייה בתואר מאמן העונה, עבדה מצוין, ויוטה עם רצף ניצחונות גבוה יצאה ממאזן שלילי עד למקום החמישי במערב (מרחק נגיעה מהמקום השלישי של הבלייזרס).

בפלייאוף העלה מיטשל את הרמה וב-11 משחקים הוא קלע 24.4 נקודות להן הוסיף 5.9 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים למשחק (!) – שיפור אדיר לעומת העונה הסדירה. הוא העיף בסיבוב הראשון את אוקלהומה של ראסל וג'ורג' בדרך להדחה מכובדת מול יוסטון (ואי אפשר שלא לציין את דאנק השנה אולי שהיה על הראש של הרוקטס). לעונה הנוכחית הוא הגיע במומנטום אדיר, ועם ניסיון של שנה בליגה, אבל יוטה לא נראית כרגע טוב כמו שהייתה נראית באותה נקודת זמן בעונה שעברה. מבחינה אישית הוא כן מביא מספרים טובים, ואפילו בשיפור קל מהעונה שעברה (22.4 נקודות, 3.9 ריבאונדים ו-4 אסיסטים). הוא שומר על אותה רמה מהעונה שעברה, ופה הנקודה.

אחרי עונת רוקי אדירה שהסתיימה במפח נפש מבחינתו עם הפסד בתואר רוקי העונה לבן סימונס, הייתה ציפייה ממנו שהוא ייקח את רמת המשחק שלו צעד או שניים קדימה, וזה עוד לא קרה.

בניגוד לאינגרם למשל, אני כלל לא מודאג לגבי העתיד של מיטשל, ועניין שבירת הזכוכית הנוכחית שלו היא רק עניין של זמן.

חייבים להזכיר גם את:

לונזו בול, ג'בארי פארקר, מרקל פולץ וג'וש ג'קסון.