"THE OTHER DREAM TEAM" בנשוויל, טנסי / מנחם לס

אתמול, בנשוויל, טנסי, קודש הקודשים של קאונטרי מיוזיק, קרתה לי הפתעה נעימה שלא ציפיתי לה לחלוטין. ממש ליד ה-"MUSIC MILE", ליד ה'קאונטרי מיוזיק הול אוף פיים' וה-PEABODY שבפינתו שוכנת המסעדה והפאב של ווילי נלסון, חזיתי בסרט הספורט שגרם לי הנאה כפי שאף סרט לא גרם לי אף פעם. לא, לא הייתי אומר ש-"THE OTHER DREAM TEAM" הוא סרט הספורט הטוב אי-פעם. הוא לא יכול להיות כי הוא סרט דוקומנטרי. אבל מאחר ואת רוב משתתפיו הכרתי אישית, וחלק חשוב מהסרט – נצחון בריה"מ על ארה"ב באולימפיאדת 1988 – הוא משחק כדורסל בו חזיתי בעצמי עם רפי נאה ממש מעל הספסל הסובייטי, הרגשתי שייכות של ממש.

אני מציע לכם הצעה של חבר: אם הסרט (היוצא לאקרנים בארה"ב ב-28 לספטמבר) לא מגיע ארצה, עליכם לטוס לאירופה לחזות בו. סרט חובה לכל עכבר כדורסל באשר הוא. הנאה עילאית מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. עוד אחזור לדבר על הסרט עוד כמה שורות.

תראו, ילדים וילדות, אני לא רוצה לעורר את קנאתכם, אבל הזקנה ואני החלטנו לבלות את הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים בנשוויל, טנסי. אני חולה על שלושה דברים: COUNTRY MUSIC, שירים מזרחיים, ומיאמי היט. אז החלטנו לעשות את 4 שעות הנסיעה מגרינוויל, דרום קרולינה, ישר דרך הרי הסמוקי המופלאים מאשוויל המקסימה שבצפון קרו, טנסילינה בואכה נוקסוויל, וביקור ב-WOMEN BASKETBALL HALL OF FAME, בקמפוס העצום של אוניברסיטת טנסי, ממש ליד האיצטדיון שהיום יש ויכוח מי מהם הוא הגדול בארה"ב, זה של אוניברסיטת מישיגן (110,000) או טנסי (109,000, אבל הם נשבעים שהוא מושיב 112,000).

משם שעתיים נסיעה לנשוויל. היו לנו כרטיסים שגייל הזמינה כמתנה מאוחרת ליום הולדתי ב-GRAND OLE OPRY, בית המקדש של קאונטרי מיוזיק. איזה קונצרט! כרטיס עילה $95 אבל היה שווה כל סנט, ואחרי הכל היתה זו מתנת יום הולדת מאוחרת עבורי. לא הייתי מחליף את הקונצרט המיוחד בשום משחק גמר NBA שראיתי. טים מגרו (שאביו היה שחקן בייסבול של המטס בשנים הראשונות שלי באדלפיי יוניברסיטי), קית' אורבן, לוק בריאן, וקרי אנדרווד בכרטיס אחד. כאילו הלכת לראות שלושה על שלושה עם לברון, דוראנט, וכריס פאול נגד קווין לאב, ראסל ווסטברוק, וכרמלו אנטוני (סליחה קובי ודווייט האוארד; אין לכם מקום במשחק של העלית נגד העלית הזה!). הם שרו שירים עתיקים שעדיין הם הטובים שבטובים כמו I CANNOT STOP LOVING YOU, KING OF THE ROAD, ועוד, וכן את שירי הקאונטרי של השנה ALL MY LIFE, ו-YOU GONNA FLY. שעתיים וארבעים וחמש דקות של ההנאה הגדולה בעולם, והכל בקודש הקודשים של הקאונטרי מיוזיק, גראנד אול' אופרי!

אבל הפתעת הביקור עד עתה היה ביקור שערכנו הבוקר ב-RCA STUDIO B על HERITAGE AVENUE, לא רחוק מהמוזיאון החדש "ג'והני קש מיוזיאון". זהו אולם המראה סרטים דוקומנטריים חדשים היוצאים לאקרנים. כמעט קפצתי מעורי כשהסרט שהקרינו הבוקר ב-11:00 היה "THE OTHER DREAM TEAM", סרט שייצא לאקרנים רק ב-28 לספטמבר, על הנבחרת הליטאית של אולימפיאדת 1992, 'נבחרת החלום האחרת' שבגלל 'נבחרת ה חלום' האמריקאית, איש לא שם לב לה. הסרט הזה מחזיר אותה לחיים, ובצורה הכי גדולה שאפשר.

http://www.youtube.com/watch?v=PDUKsLaZYjE

יש אומרים שבליטא לא היה כדורסל אם לא היה לייטובוס אנג'לנו, ליטאי דור ראשון בלוס אנג'לס שלקח מדליית זהב עבור האמריקאים בברלין ב-1936. ב- 1939, ארצו שלחה ל-7'6 הזה כרטיס הפלגה באונייה כדי לייצג את ליטא באליפות אירופה. הסנטר האמריקאי היה השחקן המצטיין של האליפות והיה הגורם העיקרי במדליית הזהב של ליטא. הוא גרם לסערה כזאת בליטא שהמדינה הקטנה לא ידעה כמוה בספורט לפניו.

אבל הכיבוש הסובייטי חיסל את האומה הליטאית שהפכה לגוש קטן של בריה"מ. אבל ז'לגיריס עדיין ניצחה את צ'סק"א ב-1940, נצחון שארבידאס סבוניס טוען שהפך את הכדורסל בליטא לדת, כי כל מה שרצה כל ליטאי, כפי שארובידאס אמר היה "לקחת ביס מהתחת של הדוב האדום". עם העצמאות של ליטא הקטנה, מדליית הארד שהיא לקחה ב-1992 – אולימפיאדת הבריאה של 'נבחרת החלומות' האורגינלית האמריקאית – הולידה מחדש את התאווה הלאומית להופס.

ב-1988 נבחרת בריה"מ ניצחה את מדליית הזהב באטלנטה בעיקר בגלל ארבעת שחקניה הליטאים שרונס מרצ'לונאס, ארבידאס סבוניס, רימאס קורטינייטיס – הקלעי הנפלא מבחוץ – וולדמראס חומיציוס. במיוחד שני הראשונים שהסובייטים הפכו ל-POSTER BOYS של הנצחון הסובייטי על האמריקאים הקפיטליסטים (ששלחו קבוצת אול-סטאר בינונית לחלוטין באשמת המאמן ג'ון ת'ומפסון שבחר שחקנים לא מתאימים לקבוצה, וקלעי השלשות היחיד שלה, שון אליוט, היה פצוע). רפי נאה ועבדכם הנאנן, שישבנו ממש מעל הספסל הסובייטי מיד התלחשנו איך ארבעת הליטאים מראים שמחה רק בערבון מוגבל ומנסים להתרחק מהסובייטים החוגגים.

סבוניס מספר על אימו שבילתה 9 שנים בסיביר כילדה בעל כורחה. מרצ'לונאס מתאר בסרט כיצד הוא הוכרח באיומי מוות להפוך למכונת פרופוגנדה רוסית. התמונות מ-1991 של הטנקים הסובייטים בוילנה שמועכים את המרד שהחל להבתפשט בין התושבים הן מזכרת לדורות של הדוב הסוןבייטי הדורס כל מי שמעז לעמוד בדרכו.

הנצחון של הליטאים על הרוסים ב-1992 היה הרבנג' שהם חיפשו כל השנים. כשבחצי הגמר הם פגשו את הנבחרת האמריקאית, וכבר כעבור כמה דקות האמריקאים הובילו 16-32, הליטאים כאילו ויתרו על המשחק והפסידו 76-127 כשכל כוכביהם למעשה יושבים על הספסלח בחצי השני, בתקווה שקרואטיה תנצח את הרוסים, ואז הם יפגשו את הרוסים במאבק על מדליית הברונזה. כךף בדיוק היה. המשחק נגד הרוסים הסתיים 78-82 לטובת הליטאים, הנצחון הגדול בתולדותם, והקבוצה שעשתה זאת זכתה בשם "נבחרת החלום האחרת".

השחקנים ששיחקו אז היו

Romanas Brazdauskis
Valdemaras Chomičius
Darius Dimavičius
Gintaras Einikis
Sergėjus Jovaiša
Artūras Karnišovas
Gintaras Krapikas
Rimas Kurtinaitis
Šarūnas Marčiulionis
Alvydas Pazdrazdis
Arvydas Sabonis
Arūnas Visoc

והם "החלום האחר".

בסרט עצמו משתתפים השחקנים הבאים, ואנשי הכדורסל שבוודאי תכירו: סבוניס, מרצ'ולינאס, שידרונס אליגאסקוס, ביל וולטון – מנחה ראשי בסרט שמילותיו מלאות חום ואהבה לליטאים ובמיוחד חברו הטוב סבוניס, ששיחק 7 שנים ב-NBA ושביל, כמו כולנו, מצטער שלא יכול היה להראות לנו את גדולתו ב-NBA כשהיה בשיאו. כריס מאלין, חבר קבוצתו של מרצ'ולניס, דן מאירלי (שהיה שחקן קולג' ב-1988 בנבחרת האמריקאית שהפסידה), ג'ים למפלי (אנליסט האגרוף המפורסם שכיסה את האיטלקים), צ'רלי סמית', מיץ' ריצ'מונד – עוד חבר קבוצה של מרצ'ולניס – דון נלסון, בנו של דן המפורסם, שאימן ברוסיה ומכיר את הסובייטים והרוסים, פי ג'יי קרליסימו, ואפילו דוויד סטרן. כמובן שעוד רבים.

לא יכולה להיות נבחרת ליטא או סרט עליהםמ ללא ה-GREATFUL DEAD, הלהקה שאימצה אותם, מימנה הרבה מהוצאותיהם, והיו אחראים לביגוד שלהם, ובמיוחד הטריינינגים שלהם עם צבעי ה-TIE-DYED WARMUPS עם ה-DUNKING SKELETON לוגו שהתפרסם בכל העולם (בתמונת הפוסט הראשית).

חווייה. חווייה שאסור לכם להחמיץ בשום פנים ואופן!

הסרט מראה כיצד ה-KBG

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. נשמע מעניין מאוד, יש המשך לפוסט??

    אגב, עכשיו אחד משודר ביס אחד מסרטי הספורט האהובים עליי שראיתי אותו רק לפני שבוע,
    ALI מ2001 עם וויל סמית' בתפקיד מוחמד עלי.

  2. תודה מנחם
    גולדן סטייט של דון נלסון עם טים הארדווי מיץ ריצ'מונד, מרצולניס וכריס מאלין הייתה אחלה קבוצה.

    מה שזכור במיוחד- בעקבות אהדתו של ביל וולטון (שסייע לנבחרת ליטא) את הגרייטפול דד, הוא החולצות של הליטאים בסגנון הגרייטפול דד- מוזמנים לצפות:
    http://skullman.com/

  3. מנחם, אתה רד נק אמיתי ואני אומר זאת כמחמאה! עד 120 והרבה בריאות!
    אני חושב שהדד אימצו את הנבחרת הליטאית בגלל מרשלוניס ששיחק אז בגולדן סטייט הנפלאה וככה הדד התוודעו לנבחרת הליטאית.

  4. תודה רבה על הפוסט!
    אין ספק שזה סרט חובה לראות!

    מרצ'לוניס היה גם קלעי שהיה קולע מכל מקום, סקורר אדיר 🙂

    אני בטוח אראה את הסרט

  5. מנחם, תפסיק להפיץ שמועות שיש אצטדיונים גדולים יותר מהביג-האוס. קאפסיטי רשמי הכי גדול והקהל הכי גדול.

    ואם אתה כבר יוצא לטיולים למה לא חזרה לג'ופיטר לראות את הנבחרת עולה לגמר המוקדמות (;

  6. סבוניס זאת באמת החמצה גדולה מבחינת ה-NBA. אם היה מצטרף לליגה האמריקאית בשיאו, הוא היה מוזכר היום כאחד הסנטרים הגדולים ביותר.

    1. אן שכן או שלא. ישנם אומרים שהוא פחד TO FIND OUT. אל תשכח שאז היה שקיל בשיאו, ואולג'ואן וקרים עדיין שיחקו.

  7. ורובינסון ומלון ואיווינג ממש לא חושב שסבוניס והגוף שלו היו מאפשרים לו להיות בדרגה של השמות הללו…

    שימו לב גם איך הסנטר הזה השמין לקראת סוף הקריירה, ממש מנע ממנו להיות אפקטיבי בפוסט.

    1. זאת הבעייה. הוא יכול היה להגיע ל-NBA חמש שנים לפני שהגיע, ולפני שהשמין, אז למה לא הגיע? יש אומרים שהוא חשש שהוא לא יוכל להצטיין נגד הסנטרים הטובים ששיחקו אז.

    2. ל k700
      את רובינסון הוא ניצח באולימפיאדה!
      לשאק הוא היה השחקן היחידי שיכל להתמודד איתו בתיחלת שנות ה2000
      ובלי השיפוט שעזר לייקרס גם מול פורטלנד וגם מול הקינגס הוא גם היה מנצח.

      בעונת הרוקי שלו הוא לקח את רוקי השנה ובפלאיאוף נתן מספרים מטורפים.

      אם היה מגיע לפני הפציע וגיל שלושים הוא היה אחד הגבוהים הגדולים ביותר שהיו בנבא!

      1. הוא ניצח את רובינסון שנבחר ב87 בדראפט אבל שיחק רק ב89 כרוקי בNBA. לסיאול רובינסון הגיע בלי דקה בNBA. סאבוניס ניצח שם חבורה של ילדים.

        ממליץ לך לקרוא את הספר של ג'ק מקולם על הדרים טים כדי לקרוא עד כמה הנבחרת האמריקאית לאולימפיאדה 88 לא הייתה טובה, לא נבנתה נכון וכמה רובינסון לא היה מתאים בכלל לנבחרת הזו.

        1. אני לא צריך לקרוא ספר בשביל לדעת שלאף שחקן מכללות לא היתה דקת אן בי אי.
          רובינסון לא היה צריך דקת נבא. לנבא הוא הגיע מוכן והצליח כבר בעונתו הראשונה.
          זו היתה ניבחרת נהדרת שכללה את שני רוקי השנה של 89, 90, הרבה אולסטרים, את רובינסון שהשיג בערך כל דבר בליגה ודני מאנינג אחד שהיה שחקן ענק שלא יצא ליראות אותו משחק יותר מידי בגלל פציעה.

          וכמובן כמו שאמרתי. כשסבוניס הגיע לליגה בגיל 30+ אחרי פציעה הוא נתן מספרים נהדרים לדקות ששיחק.
          ובפלאיאוף הראשון שלו כשהיה הרבה מעבר לשיא הוא שם 24 נק ו10 ריב ב35 דק.
          כלומר עם היה מגיע בשיא היה ללא ספק ענק!

  8. תודה על הזכרונות. מרצ'לוניס בגולדן סטייט היה השחקן האהוב עלי. עכשיו כולכם יודעים שאינני ילדה בת 19, אלא סבתא צעירה בישראל!

  9. מנחם, בוא לא נשכח את הטריינינגים המלהיבים שהליטאים עלו איתם לטקס חלוקת המדליות שסימלו גם את השמחה האדירה ששרתה על הליטאים, וגם את תחילת סופו של העידן האולימפי המקובע (שלא לומר מרובע) מבחינת עיצובית.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט