Better being timely then being good/ דור בלוך

לא היה לי חשק לכתוב את הפוסט הזה. אני שבור לב כמו שהייתי שבור לב בילדות, אז כשמכבי תל אביב בכדורגל התרסקה פעם אחר פעם אחר פעם, והתדרדרה כמעט עד כדי ירידת ליגה. אז כשמילאן ניצחו את ברצלונה בגמר ליגת האלופות. אז כשההולנדים והאנגלים לא הצליחו למצות את הפוטנציאל שלהם ולקחת תואר או אפילו להגיע לגמר של טורניר גדול.

תנו לייק להופס בפייסבוק (תלחצו על הקישור)

מזמן לא רציתי שקבוצה תנצח, לא הרגשתי שמגיע לה לנצח כמו שהגיע לסן אנטוניו ספרס בסידרה הזאת. אבל כתיבה, כמו הספורט בכלל הוא תרפייה ולכן אני כותב.

הפוסט הזה לא מסכם את הסידרה הפלייאוף או העונה, יהיה זמן גם לזה, ודברים כאלה כדאי לעשות אחרי שהדברים שוקעים ובפרספקטיבה מסויימת של זמן והוא יתייחס אך ורק למשחק 7.

לברון ג'יימס: אני לא אוהב את לברון. למי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי זה לא חדש. אבל חוסר החיבה שלי אליו רק הלכה וגברה ככל שהתקדם הפלייאוף. על הבמה היום, הוא דיבר על עצמו בגוף שלישי, ולא הזכיר כמעט במילה את הקבוצה שלו. אני לא מסוגל לסבול את זה.

אבל היום לברון, כמעט לבד לקח על הגב שלו את מיאמי לאליפות, הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליח לעשות לאורך כל הסידרה, הוא אמר לסן אנטוניו: אתם נותנים לי 2 מטר, אין בעיה, אני אקבור אותכם מבחוץ, וכך הוא עשה באחת מתצוגות הגמר הגדולות בהיסטוריה בכלל ובמשחקי 7 בפרט.

אני עדיין חושב שלאורך סידרה שלמה, לברון לא ממצה את הפוטנציאל שלו, אם הוא היה הולך לסל בכל מהלך שבו הוא מקבל את הכדור הוא לא היה מותיר לקבוצות נחותות מבחינת כישרון כמו אינדיאנה וסן אנטוניו סיכוי. גם ראינו היום סימפטום לסטטיסטיקה שהוצגה אתמול, לפיה ללברון אין אסיסטים במשחקי 7, הוא פשוט לוקח הכל עליו, וזה עבד.

משהו שבלט היום הוא שבניגוד למשחקים הקודמים הפעם סן אנטוניו נתנו לו 2 מטר אבל כן קפצה עליו בזריקה, זה בוודאי נבע מתחושת האינטנסיביות של המשחק אבל שמעתי תיאוריה שפסיכולוגית קשה יותר לזרוק כשאתה פנוי לגמרי מאשר כשקופצים עליך, כי אתה לא רגיל לסוג הראשון, אני לא יודע אם זה נכון, וזה גם לא ממש משנה, לברון נתן משחק 7 לספרי ההיסטוריה והכניס את עצמו לטופ 10 של השחקנים בכל הזמנים. נקודה.

דוויין וייד: הכי הרבה לב שראיתי משחקן כדורסל בארה"ב כבר המון המון זמן. על שתי ברכיים פצועות הוא לא עשה כמעט אף טעות, הלך לריבאונד חזק, קלע קליעות קשות, והיווה את העזר לנגדו שלברון כל כך היה צריך, בלעדיו, היום, סן אנטוניו אלופה.

את הנקודה הבאה אני לא יכול להדגיש מספיק. זאת נקודה שמדברת על וייד אבל אפילו יותר על לברון. בסוף הרבע השני, וייד החזיק את הכדור, לברון בא לקבל אותו ווייד עשה לו תנועה מאוד אגרסיבית של תזוז אני לוקח את זה עד הסוף. זה היה רגע מאלף, רגע שאמר אתה אולי הכוכב הכי גדול אבל זאת עדיין הקבוצה שלי. מישהו יכול לדמיין את פיפן עושה תנועה כזאת לג'ורדן? מישהו עושה תנועה כזאת לקובי? זה הרי היה נגמר בדם על הפרקט. נקודה למחשבה (לא באמת למחשבה, יש פה מסר ברור, ללברון אין את האופי להיות אחד משלושת השחקנים הגדולים בהיסטוריה – וקובי הוא לא אחד מהם למען הסר ספק – למרות שיש לו את הכישרון).

שיין בטייה: וואו, 6 מ-8 מהשלוש שפשוט בא משום מקום, יכול להיות שבלי ההתעלות שלו כשאלן ומילר קטסטרופלים האלופה היום היא סן אנטוניו, אבל הוא עשה את זה.

בסופו של דבר הופיעו למשחק היום 3 שחקנים בצד של מיאמי. פשוט אחד מהם הוא כל כך יותר מוכשר מכל שחקן אחר על המגרש שזה הספיק.

מאמנים: ספולסטרה לא אימן היום את מיאמי. מיאמי אימנה את עצמה. ריי אלן היה קטסטרופה וקיבל בכל זאת 20 דקות. מה מילר עשה על המגרש הערב רק אלוהים יודע. אנדרסון היה אפקטיבי בהרבה מבוש בעיקר להגנה, בוש הסריח היום את המגרש בכל כך הרבה בחינות ובכל זאת היה על המגרש בדקות האחרונות, הבחירה בו על פני אנדרסון מעט עלתה למיאמי בסידרה וזה לא היה נכון רק לגבי המשחק הזה.

מהעבר השני, פופוביץ' שילם את מחיר אי השיתוף של בלייר, 10 דקות שלו למשחק עם 5 ריבאונדים ו-4 נקודות במקום ספליטר הלא אפקטיבי ועם יותר דקות מנוחה לדנקאן יכלו להיות ההבדל, עם עוד 5 דקות מנוחה לערב יכול להיות שדנקאן קולע את הטיפ הארור הזה שלא ייצא לי מהראש בשנה הקרובה.

דני גרין: קצת עצוב ולא הוגן, אבל דני גרין מצטרף לרשימת ההופעות הגרועות ביותר במשחק 7 בגמר אנ.בי.איי עם 1 מ-12 מחריד. ו-2 איבודי כדור. מדובר בקלע מוכשר אבל שנכון להיום אין לו שום דבר אחר במשחק שלו. כבר אמרתי שמישהו הולך לשלם לו יותר מדי כסף בקרוב, יכול להיות שאחרי שני המשחקים האחרונים של הסדרה קצת פחות. בכל מקרה לסן אנטוניו, בדומה למה שכתבתי על ניו יורק במשחק 7 מול יוסטון, לא הייתה הערב אלטרנטיבה אמיתית, עם כל הכבוד לשלשת הקרש של ניל ולשתי השלשות של ג'ינובלי.

טים דנקאן: דנקן גמר את המשחק עם 24 שזה נתון יפה. גם 12 ריבאונדים זה לא רע ו-8  מ-18 זה לא אחוז בלתי נסבל. אבל ביכולת הזאת של טימי, ובגילו קשה לבוא אליו בטענות, סן אנטוניו לא יכולה לנצח את מיאמי בסידרה. מה שמדהים בדנקאן שהוא פשוט לא עושה טעויות מנטליות בכלל, הוא לא תמיד מצליח לבצע, אבל שיקול הדעת שלו הכי קרוב למושלם שאני מכיר.

לא מגיע לו שמה שנזכור ממנו בסידרה הזאת זה את הטיפ, אבל החיים לא הוגנים לפעמים כמו שסן אנטוניו למדה על בשרה. אגב, המבט שלו בישיבה על הספסל בסוף שמחק 6 מזכיר בצורה מדהימה את המבט של לות'ר מתיאוס בגמר ליגת האלופות ב-99 אחרי שהוא הוחלף ע"י היצפלד.

ג'ינובלי: סן אנטוניו לא יכולה לנצח בלעדיו נקודה. היום עד הרבע הרביעי הוא נתן את המשחק שס"א צריכה ממנו, עם 18 נקודות וכמעט ללא איבודים, אבל 2 איבודים שלו בדקות האחרונות עזרו למיאמי להכריע את המשחק, והאיבוד האחרון שלו גמר אותו לגמרי. בסה"כ זאת הייתה סידרה של עליות וירידות לג'ינובלי, אבל כשמודדים החלטות של מאמן צריך לבחון אותן למול האלטרנטיבות, ופופ פשוט צדק לגבי כל ההחלטות שלו הנוגעות לג'ינובלי.

פרקר: לא הופיע, אבל כשסן אנטוניו שיחקה בלעדיו היא שחקה בשתי רמות פחות טוב. שאלה גדולה עד כמה יצליחו לטפל בבעיות הכשירות שלו בקיץ ואיך הוא יחזור בעונה הבאה.

לנארד: הטוב לסוף, לנארד היה פנומנלי ולא לחינם הוא שיחק הכי הרבה זמן בספרס הערב (45 דקות) 19 נקודות ולא פחות מ-16 ריבאונדים קריטיים כשמיאמי הלכה על הבורדס בכל הכוח כל הערב. דאבל דאבל מפלצתי והתבססות מוחלטת כבסיס לקבוצה הבאה הגדולה של ס"א ככל שהפרנצ'ייז הזה יצליח לבנות אחת.

איך הספרס נשארו במשחק: מיאמי קלעו שלשות פסיכיות, לברון היה בכושר בלתי נתפס, סן אנטוניו התחבקה בחצי אחרי כל סל כל כך רע היא שיחקה בהתקפה, מיאמי השיגה נקודות במתפרצות ובריבאונד התקפה, ס"א לא קיבלה כלום מכמעט אף אחד מהשלישייה הגדולה (קצת דנקן קצת מאנו), אז איך לכל הרוחות טיפ של דנקן שהיה חייב להיכנס היה יכול להשוות את המשחק בדקה האחרונה?

צריך להסתכל על הסטטיסטקות במחצית כדי להבין. ס"א הלכה לקו וקלעה 13-13, מיאמי קלעה 3. לעומת זאת מיאמי זרקה הרבה הרבה יותר מבחוץ.

זאת הגדולה של פופ, והחכמה של המועדון, במשחקים מכריעים, בגמר אנ.בי.איי, אם יש לך את הכלים אתה הולך פנימה, שוב ושוב ושוב, הדברים הטובים שתקבל משם יעלו בהרבה על מה שתאבד בקליעה מבחוץ ואכן ס"א הצליחה להישאר במשחק שבו הכל הלך לרעתה ולכל אורך הדרך הייתה תחושה שאוטוטו מיאמי בורחת, זה פשוט לא קרה. הפרש השיא היה 7 נקודות.

הציטוט בכותרת: better being timely then being good, שייך לשיין בטייה, שרואים עליו שהוא בוגר דיוק. כן זה נכון לגבי בטייה, שנעלם כל הפלייאוף ופתאום הגיע עם הצגה הרואית של קליעה מהשלוש.

אבל זה גם במידה מסוימת הסיפור של מיאמי בסדרה כולה, היא לא מיצתה את הפוטנציאל ולא הייתה טובה, הספרס המוכשרים הרבה פחות הצליחו להביא את עצמם לנקודת הכרעה ולעוד נקודה של שוויון, אבל בסופו של דבר, התזמון חשוב יותר מאיכות הביצוע, איכות הביצוע בסדרה הזאת הייתה שווה, למיאמי היה את התזמון.

וברכות לכל אוהדי מיאמי, אין מתוק יותר מלקחת אליפות באחת הסדרות הגדולות אי פעם אם לא הגדולה שבהן, אין מתוק מלקחת אליפות פעמיים ברציפות ולהגיע לגמר 3 פעמים תוך ידיעה שמשחק עבורך השחקן הטוב בעולם, ושהקבוצה שלך היא הקבוצה הדומיננטית בעולם.

הסידרה הזאת השאירה טעם של עוד לא רק לעונה הבאה, אלא לקיץ הקרוב, כל כך הרבה החלטות צריכות להתקבל ואחרי שראינו את החשיבות של שחקני משנה כמו אלן שההחתמה שלו הצילה למיאמי את הסידרה, כמו מילר, כמו בטייה, כמו צ'למרס, כמו ניל, כמו גרין, כל טרייד וכל החתמת פרי אייג'נט תהיה עבורי דרמה.

תודה לספרס ותודה להיט על סידרה נהדרת, מי יתן ונזכה לעוד אחת כזאת בקרוב.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. רועי ויינברג

    21 יונ 2013 07:49:51

    הסדרה הייתה פנטסטית, ל-2 הקבוצות הגיע. חבל לי על דאנקן שלא ישיג טבעת חמישית ועל ליאונרד שלא ישיג טבעת אחרי משחק כזה טוב. ההיט חייבים לחזק את הצבע.

    מאמר מצויין.

  3. אמיר

    21 יונ 2013 11:42:09

    פוסט מצויין. שתי נקודות שהעלית והייתי רוצה להרחיב טיפה: בסוף המחצית לברון עמד ליד החצי וחיכה לכדור מוויד, לא ראיתי את המבט שדיברת עליו, אבל הייתה לי הרגשה שלברון כועס. מזל שזה נכנס, אחרת זה היה נראה בדרך לאיזה ריב.
    הבירדמן הרבה הרבה יותר אפקטיבי מבוש, גם הגנה, גם ריבאונד בהתקפה שהוא מסיים בדאנקים (היום רק פאול), הגנה טובה בהרבה שדנקן פשוט לא מסתדר איתה. פשוט אין מאמן למיאמי כמי שאמרת.

    ולמה פארקר לא שיחק בסוף?? אשמח להסבר

  4. אלעד רבין

    21 יונ 2013 12:33:48

    יש בלברון משהו ביחסי אנוש שלא נותן לו להיות בו אדם כמו שנגיד טוני פארקר. היחס שפארקר מתייחס לאנשים מסביב לעומת זה שלברון, מסביר טוב מאד למה התדמית של לברון תמיד שחצנית יותר ממה שהוא באמת.
    וזה שהקבוצה של וויד זה ברור כשמש, מהצגת השחקנים (עולה אחרון ) ועד תשואות הקהל בהצגתו, ושאר כיבודים. הקבוצה של וויד והשחקן הכי טוב בה הוא לברון, אבל הכל היה מונח על השולחן מראש.

  5. ניב

    21 יונ 2013 14:37:03

    דור כהרגלך כתבת יפה ולעניין ואני ממש מרגיש כמוך מאוכזב ובעיקר בשביל דנקן , לפחות או לא פורש אבל באסה שללברון השחצן יש שתי אליפויות רצופות , על הכישרון מגיע לו על השחצנות שלו ובגללה לא מגיע לו אבל זהו זאת היסטוריה ממשיכים הלאה !

    1. נריה

      21 יונ 2013 14:59:55

      מייקל נתן הגדרה חדשה למילה שחצנות ויש לו 6 אליפויות. היום אפחד כבר לא מדבר על האופי שלו כשחקן. וככה גם יהיה עם לברון עוד 20 שנה. (קובי גם שחצן לא קטן, אבל הוא בלייקרס אז יותר קל לאהוב אותו…!?)
      כל אוהד נייטרלי שכל כך רוצה לניצחון של קבוצה מסויימת בגלל שנאה לשחקן בקבוצה השניה, זה משהו שלא ברור לי! הרי העידוד שלך מול הטלויזיה לא ישנה את התוצאה. אז שב, קח סיגריה ותהנה מההופעה..

  6. נתן גולד

    21 יונ 2013 14:40:00

    אני לא יכול שלא להסכים לגבי כמעט הכול. אבל אני לא חושב שזאת אחת הסדרות הגדולות.
    לספרס הגיע לזכות. כל אוהד כדורסל שאינו אוהד מיאמי יגיד את זה. אבל הם לא זכו. יש הרבה מה אמים אבל השורה התחתונה זה שמיאמי זכתה באליפות.
    כנראה כריס פול יחבור עם הווארד ועוד מישהוא בקיץ. וזה לא משנה לאן. אטלנטה, יוסטון, קליפרס. זה כבר לא משנה מה הקבוצה משנה מה השחקנים. סן אנטוניו הייתה אחרונת הדינוזאורים. מעכשיו אנחנו בעידן הכוכבים. הכול זה מרצ'נדייז, פוזה ושיווק. אחווה, רעות, כבוד ומסורת יצאו מהלקסיקון.

    1. רועי ויינברג

      21 יונ 2013 15:24:51

      הספרס הם מועדון כדורסל, כמועדון שלם, הטוב ביותר ב-NBA, והסיבה היחידה שהם הפסידו הייתה הטעויות של פופ במשחק השישי וגם במשחק השביעי (טוני פארקר לא היה על המגרש בהתקפה המכריעה ומאנו שיחק כאילו זה המשחק הראשון שלו בליגה)

  7. נריה

    21 יונ 2013 14:52:39

    שמע, אתה כותב ברמה גבוהה.
    אבל בחייאת תוריד קצת מהשנאה שלך ללברון. וזה מתבטא בזה שאתה דואג להדגיש שהוא לא יהיה מייקל ג׳ורדן. למי אכפת!? אני רוצה את לברון שיהיה לברון. והצורה שהוא דיבר אחרי האליפות ׳אני לברון ג׳יימס, ואני מרגיש מבורך׳ אני אהבתי את הגישה. זה במילים עדינות ל-יש לך בעיה ז***ן לי מהעניין. איך שהוא דיבר לעיתונאים אחרי המשחק, בצורה פתוחה, בלי יחסי ציבור. כשהוא מסביר את הדרך שהוא התכונן למשחק ׳אני יודע איך קלעתי כל העונה, באחוזים טובים מחצי מרחק ומהשלוש, ופשוט החלטתי לא לשנות גישה׳. זה מראה על חוסן מנטאלי שעוד לא ראיתי אצלו. אני אוהד את לברון מספיק זמן בשביל להרגיש איזה משוחרר הוא היה.
    מי יתן והאליפות הזאת רק תשחרר יותר את לברון, ונוכל לראות אותו משחק עוד יותר משוחרר בלי לסמפט אפחד. ורק אז נבין, שכשלברון לא חושב על אפחד אחר, זה הלברון ג׳יימס הכי טוב שיש!!
    בלי השוואות מטופשות למייקל. רק להינות מהרגע ולראות אותו משחק…
    אז עכשיו אחרי 2 אליפויות ו-4 MVP, וכשהוא משוחרר מהעניין של לנסות להוכיח, הוא כבר הרבה יותר מפחיד!

  8. מנחם לס

    21 יונ 2013 17:20:19

    שלוש הערות:
    1. אולי תסביר לי מה זאת אומרת "למיאמי לא הגיע לנצח" (או, אולי כתבת "לס"א הגיע יותר לנצח")?????? זוהי אימרה שאין לה מקום בספורט.

    2."ספואלסטרה לא אימן היום את מיאמי. מיאמי אימנה את עצמה", הוא משפט מקומם ממש. ספואלסטרה עשה עבודת אימון מצויינת. ממש בית ספר לפלח עם חילופים בדיוק בזמן, ההחלטה לתת ללברון לשמור על פרקר, והטיים-אאוטים בדיוק ברגע הנכון. כל גדולי מומחי ה-NBA אמש (נשארתי עד 9 בבוקר שלכם ב-ESPN לשמוע העל) ממג'יק, ועד קורט רמביס, ג'ף ואן גנדי, פליפ סאונדרס, ודנליבי (ועוד איזה 20 אנשי NBA וותיקים שרואיינו) היללו ממש את ספואלסטרה והעבודה הנפלאה שהוא עושה עם ההיט.עבודה שקטה ולא מורגשת. היי, שלוש פעמים רצופות בגמר; שתי אליפויות. מי שפוצה עליו פה מבייש ממש את עצמו.

    3. לברון הוא אחד האנשים החביבים והנעימים ביותר מכל שחקני ה-NBA. מגיק אמר נכון: "אין שחקן אחר שיותר מתאים לו להיות הפנים של ה-NBA מאשר לברון". כל קבוצת הניהול שלו הם חבריו מבית הספר העממי. הקרנות שלו הן מהמצליחות ביותר והוא אחד התורמים הגדולים. אין עליו ספור אחד שלילי: לא אונס, לא מזיין מהצד, לא רב עם שחקנים, לא מסוכסך עם איש. רק עם ישראלים יש לו בעייה.

    אז ביג דיל. שהישראלים ימשיכו לשנוא אותו, והוא ימשיך לקחת אליפויות ולהצדיק אתכל מה שאני אומר עליו (ועל מאמנו)

  9. שחר

    21 יונ 2013 18:32:23

    ברור שהגיע למיאמי לנצח, הגיע ספורטיבית והגיע 'מוסרית', את כל הסיבות הנכונות סיפקו לברון, ודויין.
    רוב מבקריו – כלומר אלו שאינם אוהדי הספארס – הם אסופה של רומנטיקנים שלדעתם לברון היה צריך לקבל את מה שהם החליטו בשבילו, אתמול הוא נתן את התשובה הסופית: "אני לא שואל אתכם, ליידיס!"
    בכלל, ליבו של מישהו נשבר לא כי קבוצתו הפסידה אלא כי השנואה עליו ניצחה – זה ממש לא נוגע ללב, צר לי

  10. דובי

    21 יונ 2013 19:50:23

    למה למיאמי "לא הגיע" ול-ס"א "הגיע יותר"?
    כי הם התאמנו יותר?
    כי הם הלכו לכנסיה יותר?
    כי יש להם מאמן וותיק יותר?
    כי הם התאמצו יותר?
    מה זאת אומרת "הגיע להם יותר"? כאן רואים את הילדותיות של כתבים חובבניים שכותבים טורי ספורט בלי שעברו מספיק שפשוף של כתיבה.
    אתה כותב חמוד מאד דור, אבל אתה חסר מקצועניות מספקת. אולי זה יבוא עם הזמן.

  11. דרור

    22 יונ 2013 06:26:11

    זו אחת הכתבות הטובות שקראתי באתר הזה. מנומקת ומחכימה.
    ***לא ממש מסכים עם הטענה שלמיאמי יש הרבה יותר כשרון. פארקר וג'ינובילי לא פחות מוכשרים מג'יימס ווייד. בטח שדאנקן לא פחות מוכשר מגבוהי מיאמי. הסגל של מיאמי מנוסה יותר וקצת יותר מעובה בקלעים.
    הבעיה היא שס"א יותר זקנים וזה ניכר. הטענות לגבי ספולסטרה שטותיות, ההבדל היחיד הוא שללברון נכנסו הזריקות. אין לזה קשר לספולסטרה, נראה לי יותר קשור לזה שבראש שלו הוא כבר הפסיד אליפות במשחק שש ולכן בא לשביעי קצת יותר משוחרר. כנראה הרגיש שהמזל איתו ושאחרי נפילה כזאת כל מה שיבוא בנשחק שבע יראה פחות נורא. אם ספולסטרה היה כה גאון מיאמי הייתה מציגה הגנה הרבה יותר עקבית, אלוהים יודע שיש להם סגל מתאים לזה. ס"א שמרו בצורה הרבה יותר עקבית. קבוצה אחת הוציאה מיליון אחוז מהפוטנציאל שלה בזכות אופי ומאמן ענק והיה חסר לה קורטוב מזל. הקבוצה השנייה הוציאה מעצמה 75% בלחץ, היו לה נפילות מביכות לאורך הסדרה, הכוכב שלה מתבכיין לשופטים על פאולים שלא היו במקום לרדת להגנה -הרי מיאמי אמורה להיות קבוצת לחץ ופאסטברייקים -איך קבוצה כזו מובכת שוב ושוב ע"י קבוצה זקנה שהמאמן הגאון שלה מורה לשחקניו הפנסיונרים לרוץ בכל הזדמנות? מיאמי נזקקה לים של מזל ולאחד וייד, שהחדירות שלו לסל הן הטובות שהיו בליגה מאז ג'ורדן והוא מגדולי הוינרים שידעה הליגה הזו (דרגה מעל קובי למשל). סבבה, מנחם, אין מגיע בספורט, אבל יש אובראצ'יבריות בכמויות בספרס. לבנאדם שבאמת אוהב את המשחק אין שום סיבה לפאר את מיאמי. כשיגיעו לרבע ממה שעשו ס"א נפתח מחדש את הויכוח. כמה עוד ניסים יוכל וייד לנפק עבורכם? לצערי לא הרבה. גדולה נמדדת גם בדרך והדרך של ס"א היא מהיפות שידעה הליגה. הדרך של מיאמי…? נו, מילא.

    1. נתן גולד

      22 יונ 2013 18:52:12

      פארקר וג'ינובילי מוכשרים כמו ג'יימס ווויד? איך הגעת למסקנה הזאת?
      אפשר להגיד שיש להם יותר ביצים, שהם יותר חכמים, אבל יותר מוכשרים?

  13. dor bloch

    22 יונ 2013 15:14:42

    אני שמח שהמאמר הצית דיון, לכתוב זה נחמד, אבל הכיף האמיתי זה לנהל דיונים עם אנשים עם הרבה ידע והבנה בכדורסל שמחכימים את כל הצדדים.

    אני אנסה להתייחס לכל הטענות שעלו כאן לגבי מה שכתבתי:

    1. "מגיע" לס"א: כתבתי שבהרגשה שלי לס"א יותר הגיע. קודם כל זו לא קביעה מקצועית אלא עניין רגשי שלי. העניין הרגשי נבע מכך שבהערכה המקצועית שלי הסידרה הזאת הייתה ברמה מאוד מאוד גבוהה וכדי לנצח אותה הייתה נדרשת רמת ביצוע מאוד גבוהה. אני חושב שכדי להגיע לרמה הזאת דנקן פרקר ג'ינובלי לנארד וגרין היו צריכים להתאמץ יותר מאשר לברון בוש ווייד אלן וצ'למרס. אני כן חושב שלמיאמי יש יותר כישרון.
    בעיניי אם יש מגיע בספורט, אז מגיע לספורטאי או לקבוצה שהייתה צריכה להתאמץ יותר. ס"א סגרה את פער הכישרון ועמדה בפני ניצחון בסידרה יותר מפעם אחת ומכאן כאב הלב שלי. אם למישהו זה נראה לא מקצועי, זכותו. כל זה לא כדי להגיד שלמיאמי לא הגיע, היא בהחלט אלופה ראויה בכל היבט שהוא, בעיקר ביכולת שלה לצאת מבורות מנטליים ולא להפסיק להאמין שהייתה מרשימה מאוד.

    2. אני חולק נחרצות על המחמאות לספולסטרה אני חושב שהוא עשה עבודה גרועה בניהול המשחק, ולראייה כמות הדקות שקיבלו שחקנים שלא נתנו שום תפוקה ומנגד הייבוש של שחקנים שנתנו תפוקה. ניהול דקות המנוחה של הכוכבים שלו היה ממש לא טוב והוא לא הצליח לגרום ללברון לשחק באגרסיביות שהוא היה צריך לשחק בה לאורך כל הסידרה, ושיחק בה רק במשחק 7 (ועל כך המחמאות ללברון). עם זאת ספולסטרה הוא לא קריקטורה בהחלט יש דברים שהוא עשה טוב, בעיקר קביעת שיטת משחק שמתאימה לקבוצה שלו ויכולת טובה ללמוד משגיאות ולעשות התאמות ממשחק למשחק. אם הוא ישפר את ניהול המשחק שלו ואת ההשפעה שלו בחדר ההלבשה ששואפת לאפס הוא בהחלט יכול להשתפר כמאמן.

    3. לא טענתי מעולם שלברון הוא לא אדם נחמד או חביב או פרצוף לליגה או מה שתרצו. הבעיות שלי עם לברון הן 2.: הראשונה היא שאני שונא את הצעד שהוא עשה, אולי אני אכתוב על זה פעם בהרחבה, אבל אני אוהב קבוצות שנבנות בצורה אורגנית, בבחירות דראפט טריידים חכמים וריצה משותפת לאורך שנים. לברון בחר בדרך אחרת וזאת כמובן זכותו אבל גם זכותי לא לכבד אותו על הבחירה הזאת שבעיני פוגעת בליגה. הגדולים באמת לא צריכים לחבור לקבוצה של מישהו אחר (וראו ההערה שלי על כך שזאת עדיין הקבוצה של וייד גם אם לברון הוא השחקן הכי טוב). השנייה היא העובדה שלברון פשוט לא סופר אף אחד אחר מלבד לברון, הוא פשוט לא רואה אותם. כמו שלא היה איכפת לו לחסל את קליבלנד ל-10 שנים, כך הוא לא הזכיר במילה את שחקני קבוצתו, כך הדיבור בגוף ראשון יחיד או גרוע מכך בגוף שלישי על: לברון מאקרון. לי זה מזכיר את אלון מזרחי וזה מחליא אותי. ושוב, כל זה לא מונע ממני לראות שמדובר בשחקן הגדול בדורו, שהתהליך שהוא עובר הוא מרתק, ואמשיך לעקוב אחריו. אם הוא ישאר במיאמי עד סוף הקריירה, יקח 4-5 אליפויות, וישתלט על הקבוצה הוא יזכר כגדול בדורו ולא רק כמוכשר בדורו, וכאחד מחמשת השחקנים הגדולים בהיסטוריה.

    4. אני חושב שזאת בהחלט הייתה אחת הסדרות הגדולות. היו לנו 3 משחקים דרמטיים בצורה בלתי רגילה, הארכה אחת, הסידרה הלכה למשחק 7. אלה היו בלי ספק שתי הקבוצות הכי טובות השנה (בגלל פציעות של רוז וווסטברוק אבל עדיין). היה כאן סיפורים גדולים, שחקנים שחזרו מקשיים ופציעות והתעלו, שחקנים שקמו ונפלו, אגדות שנבנו, אינספור סיפורים, גיבורים מפתיעים, שינויי מומנטום, תוצאות בלתי צפויות, ועוד ועוד. אני נהנתי מהסידרה הזאת כמו שלא נהנתי מאף סידרה מאז קרבות המזרח של מיאמי-ניקס-פייסרס-בולס, שהיו הקרבות שאני אישית הכי נהנתי מהם בליגה. אין ספק שזה יזכר כאחד משלושת הגמרים הגדולים בהיסטוריה, והוא כבר מדורג ככזה ע"י רוב המומחים.

    5. לעניין ההשוואות של לברון, לא ברור לי למה אוהדיו מתקוממים עליהן זאת המחמאה האולטימטיבית. השוואות של לברון לשחקנים מהעידן הנוכחי להוציא קובי פשוט אינן רלבנטיות הוא רלבנטי רק להשוואות היסטוריות ולכן בהן הוא נמדד. החזרה המעט כפייתית שלי להשוואה לגו'רדן נובעת מחשש, שלדעתי הוא מבוסס, שיום יבוא ויקום דור שלא ידע את יוסף וישווה בין השניים ורחמנא לצלאן יטען שלברון מתקרב לג'ורדן, אז זאת הדרך שלי להתגונן. השוואות שלו לווילט, מג'יק, בירד ואחרים בקרוב בהחלט יהיו רלבנטיות, עדיין לא, אבל בקרוב.

  14. דרור

    22 יונ 2013 18:11:18

    דור תענוג לקרוא אותך. אני אוהד ס"א מ-98 ואני הולך עם ראש מורם בימים האחרונים. למעשה אף פעם לא הייתי גאה בהם כל כך. מי האמין לפני העונה שיחזרו לגמר? לא אני. פופ עשה בסדרה הזו דברים גאוניםם (נכנס לראש של לברון, הבין שהוא חייב לרוץ כי קשה להם בהתקפה עומדת, טיפח שחקן שעוד ייתן לנו הצופים רגעים נדירים (לאונרד)). אין ספק שספולסטרה לא ברמה שלו. היה חסר לס"א טיפה מזל וכן, בסוף ההימור על הקליעה של לברון כשל, אבל הוא עבד בשישה מתוך שבעה משחקים וזה המון. אני לא יודע אם בעתיד נזכה שוב לראות משהו כל כך מיוחד ומרגש בדרך שלו (הצניעות, הפרגון, הלב העצום, הוינריות) כמו ס"א. הלוואי.

    1. נתן גולד

      22 יונ 2013 18:58:39

      לצערי זה לא נראה שנראה משהוא כזה בעשור הקרוב הNBA מתרחק מזה. והמודל שלו לקבוצה הוא המודל של מיאמי.
      אני פסימי לגבי השנה הבאה של סאן אנטוניו (למרות שכל שנה היא מפתיעה מחדש). אני לא רואה אותה מהווה איום כמו שהיא היוותה בשנים האחרונות. אני חושב שהשלישייה ידעה שזה הסיכוי האחרון שלהם, והם פיספסו אותו.

  15. עמרי

    23 יונ 2013 10:19:42

    דור – נהניתי מאוד לקרוא, תודה.

    **
    אחד מהרגעים הכי מדהימים מבחינתי בגמר: דנקן חוזר להגנה אחרי ההחטאה של הלייפ-אפ והטיפ-אין על בטייה, יורד נמוך נמוך עם כיפוף ברכיים ונותן בומבה אכזרית לפרקט. רמת הכעס והאכזבה העצמית שלו עברה בעוצמתיות דרך הטלוויזיה, עד אליי.

    אפילו בתור אוהד מיאמי, כאב לי מאוד בשבילו. מעולם לא הייתי כל כך שמח וכל כך עצוב בו זמנית. שחקן ואישיות מדהימה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט