בס"ד

 הרהורים והארות (בא') על הנעשה ב-NBA / איתם מלמד

לא חשבתי שאשוב לכתוב כל כך מהר. המחשבות האלה נבנות לאורך זמן רב, עד שהם מתחדדות לכדי רעיון אותו אני רוצה לשתף. כמו בניין הנבנה אט אט, אבן אחר אבן עד לחנוכת הבית הסופית, עד למוצר המוגמר. אך בכל זאת מצאתי את עצמי יושב לכתוב. אז הנה שלוש נקודות – שתיים מהן יותר מופשטות – ואני מקווה שיצא טעים גם הפעם.

1. רוץ אחי, רוץ

בכתבה הקודמת הזכרתי את הקצב המטורף העונה, אז הנה קצת נתונים:

השנה ממוצע הפוזישנים פר משחק הוא 104.54 עבור כל קבוצה, לעומת 100.8 בשנה שעברה. השנה אף קבוצה לא יורדת מ-100 פוזישינים למשחק (!), שנה שעברה היו עשר כאלו. קבוצות רצות כקילומטר יותר לכל משחק! (מ-27.5 ק"מ ל-28.5 ק"מ למשחק, לסך השחקנים כמובן).

מעניין לחשוב מה תהיינה ההשפעות של הקצב הגבוה הזה, והאם הקצב ימשיך לעלות, יעצר, או ירד. סגנון המשחק הזה דורש יכולות אחרות. (רק תראו כמה פוקס, רכז זריז מאוד ומהיר החלטה, פורח העונה!) האם יכול להיות שבעוד כמה שנים לשחקנים כמו רודי גובר לא יהיה מקום בליגה, פשוט כי הם לא יספיקו להגיע מצד לצד בזמן? האם אורך הקריירה יעלה או ירד? מצד אחד הקצב הגבוה אמור להוסיף עומס על הגוף, מצד שני הרפואה והפיזיולוגיה של התרגול הולכות ומשתפרות.

דרך אגב. שיטוט בסטטיסטיקות המתקדמות של הליגה זה דבר מרתק, שמוסיף לך עומק וידע רב. נגיד, התקפת הבידודים והגנת החילופים איפשרו ליוסטון לרוץ כ-2 ק"מ פחות מהממוצע בליגה למשחק (ואולי זה מה שאיפשר להם לצלוח עונה שלמה עם רוטציה כל כך קצרה!) או שממוצע הנק' פר פוזשן 1.058. בניתוח דריל מורי לגמרי (כלומר בניקוי שיקולים כמו ממומנטום או הפתעת היריב) כדאי לך לזרוק שלשות רק אם אתה קולע אותם ב-35% ומעלה או 0.529% מהשתיים (אההם ז'אק לאבין).

2. למה בכלל משחקים?

קראתי לא מעט כתבות הממליצות לכרמלו לפרוש; שכל קבוצה נוספת בה הוא ינסה (ויכשל כמובן) תהרוס את מורשתו. במקום שייזכר כאחד מהקלעים המוכשרים של דורנו, סקורר מגוון להפליא בעל יכולת אחד על אחד מופלאה, הוא יזכר כאדם גאוותן שלא הסכים להתאים את עצמו לשינויי המשחק והחריב כל קבוצה אליה הגיע. דברים דומים אנשים כתבו גם על קובי (איזה מזל שהעונה, ובמיוחד משחק הפרישה, היו טובים) ו-ווינס קרטר.

ומה עם רוג'ר פדרר או תום בריידי, כל אחד בענפו שלו? האם לא הגיע גם זמנם לפרוש?

ואני תוהה, אף אחד מאותם חכמי הדור לא חשב על זה שהם לא רוצים לפרוש כי הם אוהבים את המשחק? הם מאוהבים במשחק בכל נימי נשמתם, והם ירצו להמשיך ולשחק כל עוד גופם יאפשר להם. הם ימשיכו להאמין בסיכוייהם לנצח הפעם (ולפעמים זה עובד, נגיד פדרר) כי האופי ורוח הלחימה הם אלו שהביאו אותם למעמד הזה מלכתחילה.

וזה קשור לשאלה בסיסית ופשוטה. למה משחקים?

בשביל הכסף, בשביל המורשת ומה שישאירו אחריהם, או פשוט כי הם אוהבים לשחק? כמה הייתי רוצה להאמין שהם משחקים כי כיף להם, וזהו. שכולם יהיו ג'ינובלים כאלו, עם לב ענק. אבל נראה לי שזו מחשבה תמימה. הרי חייבים את הקילריות, את הדם הרע, את הווינריות והמבט המטורף בעיניים. הרצון להוכיח את עצמך, להראות לכולם שאתה מהגדולים באמת, להיזכר לנצח. רק אהבה לא גורמת לך להתאמן 12 שעות ביום (נו טוב, אצל הרוב).

אבל ייתכן מאד שבנוסף לכסף ולמורשת, נשארה אותה אהבה ראשונית שגרמה להם להרים את הכדור מלכתחילה? לברון ג'יימס, מאחורי המרדף אחרי ג'ורדן (קצת כמו סיזיפוס) והמחשבות על סרטים בהוליווד ובניית המותג שלו, נשאר משהו? משהו שיגרום לו להמשיך ולשחק, גם אם זה יפגע ב"מותג".

והאמת, אני, בתור אוהד מעדיף לקנות גופייה של מאנו.

וזו שאלה ששווה לשאול גם את עצמנו, למי ולמה אנחנו כותבים? בשביל אחרים או בשבילנו?

3. להאמין לתדמית

(היא קצת ילדותית, אבל היי אני בן 18. מותר לי)

אני זוכר שפעם עשו תחרות מי 'השחקן הנחמד (CUTE) ביותר בנבא'. קרי לקח בהליכה, קיירי סיים שני, הארדן סיים אחרון. ואני אכלתי את זה בלעתי כל כמו ילד טוב, גמרתי את כל הצלחת.

אתם באמת חושבים שזה נכון? שנים כולם חשבו שרונאלדו הוא מניאק אגואיסט ומסי הוא מלאך. וואלה במהלך השנים, התברר שזה לא כזה ברור. מסי גרם לפיטור מאמנים, משליט טרור בנבחרת (תקראו קצת מה הוא עשה במונדיאל), בעוד רונאלדו מעולם לא רב עם מאמניו או חבריו לקבוצה, אלא רק עם ההנהלה. זה פשוט מסיכות, מסיכות תקשורתיות שבנו להם היועצים שלהם, עם מטרה אחת מול העיניים, כסף. ברור שיש איזה שהוא גרעין אמת, אי אפשר לזייף הכל (אינייסטה חיים שלי), וברור שרונאלדו הוא אדם עם אגו ענק. אבל אולי הצגת, "אני שחצן כל כך" נועדה לגרום לילדים קטנים להעריץ אותו ולעוד בוקסרים שלו להימכר?

אבל בסוף, כמה מתוך התדמית שלו היא אמיתית וכמה היא שטויות שמאכילים אותנו, רק כדי שנרצה להזדהות עם הכוכבים אותם אנו רואים על המסך, ולהכניס עוד קצת כסף לכיס שלהם?

זו לא נקודה חדשה אלא תופעה שקיימת בכל "עולם הבידור" כבר שנים. אבל בשנים האחרונות היא מתעצמת מאוד (וכמובן שהרשתות החברתיות עוזרות לזה), והכותרת הראשית בכל אתר המכבד את עצמו, היא על ילד בן 14 ועל האבא הנפלא שלו שבא לתמוך בו. אולי כדאי לזכור, שבסוף הם כולה בני אדם שיודעים להכניס חתיכת עור לטבעת.