פלייאוף 2013-טייק 28: הביצה והתרנגולת
נתחיל מקצת מספרים היסטוריים. הספרס הנחילו למיאמי את ההפסד הגדול ביותר של ההיט בהיסטוריית הפרנצ'ייז, כמו כן, מדובר בניצחון השלישי בגודלו בהיסטוריה של הפיינלס (אחרי שיקאגו שניצחה ב-42 הפרש ובוסטון שניצחה ב-39). בנוסף, מדובר בהפסד הגדול ביותר של מיאמי בתקופת הביג-3, ואם זה לא מספיק, לברון ג'יימס נתן את המשחק הכי גרוע שלו בקריירה(!) מבחינת מדד +/- (32-). אה, וזה גם היה הניצחון ה-100 בפוסט-סיזון של הטריו דאנקן-פארקר-ג'ינובילי. כבוד.
אבל המספרים ההיסטוריים הללו קצת פחות רלוונטיים. כמו שגרג פופוביץ' ויתר על סוף המשחק השני, כך אריק ספולסטרה זרק את המגבת קצת אחרי שהתחיל הרבע הרביעי בגיים 3. משם והלאה זה היה גארבג' טיים איכותי מאוד בכיכובם של טרייסי "לא מאמין שאני משחק בפיינלס" מקגריידי וטנק המרכבה העונה לשם דחוואן בלייר. במובן הזה, גיים 3 היה תמונת מראה לגיים 2. הריצה ברבע השלישי שנמשכה לרבע הרביעי, מבול השלשות, כמויות אסטרונומיות של איבודי כדור של היריבה. אבל ממה הכל נובע? מה הביצה ומה התרנגולת במקרה הזה?
הניצחון ה-100 בפוסט סיזון של השלישיה. מדהים
גם במשחק השני וגם בשלישי הסוד היה באגרסיביות ובהתאמות בהגנה. במשחק השני מיאמי הצליחו לסתום לטוני פארקר את הפיק אנד רול ולגרום לספרס לאבד חמישה כדורים עוד ברבע הראשון, בגיים 3, לעומת זאת, הספרס סתמו את הצבע והצליחו להפריע לכל חדירה של מיאמי, ומשם לרוץ ל-20 נק' במתפרצות, מספר לא הגיוני כשמדובר בהגנה האתלטית של מיאמי. בנוסף, האגרסיביות של סן אנטוניו בהגנה, בניגוד לזו של מיאמי בגיים 2, תורגמה גם להתקפה והתבטאה בדומיננטיות מוחלטת מתחת לסלים (36-52 בקרב על הריבאונד, 9-19 בריבאונד התקפה). האגרסיביות הובילה לאיבודי הכדור, האגרסיביות הובילה לשליטה בריבאונדים, ומשם היה הרבה יותר קל לספרס להשתלט על המשחק, כשהיא קולעת שיא פיינלס של 16 שלשות.
ההתאמות של פופוביץ' בהגנה היו פשוטות להפליא. הוא סירב בתוקף להביא עזרה על לברון ופיתה אותו לזרוק מבחוץ. יש במהלך הזה סוג של הימור כי לברון הוא לא ראג'ון רונדו ובשנים האחרונות הוא התפתח להיות קלעי חסר רחמים, אבל ההימור הצליח לפופ, ולברון קלע 2 מ-14 הזריקות שלו שהגיעו מחוץ לצבע. מעבר לחולשה היחסית של לברון, מגיע גם קרדיט לקוואי לאונרד, שגורם להתלהבות שלנו מג'ימי באטלר בחצי הגמר להיראות מגוחכת. הוא גם מגן על לברון בצורה מדהימה בצד אחד (שומר אותו על 16.6 נק' ב-38.8% מהשדה ו-23% מהשלוש) וגם מקבע את מקומו כסופר רול פלייר עם 11.0 נק' ולא פחות מ-12.0 ריב' בערב.
זה היה ערב מושלם של סן אנטוניו, לא רק מבחינת ההתאמות וההגנה ואפקט ההרתעה שהם יצרו עבור מיאמי במשחק העומד, אלא בעיקר בקליעה. דני גרין קפץ מדרגה בפיינלס הזה ומקבע את מעמדו כאחד מחמשת הקלעים הטובים בליגה. הוא קולע ב-69.5% מהשלוש בשלושת המשחקים הראשונים, אבל זה אפילו לא הנתון הכי מדהים. הנתון הבאמת מדהים הוא שאחרי שלושה משחקים, דני גרין הוא הקלעי המוביל בסדרה הזו עם 56 נק' במצטבר, יותר מלברון ג'יימס (50) ויותר מדוויין ווייד (43).
סופר אקס פקטורס. גארי ניל ודני גרין
אפרופו דוויין ווייד, בשלושת המשחקים הראשונים של הסדרה הוא מוכיח שהוא לא מסוגל לשחק מעל 30 דקות יעילות ברמות האלו יותר. בכל משחק ווייד פתח מצוין, כשבגיים 3 הוא היה אחראי (בקליעה או במסירה) על 10 מתוך 12 הנק' הראשונות של ההיט, אבל בכל משחק יש לו ירידה דרסטית בחצי השני. במשחק השני כשלברון פתח מבערים זה לא הורגש, אבל במשחק השלישי זה כבר היה ניכר לעין, כשבמחצית השנייה הייתה תחושה שפלאש הוא האנטיתזה לבנג'מין באטן ושהוא התבגר תוך מחצית אחת בעשור.
אז ווייד יכול לתת לך מחצית אחת, ולברון היה חושך, אבל לא הכל שחור, כביכול, במיאמי, כי מייק מילר ניער מעליו את הנפטלין ופתאום קולע 8 מ-8 מהשלוש בשני המשחקים האחרונים. אבל זה כביכול, מכיוון שכשמילר על המגרש לברון צריך לשחק ב-4, ולמרות שמדובר בלברון ג'יימס, גם הוא, ככל הנראה, אנושי. לברון הוא דיפנדר און-דה-בול מדהים, אבל הוא יותר מתקשה מול תנועה בלי כדור ללא הפסקה כמו של סן אנטוניו. שלא תבינו לא נכון, הוא עדיין הרבה יותר טוב בזה מרוב שחקני הליגה, אבל הוא יותר מתקשה בזה. כשמוסיפים לכך שהוא צריך להתרוצץ אחרי כל הגארי נילים והדני גרינים של העולם (שקלעו יותר מכל החמישייה של ההיט ביחד) ובנוסף, להיות בצבע כדי להוריד ריבאונדים ולתפקד כפאוור פורוורד, זה מתיש אותו, וזה בא על חשבון היעילות שלו בהתקפה. זה עדיין לא מוריד מהאחריות של לברון, הרי השחקנים הגדולים באמת התמודדו עם משימות סופר קשות בהגנה וגם לקחו על עצמם את הנטל בהתקפה, אבל זה התפקיד של ספולסטרה להבין שהנזק מהשימוש במילר גדול מהתועלת.
אנושי אחרי הכל. לברון
אבל יכול להיות שאין לספולסטרה ברירה, שיין באטייה פשוט איבד את זה, יודוניס האסלם הוא לא מניה בטוחה וכריס בוש נמצא משחק גרוע אחד מלהיכנס לרשימת השחקנים בעלי החוזים הגרועים בליגה, לצד אמארה סטודמאייר וג'ו ג'ונסון. הצוות המסייע של מיאמי שוב מוכיח כמה הוא לא יציב, ושוב מיאמי מגיעה עם הגב לקיר. הנתון שנזרק הכי הרבה לאוויר בשבועיים האחרונים הוא שמיאמי לא הפסידו שניים ברציפות מאז תחילת 2013, אבל מצד שני, מיאמי לא ניצחה גם שניים רצוף בתשעת המשחקים האחרונים. חוסר היציבות הזה הוא לא משהו שמאפיין אלופה.
החדשות הטובות מבחינתם הם שאולי טוני פארקר נפצע, אבל זו חצי נחמה. מיאמי פוגשת בגמר הזה קבוצה לא פראיירית. בניגוד לאינדיאנה בגמר המזרח או לאוקלהומה של השנה שעברה, שלא היו בשלות והיו נאיביות מאוד בחלק ניכר מהדקות, הספרס מענישים את מיאמי על כל טעות, דופקים להם שלשה כשההיט נותנים להם מטר ונראים בשליטה מוחלטת בסדרה. כרגע, זו הסדרה של הספרס להפסיד יותר משזו של מיאמי לנצח.
לכן, המשחק הרביעי הופך להיות ה-משחק של הסדרה. מיאמי לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד את המשחק הזה, במיוחד כשהמשחק החמישי גם בסן אנטוניו ואם ינצחו, הספרס יגיעו אליו במומנטום מפחיד. הבמה מוכנה ללברון לזעזע אותנו שוב. הקבוצה שלו, למרות שזה פיזית לא הגיוני, נמצאת הגב יותר לקיר משהייתה לפני שנה בגמר המזרח מול בוסטון. מצד שני, טים דאנקן וחבריו ירצו לממש את המומנטום הנוכחי שלהם. איך שלא יהיה, יום חמישי בלילה שווה להישאר ערים.
דור
12 יונ 2013 16:14:00נקודות יפות, אהבתי מאוד את ההבחנה בנוגע לווייד, יש לו דקות שבהן הוא נראה כמעט כמו דוויין של פעם, אבל הוא לא מסוגל לעשות את זה בעקביות לאורך משחק שלם, יכול להיות שהשיבוץ האופטימלי עבורו במחשבה קדימה הוא סופר שחקן שישי, משהו בסגנון של מה שג'ינובלי עושה עבור ס"א כיום.
ניק
12 יונ 2013 16:20:59כתבה אדירה. נהנתי מכל שנייה. יופי של ניתוח.
יום חמישי יהיה משחק גדול.
אדי
12 יונ 2013 16:23:14זה דווקא לא ההפסד הכי גדול של ההיט אי פעם, אלא זה:
http://www.basketball-reference.com/boxscores/199112170CLE.html
יובל עוז
12 יונ 2013 16:28:29בהיסטוריה של הפלייאוף זו הייתה הכוונה. צודק
יניב
12 יונ 2013 16:36:44אחלה פוסט,יובל גם אתה וגם דור נתתם 2 כתבות מצויינות,יישר כוח !!!
אני בהחלט מסכים איתך שמשחק 4 הוא ה-משחק של הסדרה ולדעתי הוא יוכרע ברבע הראשון שלו,אם סן אנטוניו ימשיכו מאותה נקודה של המשחק האחרון,מיאמי ישברו מהר מאוד,לדעתי הם די מבוהלים ונכון שהם היו עם הגב לקיר מספר פעמים העונה אבל חוץ מההפסד הראשון לאינדיאניה הם תמיד הובילו ואז אינדי השוו,הם עוד לא היו במצב שבו הם בפיגור ולכן אני טוען שההתחלה של המשחק הבא היא החשובה ביותר
etayle
12 יונ 2013 17:12:29אחלה פוסט תודה.
אני חושב שלברון ב4 (כל עוד בושית ככה) זה הרע במיעוטו.
דדי
12 יונ 2013 19:15:01חייב לציין שספולסטרה לא זרק את המגבת בשום שלב.
עד 5-6 דקות לסיום, כל הכוכבים היו על המגרש.
להוציא אותם בשלב הזה כשההפרש הוא כבר 30 – זו לא זריקת מגבת, ואפילו לא איזו טקטיקת פלייאוף מיוחדת –
זה סתם מתבקש כי מדובר בגארבג' טיים שבו תמיד הכוכבים לא יהיו על המגרש – בין אם זו עונה רגילה או פלייאוף, ובין אם אתה מפגר ב 30, או מוביל ב 30…
יובל עוז
12 יונ 2013 20:35:05נו בחייאת אל תהיה טרחן..מה אתה נופל על עניינים של סמנטיקה
דדי
12 יונ 2013 22:05:33אם אתה טורח לציין את זה בכתבה, אז זה לא סמנטיקה.
ציינת את זה כאילו בשלב מסויים ספולסטרה וויתר והוציא את הכוכבים, ולכן אין רלוונטיות להפרש במילים שלך – וזה פשוט לא נכון.
אתה יכול לכתוב שקבוצות כבר קרעו אחרות בהפרשים כאלה והפסידו סדרות או את המשחק הבא,
אתה יכול לכתוב שאין משמעות אמיתית להפרש כי בסך הכל זה שווה בדיוק כמו ניצחון בנקודה, ויהיו התאמות של מאמנים, פציעה של פארקר, וכו'.
אבל אתה לא יכול לכתוב שההפרש לא רלוונטי בגלל שספולסטרה זרק את המגבת ברבע הרביעי (או אפילו פופ במשחק 2 במיאמי, למרות שזה היה אולי טיפה יותר קרוב לזה) – כי הוא פשוט לא עשה את זה.
יובל עוז
12 יונ 2013 23:22:08יש לי כמה דברים להגיד על זה.
1) ההערה על זריקת המגבת של ספולסטרה הייתה כדי להמחיש כמה הסטטיסטיקות שנזרקו לאוויר בעקבות ההפסד (התבוסה הכי גדולה בהיסטוריה של ההיט בפלייאוף, ההפסד השלישי בגודלו בהיסטוריה של הפיינלס) מגוחכות. באותה מידה שזה נגמר 36, זה היה יכול להיגמר 25.
2) ספולסטרה הוציא את השחקנים שלו במצב של 31 הפרש 6 דקות לסיום. המשחק בהחלט היה גמור כבר, לכן יכול להיות שהאמירה לזרוק את המגבת לא הייתה מדויקת. עם זאת, בחיים לא ראיתי מאמן מוציא את הכוכבים שלו כשהמשחק לא גמור, כך שאולי הבעיה היא עם המושג לזרוק את המגבת, שמסמל על כניעה מסוימת, כשכניעה משמעה שהייתה איזושהי תחרות מלכתחילה. מודה, יכול להיות שהמושג הזה לא היה מתאים לסיטואציה הספציפית הזו.
3) וזה מוביל אותי לדבר השלישי. הפוסט נכתב מיד לאחר המשחק, אחרי לילה חצי לבן ועם רצון להספיק לפני שמתחילים הלימודים ב8 בבוקר. רציתי להספיק כי קיבלתי סוג של ביקורת מהקוראים שלי על כך שהתעכבתי עם ניתוחים של משחקים קודמים. אני בטוח שתסכים איתי שזה לא סיטואציה מושלמת לכתיבה, אבל זו המציאות. הלוואי והייתי מקבל שכר על הכתיבה הזו והייתי יכול להרשות לעצמי לשבת בבית ולעסוק בזה כתחביב לשעות לא-שעות ואז אולי הייתי יכול לעמוד בסטנדרטים טיפה יותר גבוהים. בהתחשב בכל זה, סביר להניח שיהיו שגיאות.
4) המטרה שלי, בתור כותב, זה לגרום לקוראים שלי להבין את המסרים שאני הבנתי מהמשחק. אני מאמין שמי שקרא את המאמר הבין ממנו שהסיבה לריצה של הספרס הייתה האגרסיביות וההתאמות בהגנה, שווייד זה כבר לא ווייד במחצית השנייה, שלברון מאבד מהיעילות שלו כשמילר על המגרש ומשחק ב4, שסן אנטוניו היא הקבוצה הרצינית ביותר שההיט פגשו בתקופת הביג-3 ושהמשחק הרביעי הולך להיות המשחק הכי קריטי בסדרה. לאמירה על המגבת של ספולסטרה הייתה השפעה מזערית, אם בכלל, על תוכן המאמר ואני בטוח שזה לא הפריע לאף אחד מהמסרים שניסיתי להעביר. לכן אני חושב שהביקורת על המשפט הזה, גם אם היה מוטעה, היא טרחנית קצת. אין לה שום משמעות כי אני מאמין שהיא לא גרמה לך להבין את המאמר בצורה שגויה.
שלא ישתמע מדבריי שאפשר לכתוב שטויות והבלים במשך חצי מאמר, לכתוב כמה דברים לגיטימיים על שתי פסקאות ולהגיד שזה בסדר כי מבינים, אבל אני חושב שבמקרה הזה, גם אם נפלה טעות (שזה משהו שדי קשה להוכיח, צריך לשאול את ספולסטרה), היא הייתה בגבולות הסביר.
דדי
12 יונ 2013 23:52:36זה לא שדרשתי לסקול אותך באבנים, או שאמרתי שהפוסט היה לא טוב בגלל מה שהתייחסתי אליו – פשוט חלקתי עליך לגבי נקודה מסויימת (ויש מאמנים שכן מוציאים את הכוכבים בפלייאוף גם אם עוד יש סיכוי תיאורטי לנצח את המשחק), אז כתבתי את זה, נימקתי בנימוס, וזה הכל.
ואגב – זה גם בסדר גמור אם אתה או אחרים חושבים שטעיתי לגבי הנקודה הזו או שטעיתי בזה שבכלל העלתי את זה.
זכותכם המלאה. (לטעות 🙂 )
אני רק אומר את שלי איפה שאני חושב שיש לי מה לתרום, וממשיך הלאה…
נחמד אם אתה מסכים איתי, אבל גם בסדר גמור אם לא.
אשך טמיר המקורי
12 יונ 2013 20:48:41דדי צודק. יש הבדל משמעותי בין מה שעשה פופ ומה שעשה ספו.
פופ עשה אקט הפגנתי וגם נתן דקות מנוחה משמעותיות לכוכביו, ספו סתם נגרר והוציאם כשכבר לא היה סיכוי.
האמת
12 יונ 2013 22:28:23האובססיה של האמריקאים לסטטיסטיקה מחליאה אותי.
לוקחים כל כשל לוגי ומוציאים ממנו את המיץ.
ניצחון 100 בפוסט סיזון, עאלק. איזו רדידות
אלעד רבין
12 יונ 2013 22:34:36כמה נקודות :
1 – הדבר הכי מדהים בלנארד וגרין הוא שתמיד יש את האמרה הזאת שכל מי ששומר על לברון מתעייף נורא בהגנה ולכן יכולתו בהתקפה תרד פלאים, ובכן , הם משתקים את לברון ומנצחים אחר כך את המשחק בהתקפה . סופר הירוס
2 – הייתי במשחק 2 בחדר ההלבשה של ההיט לפני המשחק, ואיזה עיתונאי שאל את בטייה אוף דה רקורד על היכולת שלו (זה היה שכולם כבר הלכו לרחרח את לברון) והוא ענה בשיא הרצינות , ״היי, אבל יש לנו את לברון גיימס״ , כאילו אם זה הגישה שלכם מה הפלא שאתם נראים כמו שאתם נראים.
3 – אני מקווה שכולם מבינים (אפילו חולדות לס) שאין ממש קשר בין משחקי הליגה הרגילה למשחקי הפלייאוף, לכן הפליאה שלברון לא מצליח לעשות דברים שבליגה אף אחד לא יתן את הדוף בשביל לעצור אותו מלעשות ואילו בפלייאוף אנשים ימותו בשביל לעצור אותו מלעשות זה ההבדל בין להכנס על השחקן שלך בכל התקפה לבין לבחור בקליעה מרחוק כאשר השומר שלך שומר אותך על אמת.
דדי
12 יונ 2013 23:57:25הדבר הבאמת מדהים בלנארד אם אתה כבר מעלה את זה – הן כפות הידיים שלו.
לדעתי דוקטוr ג'יי וג'ורדן נראים כמו ילדות קטנות לעומתו.
הגודל של הידיים שלו פשוט על טבעי.
וכמובן שיש לזה יתרונות אדירים במגרש (ואולי גם מחוץ למגרש…).