עצרו והריחו את הורדים – מחשבות בעקבות משחק 3 / דור בלוך

עצרו והריחו את הורדים – מחשבות בעקבות משחק 3:

אז הגענו למחצית הסדרה שכזכור תיגמר ב-6 משחקים בניצחון של סן אנטוניו 4-2.

יש המון על מה לדבר בסדרה הזאת, הרבה ויכוחים, הרבה שאלות, הרבה סוגיות טקטיות שישפיעו על איך המשחק ישוחק בעתיד.

אבל בתוך כל זה, נראה לי שכדאי לעצור רגע ולהריח את הורדים, ואלה וואחאד ורדים.

בסיומה של עונה שהתאפיינה בעיקר בפציעות, קריסות של קבוצות עם ציפיות גדולות, קבוצות כוכבים שלא התחברו אנחנו זוכים לראות גמר פנטסטי. אם הסידרה הזאת תלך ל-7 משחקים או אפילו ל-6 כשרובם צמודים, יהיה אפשר לטעון שזאת סדרת הגמר הטובה ביותר בשנות ה-2000 עם פייט צמוד מסלטיקס-לייקרס של 09-10.

היא כוללת את השחקן הטוב ביותר בעולם מול הפרנצ'ייז הטוב ביותר בעולם. ניגודים ברורים בין קבוצת הכוכבים שנבנתה אינסטנט (נכון, ,היום היא כבר לא אינסטנט אבל היא נבנתה כך), עם המאמן הטירון, הזידאנס והפאבונס של עולם הכדורסל, מול המאמן הטוב בליגה, קבוצה שנבנתה בצורה הקלאסית של בחירות דראפט טובות, טריידים חכמים והשבחת שחקנים, קבוצה עמוקה שיכולה לנצח אותך בכל כך הרבה דרכים (וגם לזה נגיע בהמשך).

היא אינטנסיבית, מרגישים ששתי הקבוצות נאבקות על מקומן בהיסטוריה, סן אנטוניו על הזיכרון ההיסטורי של קבוצת הטריו ומיאמי על הסיכוי ליצור שושלת.

קריסה של כוכבים גדולים לצד התעלות של שחקנים מפתיעים, כוכבים שנולדים לנגד עינינו ועושים את זה על הבמה הגדולה מכולן.

ומעל לכל, איכות המשחק פשוט נהדרת, קצב גבוה, ביצוע ברמה גבוהה מאוד, כולם משחקים קבוצתי, כולם מחפשים את העוד מסירה, המון חסימות, המון תרגילים ואיזון נפלא בין האתלטיות והיכולת האישית שהופכת את האנ.בי.איי לאחת במינה, לשיתוף פעולה קבוצתי כמעט אירופאי.

אז לפני שנכנסים לויכוחים על מקומו ההיסטורי של לברון, ההשפעה של פופ על המשחק, השאלה מי כאן פלופר וייד או ג'ינובלי, כדאי לעצור לרגע ולהינות מסדרת גמר נהדרת.

קבוצתיות:

אחד הדיונים המעניינים שעולים מהסידרה הזאת הוא מי כאן הקבוצתית יותר? למה בעצם אומרים שסן אנטוניו קבוצה שמשחקת בסגנון קבוצתי, ומעניקים את הקרדיט לפופ ודנקאן?

דורון ג'מצ'י אמר פעם שלפעמים לשחק קבוצתי זה למסור את הכדור 10 פעמים לאותו שחקן, אז נכון שדורון ניסה להצדיק את האגואיזם חסר התקנה שלו, אבל בדברים שלו יש משהו, ולכן אני רוצה להציע הגדרה של קבוצתיות שטיפה שונה מהאינטואיציה:

שיתוף פעולה בין שחקנים שמנצל בצורה אופטימלית את הכשרונות האינדיבידואלים כדי למקסם את היכולת שלהם כקבוצה.

אני חושב שכמסתכלים על זה ככה, דיי ברור למה סן אנטוניו נחשבת קבוצה מאוד קבוצתית. אף אחד בסן אנטוניו הוא לא לברון ג'יימס, גם לא מייק ג'ורדן ולא שאקיל אוניל. אף אחד לא נהנה מיתרון פיזי או אתלטי יוצא דופן על השחקנים היריבים, אז איך סן אנטוניו בכל זאת מצליחה להיות קבוצה שניצחה מעל 50 משחקים בעונה מעל 10 שנים ולא הפסידה פוסט-סיזן?

ע"י מיצוי אופטימלי של הכישרון שיש לה דרך המשחק הקבוצתי. דנקן מקבל את הכדור ב-90% מהמקרים או בבלטה שלו לקליעה מחצי מרחק, או בפוסט במצב שבו הוא צריך לעשות תנועה קטנה, להסתובב ולקלוע זריקה עם הקרש או ליי-אפ. ככה ממצים את הכישרון שלו.

החזקה של מנו ג'נובלי היא החדירה שלו ורק משמאל, אז משחק החסימות של סן אנטוניו מסודר כך שהוא יקבל סיכוי אופטימלי להצליח לעשות את החדירה הזאת.

השנה, סן אנטוניו מתבססת על קלעים נפלאים, ולכן המשחק שלה מבוסס הרבה יותר על סלאש אנד קיק, על תרגילים לקלעים האלה, שכוללים חסימות, הטעיות, מסירה ומסירה נוספת, משחק פנימה החוצה נפלא, ומיקום נכון של אותם קלעים בנקודה הנכונה עבורם. ראינו את זה הכי יפה במשחק היום, כשניל קלע שתי שלשות רצופות, השניה שבהן, אחרי תרגיל שכלל שתי חסימות ושחרר אותו לזריקה פנויה.

במיאמי לעומת זאת קשה לראות חשיבה כזאת, היד החמה היחידה שלהם היום הייתה מייק מילר, ואת השלשות שלו הוא קלע לא מתוך תרגיל אלא כ"טריילר", השחקן שמגיע מאוחר למתפרצת או לאחר ריבאונד התקפה ומקבל את הכדור חופשי בבלגאן שנוצר.

לכן סן אנטוניו נחשבת קבוצתית יותר, ולטעמי בצדק, וזה נכון גם אם דנקן מקבל את עשרת הכדורים הראשונים בהתקפה בהארכה נגד ממפיס.

התאמות:

נקודה שמאוד בולטת בפלייאוף הזה היא סוגיית ההתאמות. בעשרת המשחקים שמיאמי שיחקה בשני הסיבובים האחרונים (כלומר המשחקים היחידים שלה נגד קבוצות כדורסל ראויות), היא לא ניצחה שני משחקים רצוף ולא הפסידה שני משחקים רצוף.

במשחק מספר 2 מיאמי לחצה את פרקר, שמרה שמירה כפולה מדורגת, גרמה לאיבודי כדור ולמתפרצות והצליחה להגיע לטבעת גם במשחק המסודר.

למען האמת, אני חושב שהנצחון של מיאמי בשני קשור יותר לצורך שלה לנצח לעומת הידיעה של סן אנטוניו שהיא יכולה להרשות לעצמה להפסיד, אבל פופוביץ' בהחלט עשה התאמות משמעותיות לקראת משחק 3.

קודם כל, הרבה יותר מבשני המשחקים הראשונים בלטה האמירה השחצנית של סן אנטוניו "נראה אותכם מנצחים אותי מבחוץ". כל שחקן קיבל שני מטר, לברון, וייד, בוש. לרגע ברבע הרביעי לברון ניצל את זה, אבל יותר מדי פעמים מיאמי התבלבלה, נתקעה, איבדה או פשוט החטיאה. אנדרסון נעלם כלא היה, וכתבתי כאן כבר בעבר על זה שהשימוש בו כדי להוציא עבירות ולעייף את דנקאן, וגם כדי לקלוע נקודות בצבע או לפתוח את ההגנה עם מסירות לקלעים היא משמעותית מאוד, בלי זה יהיה קשה למיאמי לשבור את סן אנטוניו בטקסס.

התאמה נוספת הייתה ההבנה שהאיבודים הרגו אותם במשחק שתיים. איך עושים התאמה כדי להימנע מאיבודים? משחקים הנעת כדור מהירה יותר כשהפוקוס שלה הוא פחות הכנסות כדור פנימה שגגרמו להרבה איבודים ויותר הנעת כדור על קשת השלוש, ככה סן אנטוניו השיגה שלושה יתרונות: מנעה איבודי כדור ולכן קיבלה יותר זריקות, מנעה את המתפרצות של מיאמי והכניסה את הקלעים שלה למשחק.

שימו לב, גם זה כבר נכתב בעבר, האחוזים של סן אנטוניו הם לא "תפיסת יום", מיאמי פשוט שומרת מחריד על הקלעים, הם חופשיים כל הזמן ומדובר על קלעים טובים, לכן אין סיבה שסן אנטוניו לא תיקלע 45-50 אחוז באופן עקבי מהשלוש בסידרה הזאת.

שלישייה גדולה, שלישיה קטנה:

את השלישיות הגדולות כולם מכירים, זה גם לא סוד שעד כה בסידרה כל ה-6 (להוציא פרקר בגיים 1) לא מבריקים.

מה שהיה חדש במשחק היום הוא שנוצרה באופן רישמי והוצגה לעולם השלישייה הקטנה של סן אנטוניו (ואולי בעתיד, השלישייה הגדולה?).

מדובר כמובן על לנארד, גרין וניל שפשוט הרגו את מיאמי בכל צורה אפשרית. בהגנה לנארד וגרין הקשו על לברון ככל שאפשר להקשות על לברון, הם נעזרו בהגנה הקבוצתית שמירות כפולות חכמות ובעיקר הפאסיביות של לברון שדורשת מחקר פסיכולוגי מעמיק, אבל עדיין נתנו עליו עבודה נהדרת.

הם לקחו ריבאונדים, חטפו, רצו, וחדרו וכמובן מעל הכל קלעו שלשות באחוזים פנטסטיים. וחשוב להדגיש, זה לא רק הקליעה עצמה, זה התנועה, המסירה הנוספת, החסימות אחד לשני שהובילו לשלשות פתוחות שנכנסו באחוזים טובים.

אם אתם מתאמצים לחשוב מה היא השלישייה הקטנה של מיאמי ולא מצליחים, זה לא מיקרי. באופן אידיאלי לטעמי השלישייה הזאת צריכה להיות מילר אלן ואנדרסון, אבל אלן לא קיבל כמעט אף תרגיל לשלשה עבורו, אנדרסון פשוט לא קיבל כדורים בפנים ומיאמי נשארה רק עם מילר, וזה פשוט לא מספיק כשבוש אלרגי לצבע, וייד למרות משחק טוב מעבר לשיאו, וג'יימס פאסיבי.

את הרוטציה של מיאמי משלימים האסלם וצ'למרס שלמרות משחק גדול לכל אחד מהם בפלייאוף הזה, אני לא חושב שהם מספיק טובים. אף אחד מהם לא שחקן מספיק טוב במכלול תכונותיו כשחקן, אבל את זה אפשר להגיד גם על מילר ואנדרסון, הבעיה היא שגם אין משהו מסוים שהם עושים בצורה מספיק טובה כדי להיות שחקנים משלימים מספיק טובים לשושלת, וזה הסטנדרט שמיאמי מנסה לעמוד בו.

עוד הבדל גדול בין הקבוצות הוא ,שכשגרין וניל התחממו סן אנטוניו לא התביישה לצייר עבורם תרגילים, ללכת אליהם פעם אחר פעם, ולייבש את ג'ינובלי פרקר ודנקן בלי זריקה במשך דקות ארוכות (נכון גם בגלל הפציעה של פרקר אבל לא רק). לעומת זאת במיאמי מילר היה חם אש ובכל זאת לברון ווייד לקחו זריקות מטופשות מבחוץ שחיסלו כל סיכוי לקמבאק.

משחק אחד לא אומר הרבה:

מסקנה מהעבר ואזהרה לעתיד, אי אפשר ללמוד כלום ממשחק אחד באנ.בי.איי. לפעמים שלושה מהלכים מקריים, מובילים למומנטום שגומר משחק. לפעמים שחקן מפתח בא בכושר טוב או לא טוב ומשנה את הכיוון. לכן כדי לאמוד יכולת של שחקן, של מאמן או של קבוצה צריך להסתכל על היכולת שלו לאורך סידרה שלמה. האסלם וצ'למרס הם כמובן הדוגמאות הכי טובות, אבל גם ג'ינובלי שנקבר והיום היה טוב הוא דוגמא לא רעה, וכמובן מי שהסיק אחרי משחק מספר 2 שמיאמי טובה בהרבה ומשחק מספר 1 היה מקרי התבדה.

באותה מידה, מי שיסיק מהמשחק היום שמיאמי פשוט לא מספיק טובה, עושה זאת על אחריותו בלבד. אני חושב כמו שחשבתי בתחילת הסידרה שמדובר על שתי קבוצות ברמת כישרון דומה, ובסופו של דבר היתרונות האחרים של סן אנטוניו – הניסיון במעמדים, הקבוצתיות והיכולת של פופ ינצחו לה את הסידרה, שתהיה צמודה וקשה עד הסוף.

ומילה על ספליטר:

ספליטר היה פשוט נהדר בעיני היום, עקבתי אחריו לאורך המשחק וזה לא רק הנקודות או הריבאונדים, זה הלחימה מתחת לסלים, החסימות לקלעים, ובעיקר בעיקר היכולת המנטלית המרשימה לקום מהחסימה של ג'יימס שכל העולם הפך לרגע המכריע של הסידרה, להתנער ממנו, ולשחק כאילו כלום, שווה ללמוד מהברזילאי הזה שיעור חשוב לכדורסל ולחיים.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 26 תגובות

    1. דור

      12 יונ 2013 16:08:22

      אני חושב שאם פרקר חוזר מהפציעה בכושר של משחק 1 הוא הפייבוריט, אבל הנקודה שלך מצוינת אם גרין ממשיך כמו שהוא, הוא בהחלט ראוי וזה יהיה לא פחות ממדהים.

      מועמד נוסף שאפשר לדבר עליו (בהנחה וזה הולך לספרס והסידרה ממשיכה באותו קו) הוא לנארד, גם בזכות ההגנה על לברון אבל גם בזכות הריבאונד ובכלל.

  4. החדש

    12 יונ 2013 16:18:56

    מסכים שלנארד לגיטמי. אבל אם הספרס לוקחים את שני הבאים אז רק התפוצצות של פארקר או דאנקן תצדיק הליכה של התואר אליהם. החצי הראשון של הסידרה צריך להיספר בדיוק כמו החצי השני (אולי רק מעט פחות). הבעיה היא שאוהבים ללכת עם השמות הגדולים.
    אני בכל מקרה מחזיק אצבעות לספרס ולהיסטוריה של mvp שהולך לשחקן רוטציה (גרין, נייל או לנארד) וזה יגיד הרבה על המורשת שהספרס תשאיר

  5. יניב

    12 יונ 2013 16:20:18

    אחלה פוסט,דור,קבל ח ח,הנקודה שאני הכי מסכים איתך זה שאחרי כל משחק כבר קובעים את גורל הסידרה,שמה שבעצם אנחנו רואים שזה בולשיט כל משחק עומד בפני עצמו,כל היום אני קורא באתרים אחרים עד כמה לברון לוזר והרי אם במשחק הבא הוא יתפוצץ אז יגידו כמה הוא ווינר,זה מתחיל לשגע אותי כבר,סיכומים מן הסוג האלה עושים בסוף הסידרה,במידה ולברון יוביל אותם לאליפות-יצא גדול במידה ולא-יצא קטן.
    אני כן מסכים שהפסיביות שלו זה משהו לא מוסבר ולכן לא יעזור הוא לא יהיה כמו מייקל לעולם,כי לכל שחקן יש ימים פחות טובים וימים יותר טובים אבל איפה המבט של הגעתי לפיילס והטבעת היא שלי,פשוט אין לו את זה

  6. אופק

    12 יונ 2013 16:23:19

    אני באמת נהנתי מהקריאה פה, אני מסכים איתך לגבי כל מה שנאמר כאן. לחדש , אני חושב שלאונרד הוא הראוי יותר לMVP של סדרת הגמר כי הוא פרודקטיבי יותר ועקבי יותר מגרין למרות ששניהם מצוינים ביותר

  7. מנחם לס

    12 יונ 2013 16:24:07

    תודה על הכתבה. אם הספארס ימשיכו לנצח, ואם ניל או גרין ימשיכו לככב, מעניין אם ל-NBA יהיו ביצים לתת MVP לשחקן צעיר (ובמקרה של ניל שחקן ספסל) ולא לאחד הכוכבים. אני לא זוכר ששחקן ספסל זכה אי פעם ב-MVP של סידרה הגמר. אולי ג'ון הבליצ'ק.

  8. ניק

    12 יונ 2013 16:24:14

    השאלה היא האם גרין ימשיך עם האחוזים המטורפים. זה לא הגיוני שהוא ימשיך לצלוף ב70% ל-3. בנוסף, פארקר נפצע מעט, ובאופן כללי הספרס עלולים להגיע שאננים למשחק. לדעתי, משחק מספר 4 הוא ההזדמנות של מיאמי לעקוץ, ולהחזיר את ההכרעה לאירליינס ארינה. אם תפסיד את משחק 4, הסיכויים שלה אפסיים.

  9. אלעד אייל

    12 יונ 2013 16:33:10

    דור ניתוח מצוין של המצב.
    בס"א כולם עובדים עבור הקבוצה בלי להתעסק בכל הרעש מסביב, ובמיאמי נדמה לעיתים שהראש עסוק במסיבות עיתונאים, ובתחושה שאם רק יעלו לפרקט האליפות אצלם בכיס הקטן. מנחם הגדיר זאת משחק באש. מעאמי לא נתקלה עדיין ב3 השנים האחרונות בקבוצה כל כך מתואמת, מנוסה, ובעלת שקט נפשי כמו הספרס וכדי לצאת מהבור הם יצטרכו לגייס את כל מה שיש להם. משחק המפתח בעיני הוא הקרוב. לצאת מ1-3 נראה לי גדול עליהם. 2-2 ויש סיכוי טוב למשחק שביעי

    1. יניב

      12 יונ 2013 16:39:04

      אלעד,בדיוק הנקודה שאתה מציין,זה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים של סיום המשחק שעבר שהתגובה של לברון על החסימה זה שבכל מקרה הוא יהיה בטופ של 10 המהלכים-זה נראה לי מתמצת את הנקודה שהעלית

  10. אלעד אייל

    12 יונ 2013 16:48:49

    אתה צודק יניב. לפעמים נראה מבחוץ שלברון ולעיתים גם וייד יותר עסוקים בפוזה, ובאיך יסתכלו עליהם מאשר במטרה. ריילי כמאמן היה טובל להם את הראש בדלי של קרח ומוציא להם את כל האוויר. אבל כיום זה התפקיד של ספולסטרה

  11. אלעד רבין

    12 יונ 2013 17:22:44

    אחלה פוסט, אני מזהיר אותך מראש שכרגע אתה בירח דבש עם מנחם, אבל יום יבוא והוא יתהפך עליך , במיוחד אם תמשיך לכתוב כתבות שפויות כאלו. קח אותו בערבון מוגבל….
    לגבי התוכן – יש לי הרושם שהמאמנים (גם ווגל) יותר יודעים להגיב להפסדים ופחות להפתיע למרות ניצחונות ולכן זיג זג הנצחונות הפסדים. נראה לי שמחר נראה נצחון שני רצוף סוף סוף והפלאח יפתיע במשהו ולא ימשיך באותו קו של אם ניצחנו לא ניגע בכלום (אחרת הוא שוב יפסיד)
    לגבי הקבוצות – דני גרין בחירה 46 בדראפט שנחתך מקליבלנד של לברון !!! ניל שלא נבחר בדראפט !!! ובילה באירופה , לנארד שנבחר 15 בדראפט . תן אותם לפיליפיני והוא בחירת לוטרי שבע שנים רצוף, סיי נו מור.
    ו

      2. אלעד רבין

        12 יונ 2013 22:24:55

        תגיד לי אייב, שמעת על מקלדת וירטואלית בעברית?
        אני מגיב בפוסטים שהם לא של לס, כל אחד מהכותבים שיבקש ממני להפסיק להגיב לו בפוסטים, אני מתחייב לעשות את זה. אם יש לך בעיה עם זה תתמודד

  13. דדי

    12 יונ 2013 19:08:26

    אי אפשר לכנות סדרת גמר שבה 2 משלושת המשחקים עד כה הם תבוסות, והשחקן הכי טוב של אחת הקבוצות בספק להמשך – "פנטסטית".

    בדיוק להיפך.

    לפחות עד לרגע זה.

  15. שים לי ריגר

    12 יונ 2013 20:22:12

    אחלה של כתבה!

    אני חושב שמיאמי צריכה לעשות את מה שכבר הכיא לה אליפות בעבר, כלומר:
    פט ריילי צריך לפטר את ספולסטרה, להביא את סטן ואן גנדי במקומו
    ואז לפטר את ואן גנדי ולקחת את האימון על עצמו…

  16. נריה

    12 יונ 2013 21:34:11

    שמע, אתה כותב ברמה גבוהה. ורואים שיש לך ידע בכדורסל.
    אני עדיין חושב שהסדרה הזאת תלויה בלברון יותר מכל אחד אחר, אם הוא יחזור לשחק אגרסיבי, תנועה בלי כדור ומנהיגות שתכניס את כולם למשחק, מיאמי תנצח.

    החמישיה של מיאמי חלשה מהחמישיה של סאן אנטוניו, כי אין לה קלעים מחצי מרחק, מה שנותן לסאן אנטוניו להתקבץ בהגנה ואין מי שיקלע סל. חמישיה של לברון בפוסט וקלעים כמו מילר ריי אלן וצ׳אלמרס יכולה להרוג את סאן אנטוניו. אבל לברון, בחייאת! תראה רצון לנצח!!!

  17. הגיון בריא

    12 יונ 2013 23:23:02

    קשה להכנס ממש לסדרה- ששני משחקים נגמרים בכזה הפרש.
    אם לא יהיו משחקים צמודים , הארכה מזדמנת- זה פשוט לא מותח מספיק.

  18. דורון 4

    13 יונ 2013 01:08:54

    מאד נהנה מכתבותיך,
    משובח ובעל חשיבה רעיונית חדשה,

    מאד מעניין!

    פשוט שמור על צניעות(סוד ההצלחה)
    ומאמץ והמשך כך
    תודה ובהצלחה

  19. פדרו

    13 יונ 2013 05:35:21

    אם כבר פיסקה על ספליטר, לא להזכיר את הדבר שהוא עושה כל כך טוב, אולי הטוב בליגה?
    כמובן שזה המיקום בהגנה. מארק גאסול כנל. האמריקאים לאט לאט רואים שגבוה יכול לשמור גם בלי יותר מדי קפיצות ובלוקים, פשוט להיות עירני ותמיד להיות במקום הנכון בזמן הנכון ופשוט לעמוד עם ידיים למעלה. ככה הוא לא בבעיית עבירות, ולא מקבל סלים קלים בגלל נסיונות חסימה גרועות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט