כמו שהודיתי בין השורות לפני כמה ימים, אני אוהד ניקס שלושה עשורים ושליש, מאז שהייתי בן 10. יש כאלה שמציינים מעבר לדו ספרתי בסיגריה שהם גונבים מההורים, יש כאלה שלוקחים שלוק יין, יש כל מיני צורות לדבר הזה. אני התאהבתי בניקס. אתם שואלים איך זה קרה, ואני מפנה אתכם לסיטואציה שסיפרתי עליה כאן לפני כמה שנים. כמעט כל מילה שנייה היא אמת. בכל מקרה, אני אוהב אותם. כבר הפסקתי לחשוב למה, כי זאת אהבה, אתם יודעים. ואהבה לא מחליפים כשהיא נעשית מכוערת וטיפשה. אהבה לא מחליפים כי אי אפשר. אי אפשר כי כל פעם שאני רואה את התכלת והכתום על המגרש משהו זז לי בלב, אפילו כשהם משחקים בלבן.
אני לא צריך תארים. תארים זה לכאלה שיש להם כוח לסחוב עונה שלמה של ציפיות, ומתח, ופלייאוף, וסדרה, ועוד סדרה, וגמר למען השם… פעם אחרונה שהניקס היו בגמר הייתי בן 24, סטודנט לתואר ראשון בחקלאות, עוסק בשאיבת דגימות דם מפרות למחייתי, חסון ומלא כוחות. היום אני בן 43. עובד סוציאלי, מטפל בעשרות ילדים, חלקם בני שנתיים ועדיין עלולים להשתין עליי באמצע הפגישה, אחרים אוטוטו מתגייסים וכבר קיבלו רישיון להרוג על הכביש אחרי טסט שלישי. זה שואב בנאדם. זה לוקח ממך כוחות ברמה כזאת שאתה חוזר מטיפול ביום שלישי בשמונה בערב ויש לך כוח בקושי למצמץ, שלא לדבר על לכוון כשאתה משתין, ואומר אלוהים, או מישהו, יש לי שעון מעורר לארבע וחצי כדי לכתוב מחר סקירה. oh god, what have I done??? ואז הילדה מעירה אותך בשלוש וחצי, ואתה הולך ויושב לידה ובחצי עין פותח ליג פאס (מתנת האל לברואיו) ובאמצע נזכר שהניקס בבוסטון וכבר מתחיל לסנן קללה ובכל זאת מסתכל.
ואנחנו מובילים!! אשכרה מובילים!! כאילו רבע רביעי, ויש סיכוי לניצחון… ובום, כל האייטיז חוזר אליך. כן, אייטיז. לא ניינטיז. ניינטיז זה למפונקים שאוהבים פלייאוף.
אייטיז ניקס זה צחנה שעולה למרחוק עם ג'ראלד ווילקינס וג'וני ניומן וקיקי וואנדווי, ומארק ג'קסון ו-MSG שפעמים ספורות בעונה רואה את כל העסק מתחבר למשהו ששווה בערך פי שש מאות שישים ושש מערכו על הנייר, ופתאום זה רץ, ומגניב וקולע, ואתה שמח. וזהו. זה מספיק.
אתם מבינים, לאהוב את הניקס זה הרגעים הקטנים האלה. זה סל מטורף שנכנס במקרה. זאת חסימה מקרית שנראית מדהים. אולי סל ניצחון מפתיע מהפינה. ופעם פעמיים בעונה התחברות של העסק למשהו מרטיט באמת. ואתה שמח. ואתה אוהב את הניקס ומוחל להם שוב על שנים של התעללות. ותמצאו לזה איזו התאמה פסיכואנליטית שאתם רוצים. אני מכיר את רובן, ומתעלם כשמדובר בניקס.
כי אותם אני אוהב, והם עושים לי לשמוח, ולהיות עצוב, וכועס, ומריר, ובעיקר מזכירים לי שהחיים נמשכים ויש בהם דברים קבועים, שלא הפסיקו מאז שאני ילד ועד היום, ולא משנה כמה סיפורים של הזנחה שמעתי, ופגיעות מכל הסוגים שאתם לא רוצים להכיר, והורות מתעללת, והצלחות של מטופלים, וכישלונות, ומשברים. כי תמיד יש את הניקס לחזור אליהם פעמיים או שלוש בשבוע לפנות בוקר, ולהרגיש שלמרות הכל, יש בתוך כל זה גם את עצמי.
ואם יש לי מקום לכתוב אליו, אז בכלל טוב.
אז תודה לכם על ההקשבה, והתגובות, ותודה לצוות הופס הנפלא שמלווה את העסק יוצא הדופן של כתיבת NBA למכורים לפחות פעמיים ביום, בגשם, בשמש ובשרב. לפנות בוקר ובאישון לילה, ולפני עבודה, ואחרי עבודה, ובין טיפול בילדים לעבודה באוניברסיטה, ובשכבנו ובקומנו. וכל זה רק כדי שיהיה לכם קצת כדורסל לקרוא ולהגיב עליו כל יום, כל היום.
אז תעריכו.
ותאהבו קבוצה, אפילו אם היא מחורבנת. כי לאהוב קבוצה מגדיל את החיים.
ואם אתם לא יודעים איך, אל תשאלו אותי. אני מטפל. לא יועץ.
ואם כבר אתם פה, יש לי כמה השלמות קטנות לשבוע החולף.
קוראים מתמידים הופתעו בוודאי ביום רביעי האחרון, כאשר התעלמתי מיום השנה לחוויה המיסטית שפקדה את מי שהזדמן במקרה ליד אליהו תמורת סכום שנע בין 350 ל-3500 ש"ח. הכוונה היא כמובן להופעה של ניק קייב. עבור כל האומללים שהתקמצנו, שכחו, לא העריכו מספיק את הבנאדם וההזדמנות החד פעמית (דו למעשה, היו שתי הופעות), תדעו לכם שהפסדתם בענק. הפסדתם באמאמאמאמא של הענק. הפסדתם הופעה אדירה. מטורפת. מטרפת. אדירה. וכו'. היה שווה בקיצור. מי שלא היה באולם כשהאוסטרלי המופלא הזה סוחט מהקהל את כל מגוון הרגשות המוכר לאדם וכמה חדשים, ונכנס לקהל ומתמסר לקהל ומזמין את הקהל לבמה… כאילו אשכרה מזמין את הקהל לבמה! לא ילדה מתלהבת שתרייר עליו. חמישים! מאה! לא יודע כמה אנשים הוא העלה שם! חצי שעה היו איתו על הבמה!! פאק בנאדם. ואז היה את וורן אליס. הוא כנר. כמו יצחק פרלמן, אבל מהאגדות הנורדיות. הוא אדיר, והוא משתלב עם ניק קייב כמו כפפת איגרוף ליד של מייק איירון טייסון. כאן הם סתם מדברים על נינה סימון והשריטות שלה וזה תענוג. קייב ואליס. לא טייסון. הוא לא ידע מי זאת נינה סימון ואם היה שומע את השם היה חושב שזה משהו אכיל כמו אוזן.
וכאן, זה כבר יותר מוזיקלי, הם מבצעים יחד את whipping song. פעם קייב עשה אותו בקליפ עם הגיטריסט הגרמני שונא ישראל בליקסה ברגולד. כששומעים את הלפריקון המקפץ והכינור מצטרף, אפשר להגיד וואלה, יושב בול.
אז תל אביב. ניק קייב נתן הופעה מטורפת, כבר הבנתם. לעזאזל, אפילו את ship song, שיר דביק כמו מסטיק באוגוסט על המדרכה בערד, היה מרגש לשמוע.
ואז הוא התחיל את the mercy seat. למי שלא מכיר, השם במקורו מתייחס לכסאו של האל במרומים, והוא כינוי לכסא החשמלי, זה שהורגים איתו. במקור, למיטב ידיעתי, שר אותו ג'וני קאש במגוון ביצועים נפלאים. כאן, ניק קייב מבצע. הוא מתחיל יחסית רגוע. כלומר יותר קצב מביצועים אחרים שלו לשיר בהופעות, אבל עם גיטרה אחת ומקצב מעורר ציפייה לבאות. אתה כבר מכיר את השיר ואומר לעצמך הנה, הוא מנסה להיכנס לי לנשמה. הפעם אני הולך לקלוט את זה. ואז אתה נסחף. ואז אתה שוכח הכל חוץ מהמכשף על הבמה ומה שהוא עושה לך באוזן, ואז אתה קולט שלא ניק קייב נמצא לך פתאום בנשמה, אלא סמיטריילר כפול מלא בתרנגולי הודו שכרגע מתחילים להתעורר. וזה זז וזה מזיז וזה מתחיל לטלטל את הנפש.
ואז מישהו זורק חזיז למשאית. (זה דימוי בלבד, ידידיי יפי הנפש. אף תרנגול הודו לא נפגע במהלך הכתיבה ואתם מתבקשים לא לזרוק חזיזים… הבנתם).
ופתאום הוא בבית הרביעי! או החמישי! או בתופת! והוא לא מפחד למות!! ותרנגולי ההודו מתפרעים ואתה כבר לא יכול להכיל את כל זה כי זה פאקינג סמיטריילר מלא בנידונים למוות שכרגע הודו! או שיקרו! ותרנגולי הודו שצורחים על הבמה! וגיטרות… ואיפה מתחיל ניק קייב ואיפה מסתיים העולם, וזהו. אין יותר כוח. ומחיאות כפיים וכולם מסביב מחפשים נשימה, ואז הוא מתחיל את השיר הבא ואתה אומר פאק!! ככה אני רוצה להיות בגיל 61!
אז זה הביצוע מלפני שנה. תצפו ותראו מה הפסדתם.
איתי קדם
23 נוב 2018 10:27:49יופי דובי תודה רבה על הזווית
מנחם לס
23 נוב 2018 18:01:39על הניקס אני מבין. לי ישנה אותה אהבה בלתי מובנת ללוזרים עם תקווה בלב שהעונה יקרה הנס והם יתעוררו לחיים.
אבל ניק קייב? מי זה ניק קייב? נשמע לי אותו דפוק בראש, סוציאליסט מדופרס כמו ליעאונרד כהן.
האווי לאסוף
23 נוב 2018 20:50:13לא טעית, קייב מעריץ גדול של כהן, ויוצר ענק בפני עצמו
רועי ויינברג
23 נוב 2018 10:32:22חשבתי שזה טור טוב ואז הגיע החלק על ההופעה של ניק קייב. הערב הגדול בחיי עד עכשיו. חוויה כמעט דתית ושעתיים של שלמות, באמת. הייתי מעריץ ענק עוד לפני ההופעה וזה רק גדל אחריה. אין עוד מלבדו
רועי ויינברג
23 נוב 2018 10:35:23דרך אגב, המקור של mercy seat זה קייב מ-1989 ב-tender pray המצויין. קאש עשה לזה קאבר בסדרת אלבומי הקאברים שלו
ניק
23 נוב 2018 12:25:26כן, דה מרסי סיט זה שיר של ניק וקאש עשה לו קאבר. שניהם בטופ 2 של השירים בכל הזמנים.
אבל גם לקייב והבאד-סידס יש אלבום קאברים מדהים, קיקינג אגיינסט דה פריקס, עם גירסאות מעלפות ל"היי ג'ו" של הנדריקס, ל"אול טומרוז פארטיז" של ולווט אנדראונד, ועוד. קאברים כמו שצריך – שונה מאוד מהמקור האגדי (כי למה בכלל להתחרות), ויפה לא פחות.
דובי
23 נוב 2018 12:34:04אלוף אתה ניק
רועי ויינברג
23 נוב 2018 13:44:12אלבום קאברים מדהים. הקאבר שלו ל-folk singer של קאש (נקרא the singer) מצויין. מיק הארווי ובליקסה ביצ'גרלד בשיא תפארתם
עידו גילרי
23 נוב 2018 13:48:11אם כבר קאברים ומיק הארווי אז מאד ממליץ על שני האלבומים שלו עם שירי סרג' גינזבורג.
עידו גילרי
23 נוב 2018 13:51:06ובכלל קייב עושה קאברים מדהימים. מאד אהבתי את זה שעה בזמנו לטאוור אוף סונג.
רועי ויינברג
23 נוב 2018 14:31:11מסכים. הזדמנות טובה לשתף בפלייליסט הקייב שלי:
bit.do/WeinbergBadSeeds
75 השירים האהובים עליי שלו. הפסקול של השנתיים האחרונות מבחינתי
עידו גילרי
23 נוב 2018 14:53:31jack the ripper ו- loverman שירים אוברייטד ברמות
חסרים לי הרבה אבל מן הסתם זה טעם אישי
sorrow's child
kristina the astonishing
dig lazarus dig
טוב עדיף שאני אפסיק, בסוף שנינו נסכם על כל הדיסקוגרפיה וזהו. הכי פשוט.
רועי ויינברג
23 נוב 2018 15:52:42Dig lazarus שם. אני פחות אוהב את האלבום הזה אבל השיר אחלה. לא מסכים בקשר ללאברמן, אבל זה דיון אינסופי (ואחד שלא כולל אחוז אפקטיבי מהשדה הפעם)
עידו גילרי
23 נוב 2018 18:18:02אהה סליחה אז פספסתי.
מזל שלא אמרת טרו שוטינג כי אצל קייב זה יכול להיות גם הטייטל של האלבום הבא.
גלעד
23 נוב 2018 10:33:46תענוג לקרוא. תודה
אסף
23 נוב 2018 10:34:09דובי תודה רבה! פשוט פוסט מופלא על הקשר בין אדם וקבוצה שבוחר לאהוד . בתור אוהד הפועל ת"א בכדורסל אני יכול למצוא קווים מקבילים ולא מעט נק' הזדהות לתחושות שעלת כאן.
מולי
23 נוב 2018 10:37:37והלב… אוי הלב…
קבוצה היא כמעט כמו אימא
אבל יותר מהכול, היא געגוע לימים בהם הכדור היה עבורך הדבר החשוב ביותר בעולם.
מה שכתבת מהלב, הגיע ישירות אלי לתוך הלב.
תודה.
מחליף שמות אובססיבי
23 נוב 2018 10:38:37תודה.
נראה שאתה ממש אוהב את ניקס קייב
(ואם יתברר שאתה גם מעריץ של ניק קרשו אז בכלל האהבה שלך לניקס באשר הם תקבל משמעות חדשה ☺️)
גיא רוזן
23 נוב 2018 10:41:53אני לא בטוח במה אני מקנא יותר,
בהופעה של קייב,
או ביכולת שלך להניח מילים על הדף (גם אם הוא ווירטואלי).
נראה לי שיכולת חרשות העט שלך, מנצחת.
את קייב כבר יצא לי לראות בלייב פעמיים (93', ו-95'. היו ימים שחיפה הייתה על המפה…),
כאשר ב-2 המקרים זו הייתה חוויה אדירה.
לכתוב ככה?
את זה כבר לא ייצא לי לעשות…
תודה, דובי, פוסט נפלא. חוויה מתקנת, אחרי שבוע לא קל שעובר על עכברי ההופס.
amitlahev
23 נוב 2018 10:51:24וואוו דובי!
אחד הטובים שלך והיו לא מעט.
יכול להיות שגרמת לי לחזור לקבוצה היחידה שאיכשהו הייתי קרוב לאהוד, למרות שבוגי כבר לא משחק שם.
כבר פותח קבוצת וואטסאפ עם זיו 😉
עידו גילרי
23 נוב 2018 11:01:57אייי דובי חיממת את הלב. כל כך שמח ששמת גם קישור לפוסט השני שלא נחשפתי אליו קודם. כל כך מזדהה איתו. אולי זה יגרום לי להשלים את המקבילה שלי.
רק שתדע שבכל פעם שאתם יותר הארדווי או פורזינגיס או מי שזה לא יהיה ממישהו יש לי חיוך קטן בלב במחשבה עליך.
כל כך התבאסתי שלא יכולתי להיות בהופעה ההיא. זה לא שלא יצא לי לראות אותו כבר שלוש או ארבע פעמים פשוט אין עוד אומן שכל כך מתמסר לקהל בהופעות שלו וזה תמיד המופע של שיא הרגש. שמח בשבילך וגם בשביל רועי ועוד כמה חברים כאן שאני יודע שנכחו על שנפל בחלקכם ותודה ששיתפתם.
גיא רוזן
23 נוב 2018 11:09:17גם אני קורא את אותו פוסט לראשונה.
זה לא ממש מפתיע, ש-2 אוהדי סאנס מזדהים עם פוסט של אוהד ניקס…
אחד העם
23 נוב 2018 11:25:47כל כך גרמת לי עכשיו לשים פלייליסט של קייב!
לראות ניקס עוד לא גרמת לי..
כתיבה אפלולית, זוהרת, שורטת, מכווצת, מרחיבה, מרימה ומורידה.
באמת שכל טור כזה הוא חווייה
Avri
23 נוב 2018 11:55:51פשוט עונג. ואז הבאת את קייב והביצוע האלוהי לוויפינג סונג, וואו. פשוט נהדר.
no funny shtuff
23 נוב 2018 12:02:16נהדר דובי!
איזה אתר מופלא. אמנם בגללו אני כבר לא מסוגל לקרוא ספרים, אבל קדימונים, סקירות, מעורבים, סיפורים מהתיבה, מחשבות כדורסל ועוד ועוד מכפרים על כך..
הלוואי והניקס יחזרו להיות רלבנטיים בליגה. מי יודע- איזה דוראנט כזה יכול לגרום לזה לקרות.
יניב
23 נוב 2018 12:07:39מעולה דובי.מסכים איתך לחלוטין. כתבתי את זה כבר פעם. קבוצה שבחרת לאהוב בתור ילד מלווה אותך לאורך כל התחנות בחיים ואפשר לומר שלא משנה אם הקבוצה מסריחה או גרועה זה אחד הדברים היציבים שיש לך בחיים וניצחון של הקבוצה שלך תמיד יעלה חיוך על השפתיים לא משנה כמעט הסיטואציה שבה אתה נמצא
ניק
23 נוב 2018 12:17:35איפה היית כשניק קייב הגיע לארץ בפעם הראשונה, בזמן אמת כשהיה משיח, ואנשים שנדחסו עד עילפון לא האמינו עד הרגע האחרון אם זה באמת קורה, והתחרפנו כשהוא עלה בלי לדבר יותר מדי ומייד פתח את ההופעה עם, ובכן, נחש מה:
https://www.youtube.com/watch?v=LS-6v4tha9M
דובי
23 נוב 2018 12:33:26מצחיק שאתה שואל, כי בת הזוג שלי היום, אז בת 17 וזה מקרוב בת זוגי, הייתה שם ועדיין יורדת עליי שפספסתי
עידו גילרי
23 נוב 2018 12:35:01לפחות את זה לא פספסתי…
מחליף שמות אובססיבי
23 נוב 2018 13:09:53לפחות לא פספסת אותה
הציפור הנדירה
23 נוב 2018 13:00:38אני אוהד הסלטיקס מגיל 10 כבר שלושה עשורים וארבע עשיריות העשור.
Berch
23 נוב 2018 13:41:46טור מרגש וסיומת הולמת.
כן, גם אני ואשתי היינו בהופעה השניה.
שורה אחרונה (לא צחוק, להשיג כרטיסים היה סיוט).
אנחנו 2 מתוך 4 מקומות אחרונים פנויים בשורה.
ולשני המקומות הנוספים מחליקים באלגנטיות חבר ילדות שאולי לא ראיתי 15 שנה ואשתו. היה צחוקים.
ואח"כ ההופעה… ואו….
אני לא ממש אוהב הופעות (הייתי לפני חצי שנה בפרל ג'אם… לא ממש נהנתי) אבל ניק קייב….. אני ספיצ'לס
תודה דובי על הטור ועל שהזכרת את ההופעה הזו 🙂
שי אבן צור
23 נוב 2018 14:14:26איזה אחלה דובי יש לנו 🙂
Mbk
23 נוב 2018 14:24:14תודה רבה דובי
מצויין
שגיא נאור
23 נוב 2018 14:42:41אתה יחיד במינו דובי. תודה.
בתור אוהד של קבוצה "גדולה" (כמעט לשעבר) יש לי לפעמים קנאה באוהדי היריבה העירונית הקטנה על כך שבשבילם הצלחה היא דבר נדיר בהרבה אבל כשהיא מגיעה היא ממלאת את הלב בצורה הרבה יותר גדולה ושלמה. שנות סבל גורמות להצלחה שבאה אחריה לעלות לגבהים אחרים.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
23 נוב 2018 14:45:03נפלא ומרגש, תודה רבה דובי.
אופיר נ.
23 נוב 2018 16:12:20דובי, טור נהדר
בכל פוסט שלך יש טביעת אצבע של הנשמה שלך.
יש שיגידו מייוסרת, ואני טוען שלווה ומכילה.
תומר השני
23 נוב 2018 17:11:35תודה דובי אחלה פוסט . יש לנו לפחות שתי אהבות משותפות : ניקס , ניק קייב . גם בגיל
שמעון
23 נוב 2018 17:21:53מעולה דובי.
התמונה של כרמלו בירוק זה מיץ מעופש
bobby
23 נוב 2018 17:51:52פוסט מעולה דובי!
אחרי העונה האחרונה של יוסטון, אני בהחלט יכול להעיד שכשהקבוצה שאתה אוהד חווה עונה מעולה, הלחץ והציפייה שלך כאוהד יכולה פשוט לשבור אותך.
עד שלא חווים לפחות אליפות אחת, המתח והאי-וודאות הורסים את כל החווייה, לא משנה כמה הקבוצה משחקת יפה ונראית טוב.
וגם אם בפלייאוף היא שומרת על הרמה, בסוף תגיע איזה מתיחת האמסטרינג לשחקן מפתח 😕
חגי "התותח" ניסני
23 נוב 2018 17:57:17תודה דובי פשוט כתיבה משובחת כל פעם מחדש.
החוויה עם הניקס מזכירה מאוד את מעגל האלימות אבל לך אין תקווה לצאת ממנו.
מנחם לס
23 נוב 2018 18:04:18על הניקס אני מבין. לי ישנה אותה אהבה בלתי מובנת ללוזרים עם תקווה בלב שהעונה יקרה הנס והם יתעוררו לחיים.
אבל ניק קייב? מי זה ניק קייב? נשמע לי אותו דפוק בראש, סוציאליסט מדופרס ומאשים את כולם בחיים קשים ולא פיירים, במקום את האנשים העצלנים עצמם כמו ליאונרד כהן ז"ל.
דובי
23 נוב 2018 18:47:05לא בדיוק… ניק קייב יותר בקטע הזועם ציני
רועי ויינברג
23 נוב 2018 20:45:31הכתיבה של קייב לא מפנה שום דבר לחברה כמו דילן או פיט סיגר. יותר סיפורים
האווי לאסוף
23 נוב 2018 20:56:28נהדר דובי, תודה רבה
הייתי בהופעה של קייב בפארק תמנע, ב95 נראה לי. שעה לפני ההופעה, כשהוא סיים את החימום לעיני מאות האנשים שהקדימו להגיע, קייב פשוט ירד מהבמה, הסתובב בין הדוכנים (זה היה חלק מפסטיבל) ודיבר עם אנשים. בפשטות, בנעימות, וזה כשהוא בשיא תהילתו.
אחר כך הוא עלה שוב לבמה, ונתן הופעה מעולה, לגמרי לא הייתי מוכן לעוצמות שלו.
המשך הלילה היה סוריאליסטי אף יותר, אבל זה כבר סיפור אחר
יאיר
23 נוב 2018 20:57:04זה נהדר דובי, ממש כיף לקרוא
יאיר
23 נוב 2018 20:57:12אני אוהד מינסוטה כי אני אידיוט
שחר דלאל
23 נוב 2018 21:03:24נהדר דובי.
עגל שסבור שיש לפרק את דיוק
23 נוב 2018 22:40:05תודה דובי, נפלא כרגיל. אבל זו לא חוכמה זה קל לך כי יש לך כישרון כתיבה.
אני גם אוהב קבוצה המון שנים ולפעמים אני שואל את עצמי למה זה טוב? יש פה מישהו מהמגיבים, שכחתי מי, שעובר בין קבוצה לקבוצה בהתאם להצלחה הרגעית שלהן.
למה לא בעצם? יותר פשוט להיות פוליאמורי. לאהוד כמה קבוצות בו"ז.
לעבור לאיה אחרת זה קל בעיקר כשלא מעורבים ילדים 🙂
דובי
23 נוב 2018 22:47:33זאת לא בחירה בשבילי. אני אוהד את הקבוצה הזאת בלי שיש לי אפשרות להפסיק. לא כי אני רוצה. פשוט כי ככה זה.
עגל שסבור שיש לפרק את דיוק
24 נוב 2018 10:26:00הלואי שאישתי היתה מחויבת ככה כלפי . . .
דובי
24 נוב 2018 11:09:47אני לא אגיד שאמרת
סכין בגב האומה
24 נוב 2018 01:37:31ראיתי את קייב בפסטיבל אין מיוזיק בזאגרב ביוני האחרון – היה מדהים. אני חושב שאם מישהו חושב שאובמה כריזמטי, הוא מוזמן להגיע להופעה של ניק קייב ולקבל פרופורציות
ינון יבור
24 נוב 2018 09:11:04דובי
אני מגיע לזה רק עכשיו. ובהתחלה כמו בהתחלה – הלכתי לקרוא את הכתבה שלך מלפני 5 שנים – והיא נהדרת, תודה. ולגבי השאלה שאתה מציב שם מול פני האבולוציה לגבי המכוערים והטיפשים, אני יכול רק לשער שאולי לעיקרון ההכבדה של אמוץ זהבי יש קשר לעניין (-:
זהו, חוזר לכתבה
דינגו
25 נוב 2018 01:02:49יש לי חור בהשכלה בנוגע לניק קייב, ועדיין עשית לי כואב בלב שהחמצתי את ההופעות…