על הכתיבה, והניקס / דובי עופר

Related image

כמו שהודיתי בין השורות לפני כמה ימים, אני אוהד ניקס שלושה עשורים ושליש, מאז שהייתי בן 10. יש כאלה שמציינים מעבר לדו ספרתי בסיגריה שהם גונבים מההורים, יש כאלה שלוקחים שלוק יין, יש כל מיני צורות לדבר הזה. אני התאהבתי בניקס. אתם שואלים איך זה קרה, ואני מפנה אתכם לסיטואציה שסיפרתי עליה כאן לפני כמה שנים. כמעט כל מילה שנייה היא אמת. בכל מקרה, אני אוהב אותם. כבר הפסקתי לחשוב למה, כי זאת אהבה, אתם יודעים. ואהבה לא מחליפים כשהיא נעשית מכוערת וטיפשה. אהבה לא מחליפים כי אי אפשר. אי אפשר כי כל פעם שאני רואה את התכלת והכתום על המגרש משהו זז לי בלב, אפילו כשהם משחקים בלבן.

Image result for saint patrick knicks
הניקס בירוק במילוי מעופש

אני לא צריך תארים. תארים זה לכאלה שיש להם כוח לסחוב עונה שלמה של ציפיות, ומתח, ופלייאוף, וסדרה, ועוד סדרה, וגמר למען השם… פעם אחרונה שהניקס היו בגמר הייתי בן 24, סטודנט לתואר ראשון בחקלאות, עוסק בשאיבת דגימות דם מפרות למחייתי, חסון ומלא כוחות. היום אני בן 43. עובד סוציאלי, מטפל בעשרות ילדים, חלקם בני שנתיים ועדיין עלולים להשתין עליי באמצע הפגישה, אחרים אוטוטו מתגייסים וכבר קיבלו רישיון להרוג על הכביש אחרי טסט שלישי. זה שואב בנאדם. זה לוקח ממך כוחות ברמה כזאת שאתה חוזר מטיפול ביום שלישי בשמונה בערב ויש לך כוח בקושי למצמץ, שלא לדבר על לכוון כשאתה משתין, ואומר אלוהים, או מישהו, יש לי שעון מעורר לארבע וחצי כדי לכתוב מחר סקירה. oh god, what have I done??? ואז הילדה מעירה אותך בשלוש וחצי, ואתה הולך ויושב לידה ובחצי עין פותח ליג פאס (מתנת האל לברואיו) ובאמצע נזכר שהניקס בבוסטון וכבר מתחיל לסנן קללה ובכל זאת מסתכל.

ואנחנו מובילים!! אשכרה מובילים!! כאילו רבע רביעי, ויש סיכוי לניצחון… ובום, כל האייטיז חוזר אליך. כן, אייטיז. לא ניינטיז. ניינטיז זה למפונקים שאוהבים פלייאוף.

אייטיז ניקס זה צחנה שעולה למרחוק עם ג'ראלד ווילקינס וג'וני ניומן וקיקי וואנדווי, ומארק ג'קסון ו-MSG שפעמים ספורות בעונה רואה את כל העסק מתחבר למשהו ששווה בערך פי שש מאות שישים ושש מערכו על הנייר, ופתאום זה רץ, ומגניב וקולע, ואתה שמח. וזהו. זה מספיק.

אתם מבינים, לאהוב את הניקס זה הרגעים הקטנים האלה. זה סל מטורף שנכנס במקרה. זאת חסימה מקרית שנראית מדהים. אולי סל ניצחון מפתיע מהפינה. ופעם פעמיים בעונה התחברות של העסק למשהו מרטיט באמת. ואתה שמח. ואתה אוהב את הניקס ומוחל להם שוב על שנים של התעללות. ותמצאו לזה איזו התאמה פסיכואנליטית שאתם רוצים. אני מכיר את רובן, ומתעלם כשמדובר בניקס.

כי אותם אני אוהב, והם עושים לי לשמוח, ולהיות עצוב, וכועס, ומריר, ובעיקר מזכירים לי שהחיים נמשכים ויש בהם דברים קבועים, שלא הפסיקו מאז שאני ילד ועד היום, ולא משנה כמה סיפורים של הזנחה שמעתי, ופגיעות מכל הסוגים שאתם לא רוצים להכיר, והורות מתעללת, והצלחות של מטופלים, וכישלונות, ומשברים. כי תמיד יש את הניקס לחזור אליהם פעמיים או שלוש בשבוע לפנות בוקר, ולהרגיש שלמרות הכל, יש בתוך כל זה גם את עצמי.

ואם יש לי מקום לכתוב אליו, אז בכלל טוב.

אז תודה לכם על ההקשבה, והתגובות, ותודה לצוות הופס הנפלא שמלווה את העסק יוצא הדופן של כתיבת NBA למכורים לפחות פעמיים ביום, בגשם, בשמש ובשרב. לפנות בוקר ובאישון לילה, ולפני עבודה, ואחרי עבודה, ובין טיפול בילדים לעבודה באוניברסיטה, ובשכבנו ובקומנו. וכל זה רק כדי שיהיה לכם קצת כדורסל לקרוא ולהגיב עליו כל יום, כל היום.

אז תעריכו.

ותאהבו קבוצה, אפילו אם היא מחורבנת. כי לאהוב קבוצה מגדיל את החיים.

ואם אתם לא יודעים איך, אל תשאלו אותי. אני מטפל. לא יועץ.

Image result for thank you all

 

ואם כבר אתם פה, יש לי כמה השלמות קטנות לשבוע החולף.

קוראים מתמידים הופתעו בוודאי ביום רביעי האחרון, כאשר התעלמתי מיום השנה לחוויה המיסטית שפקדה את מי שהזדמן במקרה ליד אליהו תמורת סכום שנע בין 350 ל-3500 ש"ח. הכוונה היא כמובן להופעה של ניק קייב. עבור כל האומללים שהתקמצנו, שכחו, לא העריכו מספיק את הבנאדם וההזדמנות החד פעמית (דו למעשה, היו שתי הופעות), תדעו לכם שהפסדתם בענק. הפסדתם באמאמאמאמא של הענק. הפסדתם הופעה אדירה. מטורפת. מטרפת. אדירה. וכו'. היה שווה בקיצור. מי שלא היה באולם כשהאוסטרלי המופלא הזה סוחט מהקהל את כל מגוון הרגשות המוכר לאדם וכמה חדשים, ונכנס לקהל ומתמסר לקהל ומזמין את הקהל לבמה… כאילו אשכרה מזמין את הקהל לבמה! לא ילדה מתלהבת שתרייר עליו. חמישים! מאה! לא יודע כמה אנשים הוא העלה שם! חצי שעה היו איתו על הבמה!! פאק בנאדם. ואז היה את וורן אליס. הוא כנר. כמו יצחק פרלמן, אבל מהאגדות הנורדיות. הוא אדיר, והוא משתלב עם ניק קייב כמו כפפת איגרוף ליד של מייק איירון טייסון. כאן הם סתם מדברים על נינה סימון והשריטות שלה וזה תענוג. קייב ואליס. לא טייסון. הוא לא ידע מי זאת נינה סימון ואם היה שומע את השם היה חושב שזה משהו אכיל כמו אוזן.

וכאן, זה כבר יותר מוזיקלי, הם מבצעים יחד את whipping song. פעם קייב עשה אותו בקליפ עם הגיטריסט הגרמני שונא ישראל בליקסה ברגולד. כששומעים את הלפריקון המקפץ והכינור מצטרף, אפשר להגיד וואלה, יושב בול.

אז תל אביב. ניק קייב נתן הופעה מטורפת, כבר הבנתם. לעזאזל, אפילו את ship song, שיר דביק כמו מסטיק באוגוסט על המדרכה בערד, היה מרגש לשמוע.

ואז הוא התחיל את the mercy seat. למי שלא מכיר, השם במקורו מתייחס לכסאו של האל במרומים, והוא כינוי לכסא החשמלי, זה שהורגים איתו. במקור, למיטב ידיעתי, שר אותו ג'וני קאש במגוון ביצועים נפלאים. כאן, ניק קייב מבצע. הוא מתחיל יחסית רגוע. כלומר יותר קצב מביצועים אחרים שלו לשיר בהופעות, אבל עם גיטרה אחת ומקצב מעורר ציפייה לבאות. אתה כבר מכיר את השיר ואומר לעצמך הנה, הוא מנסה להיכנס לי לנשמה. הפעם אני הולך לקלוט את זה. ואז אתה נסחף. ואז אתה שוכח הכל חוץ מהמכשף על הבמה ומה שהוא עושה לך באוזן, ואז אתה קולט שלא ניק קייב נמצא לך פתאום בנשמה, אלא סמיטריילר כפול מלא בתרנגולי הודו שכרגע מתחילים להתעורר. וזה זז וזה מזיז וזה מתחיל לטלטל את הנפש.

ואז מישהו זורק חזיז למשאית. (זה דימוי בלבד, ידידיי יפי הנפש. אף תרנגול הודו לא נפגע במהלך הכתיבה ואתם מתבקשים לא לזרוק חזיזים… הבנתם).

ופתאום הוא בבית הרביעי! או החמישי! או בתופת! והוא לא מפחד למות!! ותרנגולי ההודו מתפרעים ואתה כבר לא יכול להכיל את כל זה כי זה פאקינג סמיטריילר מלא בנידונים למוות שכרגע הודו! או שיקרו! ותרנגולי הודו שצורחים על הבמה! וגיטרות… ואיפה מתחיל ניק קייב ואיפה מסתיים העולם, וזהו. אין יותר כוח. ומחיאות כפיים וכולם מסביב מחפשים נשימה, ואז הוא מתחיל את השיר הבא ואתה אומר פאק!! ככה אני רוצה להיות בגיל 61!

אז זה הביצוע מלפני שנה. תצפו ותראו מה הפסדתם.

דובי

אנטומולוג, עובד סוציאלי ומטפל.. גר בערד וגם במייל dubiduofer@gmail.com

לפוסט הזה יש 55 תגובות

    1. על הניקס אני מבין. לי ישנה אותה אהבה בלתי מובנת ללוזרים עם תקווה בלב שהעונה יקרה הנס והם יתעוררו לחיים.

      אבל ניק קייב? מי זה ניק קייב? נשמע לי אותו דפוק בראש, סוציאליסט מדופרס כמו ליעאונרד כהן.

  1. חשבתי שזה טור טוב ואז הגיע החלק על ההופעה של ניק קייב. הערב הגדול בחיי עד עכשיו. חוויה כמעט דתית ושעתיים של שלמות, באמת. הייתי מעריץ ענק עוד לפני ההופעה וזה רק גדל אחריה. אין עוד מלבדו

    1. דרך אגב, המקור של mercy seat זה קייב מ-1989 ב-tender pray המצויין. קאש עשה לזה קאבר בסדרת אלבומי הקאברים שלו

      1. כן, דה מרסי סיט זה שיר של ניק וקאש עשה לו קאבר. שניהם בטופ 2 של השירים בכל הזמנים.
        אבל גם לקייב והבאד-סידס יש אלבום קאברים מדהים, קיקינג אגיינסט דה פריקס, עם גירסאות מעלפות ל"היי ג'ו" של הנדריקס, ל"אול טומרוז פארטיז" של ולווט אנדראונד, ועוד. קאברים כמו שצריך – שונה מאוד מהמקור האגדי (כי למה בכלל להתחרות), ויפה לא פחות.

        1. אלבום קאברים מדהים. הקאבר שלו ל-folk singer של קאש (נקרא the singer) מצויין. מיק הארווי ובליקסה ביצ'גרלד בשיא תפארתם

          1. מסכים. הזדמנות טובה לשתף בפלייליסט הקייב שלי:

            bit.do/WeinbergBadSeeds

            75 השירים האהובים עליי שלו. הפסקול של השנתיים האחרונות מבחינתי

          2. jack the ripper ו- loverman שירים אוברייטד ברמות
            חסרים לי הרבה אבל מן הסתם זה טעם אישי
            sorrow's child
            kristina the astonishing
            dig lazarus dig
            טוב עדיף שאני אפסיק, בסוף שנינו נסכם על כל הדיסקוגרפיה וזהו. הכי פשוט.

          3. אהה סליחה אז פספסתי.
            מזל שלא אמרת טרו שוטינג כי אצל קייב זה יכול להיות גם הטייטל של האלבום הבא.

  2. דובי תודה רבה! פשוט פוסט מופלא על הקשר בין אדם וקבוצה שבוחר לאהוד . בתור אוהד הפועל ת"א בכדורסל אני יכול למצוא קווים מקבילים ולא מעט נק' הזדהות לתחושות שעלת כאן.

  3. והלב… אוי הלב…
    קבוצה היא כמעט כמו אימא
    אבל יותר מהכול, היא געגוע לימים בהם הכדור היה עבורך הדבר החשוב ביותר בעולם.
    מה שכתבת מהלב, הגיע ישירות אלי לתוך הלב.
    תודה.

  4. תודה.
    נראה שאתה ממש אוהב את ניקס קייב
    (ואם יתברר שאתה גם מעריץ של ניק קרשו אז בכלל האהבה שלך לניקס באשר הם תקבל משמעות חדשה ☺️)

  5. אני לא בטוח במה אני מקנא יותר,
    בהופעה של קייב,
    או ביכולת שלך להניח מילים על הדף (גם אם הוא ווירטואלי).

    נראה לי שיכולת חרשות העט שלך, מנצחת.
    את קייב כבר יצא לי לראות בלייב פעמיים (93', ו-95'. היו ימים שחיפה הייתה על המפה…),
    כאשר ב-2 המקרים זו הייתה חוויה אדירה.

    לכתוב ככה?
    את זה כבר לא ייצא לי לעשות…

    תודה, דובי, פוסט נפלא. חוויה מתקנת, אחרי שבוע לא קל שעובר על עכברי ההופס.

  6. וואוו דובי!
    אחד הטובים שלך והיו לא מעט.
    יכול להיות שגרמת לי לחזור לקבוצה היחידה שאיכשהו הייתי קרוב לאהוד, למרות שבוגי כבר לא משחק שם.
    כבר פותח קבוצת וואטסאפ עם זיו 😉

  7. אייי דובי חיממת את הלב. כל כך שמח ששמת גם קישור לפוסט השני שלא נחשפתי אליו קודם. כל כך מזדהה איתו. אולי זה יגרום לי להשלים את המקבילה שלי.
    רק שתדע שבכל פעם שאתם יותר הארדווי או פורזינגיס או מי שזה לא יהיה ממישהו יש לי חיוך קטן בלב במחשבה עליך.
    כל כך התבאסתי שלא יכולתי להיות בהופעה ההיא. זה לא שלא יצא לי לראות אותו כבר שלוש או ארבע פעמים פשוט אין עוד אומן שכל כך מתמסר לקהל בהופעות שלו וזה תמיד המופע של שיא הרגש. שמח בשבילך וגם בשביל רועי ועוד כמה חברים כאן שאני יודע שנכחו על שנפל בחלקכם ותודה ששיתפתם.

  8. כל כך גרמת לי עכשיו לשים פלייליסט של קייב!
    לראות ניקס עוד לא גרמת לי..

    כתיבה אפלולית, זוהרת, שורטת, מכווצת, מרחיבה, מרימה ומורידה.
    באמת שכל טור כזה הוא חווייה

  9. נהדר דובי!
    איזה אתר מופלא. אמנם בגללו אני כבר לא מסוגל לקרוא ספרים, אבל קדימונים, סקירות, מעורבים, סיפורים מהתיבה, מחשבות כדורסל ועוד ועוד מכפרים על כך..
    הלוואי והניקס יחזרו להיות רלבנטיים בליגה. מי יודע- איזה דוראנט כזה יכול לגרום לזה לקרות.

  10. מעולה דובי.מסכים איתך לחלוטין. כתבתי את זה כבר פעם. קבוצה שבחרת לאהוב בתור ילד מלווה אותך לאורך כל התחנות בחיים ואפשר לומר שלא משנה אם הקבוצה מסריחה או גרועה זה אחד הדברים היציבים שיש לך בחיים וניצחון של הקבוצה שלך תמיד יעלה חיוך על השפתיים לא משנה כמעט הסיטואציה שבה אתה נמצא

  11. איפה היית כשניק קייב הגיע לארץ בפעם הראשונה, בזמן אמת כשהיה משיח, ואנשים שנדחסו עד עילפון לא האמינו עד הרגע האחרון אם זה באמת קורה, והתחרפנו כשהוא עלה בלי לדבר יותר מדי ומייד פתח את ההופעה עם, ובכן, נחש מה:
    https://www.youtube.com/watch?v=LS-6v4tha9M

  12. טור מרגש וסיומת הולמת.
    כן, גם אני ואשתי היינו בהופעה השניה.
    שורה אחרונה (לא צחוק, להשיג כרטיסים היה סיוט).
    אנחנו 2 מתוך 4 מקומות אחרונים פנויים בשורה.
    ולשני המקומות הנוספים מחליקים באלגנטיות חבר ילדות שאולי לא ראיתי 15 שנה ואשתו. היה צחוקים.
    ואח"כ ההופעה… ואו….
    אני לא ממש אוהב הופעות (הייתי לפני חצי שנה בפרל ג'אם… לא ממש נהנתי) אבל ניק קייב….. אני ספיצ'לס
    תודה דובי על הטור ועל שהזכרת את ההופעה הזו 🙂

  13. אתה יחיד במינו דובי. תודה.
    בתור אוהד של קבוצה "גדולה" (כמעט לשעבר) יש לי לפעמים קנאה באוהדי היריבה העירונית הקטנה על כך שבשבילם הצלחה היא דבר נדיר בהרבה אבל כשהיא מגיעה היא ממלאת את הלב בצורה הרבה יותר גדולה ושלמה. שנות סבל גורמות להצלחה שבאה אחריה לעלות לגבהים אחרים.

  14. דובי, טור נהדר
    בכל פוסט שלך יש טביעת אצבע של הנשמה שלך.
    יש שיגידו מייוסרת, ואני טוען שלווה ומכילה.

  15. פוסט מעולה דובי!

    אחרי העונה האחרונה של יוסטון, אני בהחלט יכול להעיד שכשהקבוצה שאתה אוהד חווה עונה מעולה, הלחץ והציפייה שלך כאוהד יכולה פשוט לשבור אותך.
    עד שלא חווים לפחות אליפות אחת, המתח והאי-וודאות הורסים את כל החווייה, לא משנה כמה הקבוצה משחקת יפה ונראית טוב.
    וגם אם בפלייאוף היא שומרת על הרמה, בסוף תגיע איזה מתיחת האמסטרינג לשחקן מפתח 😕

  16. תודה דובי פשוט כתיבה משובחת כל פעם מחדש.
    החוויה עם הניקס מזכירה מאוד את מעגל האלימות אבל לך אין תקווה לצאת ממנו.

  17. על הניקס אני מבין. לי ישנה אותה אהבה בלתי מובנת ללוזרים עם תקווה בלב שהעונה יקרה הנס והם יתעוררו לחיים.

    אבל ניק קייב? מי זה ניק קייב? נשמע לי אותו דפוק בראש, סוציאליסט מדופרס ומאשים את כולם בחיים קשים ולא פיירים, במקום את האנשים העצלנים עצמם כמו ליאונרד כהן ז"ל.

  18. נהדר דובי, תודה רבה
    הייתי בהופעה של קייב בפארק תמנע, ב95 נראה לי. שעה לפני ההופעה, כשהוא סיים את החימום לעיני מאות האנשים שהקדימו להגיע, קייב פשוט ירד מהבמה, הסתובב בין הדוכנים (זה היה חלק מפסטיבל) ודיבר עם אנשים. בפשטות, בנעימות, וזה כשהוא בשיא תהילתו.
    אחר כך הוא עלה שוב לבמה, ונתן הופעה מעולה, לגמרי לא הייתי מוכן לעוצמות שלו.
    המשך הלילה היה סוריאליסטי אף יותר, אבל זה כבר סיפור אחר

  19. תודה דובי, נפלא כרגיל. אבל זו לא חוכמה זה קל לך כי יש לך כישרון כתיבה.
    אני גם אוהב קבוצה המון שנים ולפעמים אני שואל את עצמי למה זה טוב? יש פה מישהו מהמגיבים, שכחתי מי, שעובר בין קבוצה לקבוצה בהתאם להצלחה הרגעית שלהן.
    למה לא בעצם? יותר פשוט להיות פוליאמורי. לאהוד כמה קבוצות בו"ז.
    לעבור לאיה אחרת זה קל בעיקר כשלא מעורבים ילדים 🙂

  20. ראיתי את קייב בפסטיבל אין מיוזיק בזאגרב ביוני האחרון – היה מדהים. אני חושב שאם מישהו חושב שאובמה כריזמטי, הוא מוזמן להגיע להופעה של ניק קייב ולקבל פרופורציות

  21. דובי
    אני מגיע לזה רק עכשיו. ובהתחלה כמו בהתחלה – הלכתי לקרוא את הכתבה שלך מלפני 5 שנים – והיא נהדרת, תודה. ולגבי השאלה שאתה מציב שם מול פני האבולוציה לגבי המכוערים והטיפשים, אני יכול רק לשער שאולי לעיקרון ההכבדה של אמוץ זהבי יש קשר לעניין (-:

    זהו, חוזר לכתבה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט