למה אני מתרגש מדריק רוז- 50 הנקודות שלו?

דרק רוז היה בחירה ראשונה בדראפט, ורוקי העונה.
דרק רוז היה ה-MVP הצעיר בתולדות הליגה בגיל 22.
דרק רוז היה הדבר הכי קרוב לג'ורדן בבולס מאז ג'ורדן.
דרק רוז היה חשמל על הפרקט, זרם בגוף, חתול-מפלצת בלתי עציר.
דרק רוז היה שחקן שהיית מתענג על כל שנייה של גדולה על הפרקט, התפוצצות בדאנק, להטוטנות אווירית, שבירת קרסוליים, קסם עם כדור כתום דבוק ליד.
כשראית אותו משחק, לא הצלחת להבין איך אפשר לשמור על שחקן כזה – הוא ניצח את כולם.
דרק רוז היה שם משתמש של כל כך הרבה מגיבים בפורומים של כדורסל.

הבעיה היא שדרק רוז היה.

פציעה מהסוג שרוז עבר, כואבת לא רק פיזית.
שחקן NBA בטופ של הקריירה, שחוזר מעוד מהלך וירטואוזי, אבל בנפילה אחת שמפרקת שנים על גבי שנים של עבודה סיזיפית, שנים על גבי שנים של קרבות במגרשים, התמודדות עם מיליון לחצים, שכונת מוות בשיקגו, ומסע שהיה שובר כל אדם שדעתו שפויה.

אז עכשיו אחרי שעברתם דרך ייסורים של חזרה לתפקוד וליכולת שמזכירה קצת ממה שהיית בעבר, בום, עוד פציעה, אותו סרט.

זה מפרק בן אדם.

כבר הגעת לבאר, ומישהו למעלה מתעקש להפיל אותך לקרשים פעם אחרי פעם.

צריך להיות משוגע לא להישבר.

כשדרק רוז אומר, אחרי שקלע 50 נקודות, אחרי שתי פציעות, I WORK MY ASS OF, וכמעט מתייפח בבכי, זה מרגש, וקשה שלא לבכות איתו.

כשאתה מתחיל לדמיין מה הוא עבר, אתה מבין שרגע כזה של אנושיות טהורה, הוא מסוג הדברים שהופכים את המשחק הזה ליותר גדול מכל סטטיסטיקה.

תודה לך דרק רוז, על ההשראה והאופי.