Pop wins
אז סן אנטוניו ניצחה את משחק 1. כצפוי היה משחק צמוד. המשחק הוכרע בסופר-שוט שלא מהעולם הזה של טוני פרקר עם הרבה מזל, הרבה נחישות והרבה יכולת. השיפוט היה הוגן (אהבתי את ה-no call לעבירת תוקף על מנו ג'נובילי, שחקנים צריכים להישאר על הרגליים כל עוד הם מסוגלים לכך פיזית כל דבר אחר הוא לא עבירת תוקף) וזה לא מעט במשחק בית של מיאמי בליגה של סטרן.
כדאי מאוד לאוהדי מיאמי לא להתבלבל. העובדה שהמשחק היה צמוד, ואפשר להיתלות בתירוצים של עייפות שהובילה לאיבודי הכדור ברבע הרביעי, הסל המשוגע של פרקר והפסיביות של לברון לא מעידים על כך שהניצחון של סן אנטוניו הוא נקודתי ומיאמי היא עדיין הפייבוריטית שרבים מביניהם חשבו שהיא.
מבין שתי הקבוצות סן אנטוניו היא זאת שעשתה יותר טעויות לא מחויבות לדעתי, ויש לה את הסיכוי הטוב יותר לתקן אותן (למשל העבירה ששלחה את אלן ל-3 מהקו). לא פחות חשוב מכך: לנארד 0 מ-4 מהשלוש, ג'נובילי 2 מ-5 ניל 1 מ-5, היחיד שפגע מ-3 היה גרין, והרוב המוחלט של השלשות האלה היו שלשות חופשיות לגמרי, מיאמי לא יכולה להמשיך לבנות על אחוזים כאלה מה-3 של סן אנטוניו, אם ניל ולנארד מתאזנים ל-40% מהשלוש המשחק הזה נגמר דו סיפרתי.
הנקודה היא, שמבין הקבוצות הקבוצה שמיצתה פחות מהפוטנציאל שלה היא סן אנטוניו. והיא ניצחה. בחוץ. Just saying.
אבל הנקודה שהכי עניינה אותי באופן אישי במשחק הראשון מעבר לשאלת וייד ולברון הייתה שאלת ספולסטרה. אני חושב שזאת אחת השאלות המעניינות בספורט בכלל – מה היא השפעת המאמן על סיכויי ההצלחה של הקבוצה. האם מאמנים באמת משפיעים או שהספורט בכלל והכדורסל ב-NBA שייך למי שנמצא על המגרש? בתור מי שקריירת הספורט הפעילה שלו נגדעה בגיל 15 בשל העובדה שלא הייתי טוב מספיק (true story), ובתור אוהד מושבע של סידרת משחקי המנג'ר, אני שייך לאסקולה שמייחסת חשיבות רבה למאמנים.
ומי שהסתכל על המשחק הזה מהפריזמה של המאמנים ראה קרב מרתק בין… לא, זה שקר. ראה שחיטה כשרה של מאמן אחד את עמיתו.
הנה ארבע דוגמאות מרכזיות לכשלון של ספולסטרה ומה פופ עשה מנגד.
שימוש לא נכון בכוכב:
אני לא ארחיב יותר מדי כי מנחם כבר כתב על זה, אבל העובדה שכל העולם ראה שלברון אפקטיבי בפוסט ופחות אפקטיבי כשהוא מקפיץ מקפיץ מקפיץ וזורק מקילומטר וספולסטרה לא הצליח או לא ניסה לגרום לו לשחק באופן המתאים למשחק הזה, היא כשל חמור. לעומתו, פופ אפילו לא היה צריך להגיד לשחקנים איך לשחק הם עושים את זה כבר 10 שנים, דנקאן יודע ששני הכלים שלו זה לעמוד בחצי מרחק ולזרוק אם לא יוצאים אליו או לעשות מהלכים זריזים ונאים בפוסט על השחקן שלו, והוא לא מנסה לעשות כלום אחר. טוני פרקר יודע שהוא צריך להכניס כדורים לדנקאן ובמידת הצורך לחדור לסל ולתת נקודות חשובות. ג'ינובלי יודע שהוא יכול לחדור לסל כשיש לו נתיב אבל שבגילו התרומה המרכזית שלו היא הזריקה מבחוץ והוא יודע להתמקם נכון בשביל לקבל את הכדור הנכון מפרקר. וזה נכון גם לגבי גרין, ניל, לנארד, ספליטר וכל שחקן אחר בספרס, כך נראת קבוצה מאומנת.
וויתור על הגובה של בוש:
סיפור בוש דורש וועדת חקירה. אחי, אתה גבוה, עזוב אותך שהיית צריך לעבוד 6 שעות ביום בקיץ ולהעלות 10 קילו של שרירים ואף אחד לא היה יכול עליך, גם במצבך הנוכחי אתה לא צריך לפחד לשחק פנימה על ספליטר, במקום זה, כמו כל מיאמי הוא הסתפק בזריקות מבחוץ, וכך, במקום לכווץ את ההגנה של הספרס הוא הרחיב אותה. וזה מבלי להזכיר את השלשה המטומטמת ברבע הרביעי. הסיפור של בוש הוא באיזשהו מקום סימפטום של מיאמי כולה, קבוצה שנכון להיום מסתפקת בקל ובנוח, זה תפקיד של מאמן להוציא אותה מה-comfort zone ובינתיים זה פשוט לא קורה. מנגד אפשר לראות איך שחקן כמו ספליטר שאין לו כלום על בוש, ושסבל ממשחק חלש בסה"כ הולך פנימה ועושה 4 נקודות חשובות בצבע ברבע הרביעי, לוקח ריבאונד התקפה חשוב, ונמנע מלאבד כדורים, בוש קלע 13 ב-6 מ-16 וחירב לפרקים את המשחק של מיאמי במקום לבנות אותו.
הוצאה בו"ז של לברון ווייד:
הרבע הרביעי מתחיל ולברון ווייד על הספסל, אוקיי, הרבע מתקדם ומתקדם והם נשארים על הספסל, רק אחרי 4 דקות הם חוזרים פנימה. אז ישאל השואל מה הבעיה פה? לברון שיחק 41, יותר מכל אחד אחר על המגרש, וייד שיחק 35, זמן מכובד במצבו, וכל זה אחרי סידרת 7 משחקים מתישה.
אז מה באמת הבעיה? קודם כל שאת דקות המנוחה שלך אתה מנסה ככל האפשר לתת ברבעים השני והשלישי ולא ברביעי שם מוכרע המשחק. אתה גם לא רוצה להישאר בלי הכוכבים שלך וגם לא לפגוע במומנטום של השחקן והקבוצה.
אבל חמור מכך, כשמסתכלים על הרוטציה של הספרס, אף אחד לא שיחק 40 דקות, אבל זה היה מורגש פחות. למה? כי כמעט לא היה מצב שדנקן ופרקר ישבו על הספסל באותו זמן, כי בשום שלב לא הייתה על המגרש חמישייה שהסתכלת עליה ואמרת: בואנה, אין מצב שהם עושים סל.
הנה החמישייה של ספולסטרה בפתיחת הרבע הרביעי: אלן, קול, אנדרסון, מילר, בוש. מי בדיוק אמור ליצור פה? מכאן באו רצף של איבודי כדור ו-empty trips שהיוו את הבסיס לחזרה של מיאמי.
חוסר השפעה טוטאלית על השחקנים:
אני חולה על ההשמעה של השיחה בין המאמן לשחקנים בפסקי זמן, זה מוסיף מימד נוסף וכל כך משמעותי להבנה של המשחק ומה מניע אותו. דוגמא היסטורית – עדי גורדון אומר לגרשון שיפסיק ל*** את המוח ויתן לו את הכדור, וכל השאר היסטוריה.
ברגע מסוים ברבע הראשון פופ לקח פסק זמן בו הוא רצה לעצור את רצף המתפרצות של מיאמי שסיכן לו את תכנית המשחק. אז הוא אמר לשחקנים: "אתם לוקחים זריקות טובות ומחטיאים, בסדר, לא איכפת לי מזה, אבל אתם לא יורדים להגנה ונותנים להם סלים קלים, תתחילו לרדת להגנה".
זהו.
הירידה להגנה של סן אנטוניו השתפרה מהרגע הזה בשתי דרגות.
רבע רביעי, פסק זמן של סן אנטוניו, פופ לוקח פסק זמן נותן לשחקנים כמה שניות לנוח, משוחח עם פרקר כמה שניות ושולח אותו להעביר את פסק הזמן, ובכך מאותת לו שהוא סומך עליו ושהוא מנהיג את הקבוצה.
שני רגעים קטנים שמדגימים את ההשפעה האדירה של פופ על השחקנים שלו.
ספולסטרה? המשחק של מיאמי היה flat לגמרי, לא ראית שום שינוי כתוצאה מפסקי זמן או הפסקות רבע.
ראוי לציין שעד עכשיו ספולסטרה הראה שלוש מיומנויות מרכזיות כמאמן – בניית שיטה שמתאימה לקבוצה (הסמול בול, המשחק המתבסס על חיתוכים, שלשות ולברון), יכולת להסתדר עם כוכבים ולהשאיר את כולם פחות או יותר מרוצים ויכולת לעשות התאמות ממשחק למשחק.
מיאמי לא הפסידה פעמים רצוף בפלייאוף הזה, האם זה ישתנה ביום ראשון?
אם תשאלו אותי, הרבה תלוי בספולסטרה. וזה לא אומר דברים טובים לאוהדי מיאמי.
ניק
7 יונ 2013 18:54:36מסכים בהחלט. אין על הפופ.
אפלטון
7 יונ 2013 19:22:42true story!
מנחם לס
7 יונ 2013 19:36:31כפי שכבר כתבתי בסיקור המשחק, ודור הסכים איתי, לברון שיחק משחק שמייקל ג'ורדן לא היה משחק לעולם. לכן אפילו הרעיון להשוות בין שניהם הוא אימבצילי. מייקל היה מבזבז 3/4 משחק על קו השלוש? בחיים לא.
לברון הוא קלעי בינוני לחלוטין מרחוק, וכל זריקה שלו היא בזבוז מחלט. תכניס את ג'יימס ג'ונס שיזרוק במקום לברון. אם לברון משחק בחוץ זה צריך להיות רק עבור כניסה פנימה. הבעייה של לברון היא צעד ראשון ידוע לחלוטין. אין לו את ההטעייה של קובי, או את ההזדחלות של מאנו ג'ינובלי, והוא לא עשה פיק-אנד רול אחד כל המשחק. אז כל הגנת הספארס "התרחבה" ומנעה מריי אלן וממייק מילר שטחים חופשיים לזריקה.
הגדולה של מיאמי היא שאחרי כל תצוגה חלשה כמו אמש (ונא לא לשכוח שהיא כולו הפסידה ב-4 והיתה די קרובה לנצחון) היא מופיעה כקבוצה חדשה. אני לא יודע כמה מזה היא תרומתו של ספו, או השחקנים עצמם מחליטים לדשנות את משחקם. אבל העובדה היא שנגד אינדיאנה אחרי משחק חלש בא משחק מצויין.
אז אני מאמין שמיאמי תשווה ל-1-1, ותנצח אחד מתוך 3 בחוץ.
הקבוצות תחזורנה למיאמי במצב 3-2 לספארס עם שני משחקי בית למיאמי. מה יהיה? כפי שכתבתי אתמול,
TOO CLOSE TO CALL
מוש
7 יונ 2013 19:49:07לא יודע מה ספולסטרה יכין לקראת המשחק הבא, אני בטוח בדבר אחד. לברון יחדור פנימה, והרבה. מידיי הרבה? אולי. אך זה לא תלוי בספולסטרה, הוא לא יתן לעצמו לחזור שוב על הטעות הזו.
יניב
7 יונ 2013 22:13:31אני מסכים עם דור אבל זה העניין בלאמן קבוצת כוכבים שאתה מאמן צעיר אז אין מה לעשות מחות נשמעים לך ואתה פחות יכול להגיד להם מה לעשות כשהכל הולך אז מקשיבים למאמן והכל סבבה ברגע שמתחיל הקושי אז הכוכבים מחליטים בעצמם מה לעשות. אין ספק בכלל שבעקבות הנצחון של בן אנטוניו המשחק הבא לדעתי יכריע את הסדרה כי סן אנטוניו יהיו חייבים לנצח עוד פעם אחת לפחות במיאמי וכמו שמנחם אמר משחק שישי ולצורך העניין שביעי במיאמי לא מבשר טובות ולכן הם חייבים להשיג את הנצחון הנוסף עכשיו
א.ב
7 יונ 2013 23:21:19לא ההיפית בונה על ״התיישרות״ של האחוזים של סן אנטוניו משלוש. ההגנה של מיאמי על הקלעים הייתה מדהימה, מהירה, עם חילופים בחסימות כך שלפעמים ראית את בוש או אסלם על פארקר וגרין, העיקר שסן אנטוניו לא תהרוג אותן משלוש.
א.ב
7 יונ 2013 23:21:52לא הייתי בונה…. בהתחלה של התגובה הקודמת.
יובל עוז
8 יונ 2013 02:42:18לגבי בוש-הוא ניסה באחד האוף סיזונס להעלות מסת שריר אבל טען שזה גורם לו לבעיות ברכיים. מעבר לכך, הוא צריך להחליט כבר מה הוא. הוא לא כוכב, אבל הוא גם לא רול פלייר. 5 ריבאונדים ב35 דקות זה נתון מביך ועל הקליעה נאמר כבר מספיק. כרגע בוש לא מביא שום דבר מיוחד למשחק של מיאמי והוא צריך, לא, הוא חייב או להתחיל לתת את החיים שלו מתחת לסלים או למצוא את הקליעה שלו בחזרה. אחרת, עדיף כבר את כריס אנדרסן על המגרש
ינון יבור
8 יונ 2013 06:29:00כמה דברים:
1. דווקא בדקות שלברון ודויין ישבו בחוץ ההיט הסתדרו מצוין והגדילו את ההפרש. המהפך בתוצאה קרה on their watch
2. אני מסתייג מההתלהבות הכללית מדאנקן. אני ראיתי הרבה יותר מדי מהלכים בהם הוא מוותר על מובים בפוסט, שהם הלחם והחמאה שלו ואמורים גם להיות אופציה מס' 1 או 2 בהתקפה, לטובת זריקות חצי מרחק של גארי ניל ודומיו בסוף שעון. הוא יותר מדי פסיבי בהתקפה ונראה שמסרב/מפחד "להתלכלך" תחת הסל. אני מקווה שפופ יעיר אותו, כי יש שם פוטנציאל לנזק רציני למיאמי.
3. עצם זה שהבריחה נעשתה באמצע הרבע הרביעי, והעובדה שהיא כללה מספר איבודי כדור לא מחוייבי המציאות של מיאמי, מצביעה יותר מהכל על זה שההיט נפלו מהרגליים, ככל הנראה (גם) בהשפעת הסדרה הקודמת. מעניין איך יהיה הפוקוס שלהם במשחק הבא ברבע הקובע.
4. בשנה שעברה ניל, גרין ודומיהם התאדו בגמר המערב והיו נון-פקטור. הפעם, לפחות לפי המשחק הראשון, יש לשלישייה הגדולה של ס"א עם מי לצאת למלחמה.
5. מאט בונר ודיאו נראים מיותרים קצת. הייתי שמח לראות את הבולדוזר הבליירי מנסה לנצל קצת את יתרון הרוחב שלו על "גבוהי" מיאמי, בדומה לאינדיאנים מהסיבוב הקודם.
6. אני לא אוהב את שם התואר המיותר שמוצמד להיט לא פעם, "אינסטנט". זו קבוצה שכבר שלוש שנים (!!) מגיעה לגמר. היא נבנתה אתמול, ורואים היטב שיש לה חסרונות. התקליט הזה נשבר כבר לפני שנתיים, והוא חורק ומעצבן באוזן. יאללה – לעבור הלאה.
7. לט'ס גו ספרס!!!
ינון יבור
8 יונ 2013 06:31:25** "היא לא נבנתה אתמול…"
ברבור שחור
9 יונ 2013 12:19:53תפסיקו עם ההערכה המוגזמת הזאת למיאמי..חוץ מלברון אין שם שחקן אחד בכושר בינוני פלוס.
אולי מיאמי תגנוב משחק אחד בסדרה…השיטה של פופ תנצח…
אם כבר אתם רוצים לכתוב טור אז תכתבו על השיטה של סן אנטוניו איך הכל מתחיל ונגמר בזה ששחקן שעולה למגרש יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות וגם מבצע…פשוט מאוד