(אני מכניס פוסט זה ללא קריאה נוספת! הוא ניכנס כפי שהוא ניכתב)

כמה מהתגובות גם בבלוג החי בעת המשחק של מיאמי נגד אינדיאנה, וגם לפוסט האחרון שלי "נשמה של אלופים" גילו לי לפחות אובססיה קומפלסיבית ממש באהדה ובשנאה למיאמי. אני מודה שלי יש יד בדבר בהצתה של האש, אבל אחרי שהיא הוצתה, הבעירה הפכה לבלתי ניתנת לשליטה. אותו דבר היה לי בדה-באזר כשמולי עמדו כל ה-20 כתבים שלהם, ואיתם 98% מגולשיהם הפסואדו-מתוחכמים ופסואדו מבינים, עד שכשמיאמי זכתה באליפות כפי שנבאתי,  זה היה למעשה (לשמחתי!) הסוף שלי בדה-באזר, כשאחד מהכתבים החשובים (ואחד משלושת המייסדים) ביותר שלהם שלח לי אימיילים של נאצה ממש כשהוא מכנה אותי "שטן" וטינופת.

ידעתי אז שאין לי מה להמשיך שם, וניפרדתי כחבר מרונן דורפן, כשהוא, גיל שלי, ובני תבורי נשארו ידידי היחידים משם, ואני נמצא בקשר איתם עד היום כשאני מגיע ארצה.

מה שאני מנסה לומר הוא שהאוססיה הזאת היא ממש מסוכנת, כמו הגולש שכתב תגובה לפוסט הקודם עלי ועל ספואלסטרה 'המזדיינים'. ישנם כמה גולשים שלוקחים את כל העסק עם מיאמי הביתה, ולא מצליחים להיפטר מזה.  אחד מהם התחיל עם "הניקס תנצח את מיאמי בגמר".  כשהפייסרס גברו על הניקס הוא לא הצליח להירגע וקיווה שהפייסרס ינצחו את ההיט כדי שהוא יוכל לכתוב "גם הניקס היו מנצחים את ההיט אם היו עולים לגמר". אבל כשאינדיאנה ניצחה, אז זה הפך ל-"אינדיאנה תנצח את ההיט בגמר". לפתע – כשההיט ברחה, הוא נעלם עד סוף המשחק. ופתאום חזר בסוף עם מוטו חדש "סן אנטוניו תנצח את ההיט". בסופו של דבר הוא יצדק כי מישהו ינצח את ההיט; אם לא השנה אז בשנה הבאה, או בשנה שלאחריה. על אובססיה וטרוף כזה אני מדבר. אלה הדברים המסוכנים שעלולים לקרות לאוהדים שלא מצליחים להבין שזה בסך הכל ספורט, והרבה בו תלוי בכלל במזל.

אני כתבתי אמש את ה-"נשמה של אלופים" והלכתי לישון כשכמעט שכחתי מהמשחק עד הבוקר, כשקראתי כמה מהתגובות. אילו ההיט היו מפסידים אמש, הייתי כותב בדיוק אותו מאמר, אבל הפוך: במקום "נשמה של אלופים" הייתי כותב "נשמה של לוזרים", וקורע את לברון, דוויין, כריס בוש, ויותר מכל ספואלסטרה. כי זה ספורט. זה היופי שבספורט: יום אחד אתה אסל ויום שני בסל. יום אחד אתה מלך, ויום שני אתה דרק. בספורט אתה טוב רק כפי שהיית במשחק האחרון. ?"WHAT HAVE YOU DONE FOR ME LATELY" הוא המוטו השלט.

לכן כשמיאמי פישלה מאד בשלושה משחקים נגד אינדיאנה כתבתי וקטרגתי על ספואלסטרה הפחדן שפוחד להכניס את מייק מילר. אבל אמש הוא הפך לגיבור: הוא החליט להתגבר על פחדנותו, ולכבד את מייק מילר על מה שעשה במשחק הקודם כשניכנס לכמה דקות והחזיר את ההיט למשחק אחרי שפיגרו ב-15 עד ל-4 הפרש.

באופן כללי ספואלסטרה יכול להתגאות בהישג שאף מאמן אחר מכל ה-30 לא יכול להתגאות בו: שלוש עליות רצופות לגמר, מהן ניצח אחת, ואני מאמין שינצח את השנייה. לא ינצח? תאמינו לי שאתן את כל הכבוד לפלח. אבל אם מיאמי תנצח, ואם אראה כמה דברים גאוניים שספואלסטרה הוציא מהשרוול, כמובן שאכתוב כיצד הפיליפיני הגיע למדינת המכסיקנים ללמד את הפלח פרק או שניים בחקלאות.

אמש ספואלסטרה גרם לשני שינויים מרכזיים שניצחו את המשחק. שוב, איני יודע אם זה מוחו,או עוזרו רוני רוטסטיין היהודי שאימן פעם את ההיט, ואולי אפילו התערבות של ריילי. אבל זה לא משנה: גם לפיל ג'קסון לא היה מושג מה זה 'משולשים. וינטר עוזרו עשה את כל העבודה, אבל ככה זה: המאמן הראשי מקבל את כל הACCOLADES אבל גם חוטף את כל החרא והדרק כשהוא מפסיד.

בכל מקרה, מיאמי היט הופיעו במשחק הגנה שטוב ממנו לא ראיתי הרבה זמן: הם השתלטו די טוב על שני גבוהי הפייסרס ע"י הבאת גארד אליהם מלפנים כל אימת שקיבלו כדור עם הגב לסל, והוא לחץ על מובילי הכדור של הפייסרס כמעט מהרגע שהוציאו כדור תחת הסל, דבר ששיבש לפול ג'ורג' ולהיל את כל המשחק. אז ברור שאני מלא הלל על ספואלסטרה. אבל כשהוא מפשל ומפחד – אני מדגיש זאת באותיות גדולות. זה ספורט. זה קורה בכל דבר: יום אחד ברצלונה שולטת בעולם בטיקה-טאקה שלה, ויום שני היא נקברת איתו. יום אחד מסי הוא קוסם, ויום שני בנבחרת ארגנטינה אין לו מושג.

בספורט, בתיאטרון, בזמר, בבלט, בפילהרמונית – ישנם ימים טובים וישנם ימים של נאדה. המבקרים מהללים יום אחד, וקוברים יום שני. זה בדיוק מה שאני עושה, ואני מצפצף על כל הגולשים המאיימים שיעזבו את האתר כי אני משנה דעתי "כמו חביתה שהופכים" מיום אחד ליום שני. זה בגלל שאני מכסה ספורט, ולא עבודה בבית חרושת פורד בה כל עובד עושה בדיוק אותו דבר שמונה שעות ליום, כי פורד ת'נדרבירד 508 אחת חייבת להיות בדיוק כמו ת'נדרבירד 508 שנייה. ליורם גאון ישנם ימים טובים כשהקהל בקיסריה איתו וכל האווירה בשמיים, ויום שני כשהאוויר רטוב, ישנם ייתושים, לאף צופה אין סבלנות, וגאון לא יכול לחכות שהשואו הדפוק ייגמר.

ודבר אחרון: דחילק, הפסיקו לאיים עלי ש-"תעזבו את האתר". אני אמשיך לכתוב אפילו אם אכתוב רק לעצמי. מעולם לא ניסיתי למסחר את האתר, ולמרות שאני בטוח שעם 6,000-7,000 כניסות ליום אני יכולתי לעניין כמה מפרסמים, אני לא מעוניין שיהיה כל לחץ מבחוץ על איך לכתוב, מה לכתוב, ומתי לכתוב. זה אתר שלי, והוא מלא בכתבות חדשות כל יום בעיקר ממני, אבל בעזרה צעירים מתנדבים, ויובל עוז שהסכים שהבלוגים שלו יפורסמו באתר שלי, אבל לפי ראות עיני. אז אני לא תלוי באף גולש: עוד מאה, פחות מאה, זה לא מעלה ולא מוריד. איש לא משלם לי, ומספר הגולשים הוא רק אינדיקציה לטיב האתר. לא יהיו גולשים? אבין שהאתר דפוק, ואסגור אותי (אולי! כפי שציינתי, אולי אמשיך לכתוב לעצמי!). לא יקרה שום דבר. כל העולם חי "ONE DAY AT A TIME". היום אנחנו כאן, מחר טורנדו או הוריקאן יכול לקחת אותנו לעולם שהוא רק טוב. "ONE DAY AT A TIME": יום אחד מיאמי היט הם קוסמים, יום שני הם חור בתחת. יום אחד הפיליפיני הוא גאון, יום שני חסר מושג.

THAT IS LIFE. TAKE IT OR LEAVE IT.

זהו, אמרתי את דברי. רוקנתי את מה שהיה לי לומר. עכשיו קצת טניס בטיווי של אליפות צרפת (התחת הגדול של סרינה ויליאמס זה עתה ניצח את הרוסייה), אח"כ 9 חורים של גולף, יציאה לאגם 'לורנס' לשחייה של חצי שעה, והערב הוקי קרח על הכיפאק בטיווי עם הזקנה החמודה המכינה לי להערב BEEF STROGANOFF מהסרטים (מומי! היא מבשלת יותר טוב מכל הכורדיות שלך!)