(הבית בו גרתי 33 שנה בגרדן-סיטי, תחילה עם  עם רינה ז"ל ובנותי, ואח"כ עם גייל ובנותי, 300 מטרים מהאוניברסיטה ותחנת הרכבת לונג איילנד ריילרוד, ממנה הגעתי תוך 38 דקות לתחתית פן סטיישיון ומדיסון סקוור גארדן)

עם פוסט זה אני נפרד מכם לשבוע

אני מרגיש קרבה כזאת לאתר, לעורכים, לצוות הכותבים, ולגולשים, שכשאני חייב להיעלם מהאתר לכמה ימים אני מרגיש כאילו אני מפקיר את ילדיי. לא שהאתר לא יכול להתקיים בלעדי – הוא יכול, ויתקיים טוב מאד בלעדי, תודה, ובגיל 81 לך תדע כמה זמן אני נשאר בכל מקרה  – אבל אני מרגיש מן 'אשמה' שאני נעלם קצת, מרגיש חובה להסביר ולהתנצל.  לפעמים פשוט אין ברירה.

היום גייל ואני זזים לכיוון לונג איילנד. אוניברסיטת אדלפי בה שימשתי פרופסור משך 33 שנה, ואימנתי את קבוצת הכדורגל שלה משך 10 שנים שבהן ניצחנו את אליפות המכללות (DIV II) פעם אחת (1974), הגענו לפיינל פור וסיימנו מקום שלישי פעמיים (1973 ו-1975) והיינו נציגי צפון-מזרח ארה"ב ב-DIV I  ב-1976 (שבסופה פרשתי כדי להקדיש יותר זמן לקריירה האקדמאית שלי), החליטה בצעד מאד מיוחד להכניס את כל קבוצת 1974, ומאמניה (אני מאמן ראשי, ואייב רייס – עוד ישראלי לשעבר – עוזר המאמן שלי) ל"היכל התהילה". עד כמה שידוע לנו עוד לא היה מקרה בו אוניברסיטה הכניסה קבוצה שלמה ל'היכל' כי זה, בעיקרון, פרס אינדיבידואלי, אבל אני לא הולך להתלונן.

עבדכם, והשחקנים נמרוד דרייפוס, צ'ארלי או'דנל, קרל מקדונלד, רוני אטנזיו, צבי שרף, מני מטוס, יוג'ין דושטו, וטומי לנג, הם 'בהיכל' כאינדיבידואלים. אבל האוניברסיטה החליטה להכיר בקבוצה כולה כחברה בהיכל התהילה, גם בגלל שהיינו הקבוצה הראשונה בתולדות אדלפי לזכות באליפות מכללות, וגם בגלל רקורד הקבוצה (16-1-1), והעובדה שבכל משחקי הפלייאוף ספגנו שער אחד, שמשך שנים היה שיא NCAA, ואולי עדיין.

אני מנסה להיות ריאלי ביותר כשאני אומר שהקמתי אז קבוצה שהיתה כמה שנים לפני שאר כדורגל המכללות. משך העונה ניצחנו כמה אריות מהדיביזיה הראשונה, ובסיום העונה ניצחנו את אלופת המכללות מהדיביזיה הראשונה  במשחק שהוגדר כ-"צ'מפיונשיפ אוף צ'מפיונס"– האוארד (HOWARD), לא הארווארד, שהיתה למעשה נבחרת ג'מאיקה, ומאמנה היה מאמן נבחרת ג'מאייקה. ניצחנו אותם 2-1 במגרשה היא.

הקבוצה של 1974 היתה מיוחדת במינה, והמשיכה להיות כזאת גם ב-1975. ב-1975 הפסדנו במשחק חצי הגמר לאותה סיאטל פסיפיק (שניצחנו ב-1974) ששוב עלתה עם מאמן קנדה הצעירה ובשורותיה היו רוב שחקני הנבחרת הצעירה של קנדה. שיחקנו במגרשה של סיאטל פסיפיק (ההחלטה ששם ישוחקו משחקי הפיינל פור נקבעה לפני תחילת אליפות המכללות), ותאמינו לי שהיום אני אומר זאת ללא כל כעס, אבל שיפוט איום ממש גזל מאיתנו אליפות. קבוצת 1975 שהוספתי אליה את רוני שניידר מהפועל כ"ס, מרסור עבדי מ'בני נצרת', ישראל גולדשטיין מהפועל ת"א, יזהר נוז'יק מהכח ת"א ושי פרויליק ממכבי ר"ג ונבחרת הנוער, היתה, אולי, טובה יותר מקבוצת 1974, אבל שדדו אותנו בסיאטל…

ב-1976 פרשתי (וגם הישראלים עזבו את אדלפי – אני חושב שבגלל שאני פרשתי – כל אחד לדרכו, והיום כולם בישראל) מלבד רוני שניידר.

בתמונה שמעל, אייב ריס ראשון מימין. אני שני מימין. נמרוד דרייפוס 5 מימין. ה-9 מימין, יוג'ין דושטו, אמריקאי מקווינס שיחק 10 שנים בקבוצה אירית מהדיביזיה השנייה. רוני אטנזיו, כורע ראשון מימין שיחק 3 שנים בקוסמוס.

לידו צ'ארלי או'דונל, קתולי מצפון אירלנד ששיחק 'גליק פוטבול' כמקצועני עד שניסו להרוג אותו והוא ברח לדוד שלו למנהטן שבינתיים הלך לעולמו. מצאתי אותו חצי שתוי בפאב במגרש הישן של 'מטרופוליטן גייט' וכמעט בכוח סחבתי אותו לגרדן סיטי.  הוא גר בביתי כמה חודשים עד שהצלחתי להשיג את תעודת התיכון שלו, ועם כמה קורסים משלימים הוא התקבל לאוניברסיטה וכמובן שנתתי לו סטפנדיה.

עזרתי לו להביא את חברתו מבלפאסט וסידרתי לו עבודה באוניברסיטה. הוא הפך לשחקן הטוב ביותר שלי, כבש את שלושת שערי הנצחון במשחק הגמר נגד אוניברסיטת סיאטל-פסיפיק, שבשורותיה היו כמה שחקנים מנבחרת קנדה 21 ומטה. הוא למד 4 שנים כלכלה, קיבל את ה-MBA, שיחק כמה שנים כחצי מקצועני בגאליק פוטבול במנהטן, והיום הוא בעל משרד השקעות לפנסיונרים בניו ג'רסי.

הכורע החמישי משמאל הוא טומי לאנג, בריטי במקור, שגידלתי מאז שהיה צעיר בן 14, ואחרי אדלפי שיחק בקוסמוס, ובסנט לואיס בליגה המקצוענית. היום הוא מאמן אוניברסיטת דרום-קונטיקוט.

הששי מימין הוא קרל מקדונלד מג'מאייקה, הסוויפר שלי (אז כולם שיחקו עם 'סוויפר'), בחור שקט, חביב, ושחקן שבקנבאור לחץ ידו כשאדלפי שיחקה משחק אימון נגד נבחרת העולם, ואמר לו שהוא יכול לשחק בגרמניה. הוא שיחק כמקצוען בפורט לאוטרדייל ובשיקגו. הוא החל לשחק טניס בגיל 30+ ונכנס לעסק ברצינות, והיום הוא מריץ 3 אקדמיות טניס באזורים 'שחורים' עם ספונסורשיפ של 'אדידאס'.

משמאלו של קרל מקדונלד עומד עמנואל (מני) מאטוס, שהגיע מפורטוגל והפך לאול-אמריקן, ושיחק כמקצועני בסיאטל ובסגל נבחרת ארה"ב. היום הוא קבלן כבישים, אדם אמיד מאד המביא איזה 50 אורחים שהוא משלם עבורם לנשף 'ההיכל': $150 לאורח.

הרביעי מימין הוא חזי מזרחי, ישראלי בגובה 1.50 אולי, ששיחק בליגה ג' בארץ ומדי פעם השתמשתי בו קצת. הוא היום בעל רשת חנויות להלבשת תינוקות במיאמי ביץ'.

השלישי משמאל הוא דרייסי אוקספורד, מיליטנט שחור ששנא אותי, ויום אחד החליט לספר עלי סיפורים לעתון האוניברסיטה 'אדלפיאן'. בשבוע הראשון של שנת 1975, כשאנחנו אלופים, אני מגיע ב-9 למשרדי ותחת הדלת מישהו דחף את עיתון האוניברסיטה. אני מסתכל עליו וחשכו עיני: בעמוד הראשון תמונה שלי עם הכיתוב: "LESS IS A RACIST". עורכי העתון לא שאלו, לא ביררו. אבל בשנים ההן האדמיניסטרציה פחדה מכל צעד נגד הסטודנטים השחורים וכשהרמתי טלפון לנשיא האוניברסיטה הוא אמר לי, "מל, שכח מזה. לא כדאי לעשות מזה עניין".

דרייסי היה רץ 400 מ' מצויין (אם אני זוכר – זמנו היה 49.6 שנ') , ושחקן כדורגל לא רע, אבל היו 16 טובים ממנו אז הוא לא שיחק הרבה. היתה לו סטפנדיה חצוייה בין א"ק ובין כדורגל.

השבוע אני מקבל ממנו טלפון. הוא אומר, "קוץ', דיס איז דרייסי. זוכר אותי?" האמת? לא זכרתי. אמרתי, "SURE, HOW ARE YOU?". הוא אומר, "יש לך בעייה אם אני מופיע לטכס?"

פתאום נפל האסימון.

"היי, אוקספורד, מה קורה אתך?"

הוא אומר שהכל בסדר. הוא חזר לטרינידד-טובגו לכמה שנים, והחליט לחזור לארה"ב והוא עתה מדריך לילדי גיטו בתכנון עתידם, או משהו כזה.

כמובן שאמרתי לו שאשמח מאד לראות אותו. הוא שאל "האם נימי יגיע?". נימי פעם כמעט חיסל אותו במריבה לא נעימה. אמרתי לו שכן. "GREAT", הוא אמר, "הגיע הזמן להתחבק. היינו אז ילדים בני 20".

העומד שני משמאל הוא צביקה שרף ששיחק בהפועל אילת. מגן שמאלי שקט, פיקח ואנדרייטד ביותר. הוא ונימי הפכו לחברים הטובים ביותר. היום הוא אחד מהמנתחים הפלסטיים הידועים ביותר בבופלו, ובנו האמצעי משחק הוקי-קרח באוניברסיטת הרווארד. צביקה – שאני בקשר קבוע איתו – מספר לי שסוכני NHL החלו להתעניין בו ברצינות רבה. הבן הוא גם תלמיד מצטיין ביותר שתמיד התעניין ברפואה, עוד מגיל רך לפי צבי.

הכורע חמישי מימין הוא אנטוני איינלו, שכבר אז שמענו שמועות שהמשפחה (דודים וכו' מניו ג'רסי) קשורה איך שהוא למאפיה. כן או לא אני לא יודע, אבל מה שאני כן יודע הוא שהוא היום בעל רשת מסעדות בניוארק. הוא היה שחקן מרכז שדה מצויין.

העומד משמאל הוא השוער השני שלי אנדי רוליק. לא חלמתי שאכתוב כל כך הרבה ועכשיו אני רואה שהגזמתי, אחרת הייתי כותב את הסיפור על אנדי רוליק – יהודי טוב על כל הצרות –  הפאשלה הגדולה ביותר שלי כמאמן, שאפילו כשאנדי אמר לי לפחות עשר פעמים (בהתנצלויותי) שהכל עבר – PASSE – והיום, כשהוא מאמן בעצמו, הוא היה עושה אותו דבר, אני עדיין לא סלחתי לעצמי. אולי כמה מכם זוכרים את הסיפור שכתבתי על המקרה כשקיבלתי טלפון בקיץ עם שאלה אם אני יכול להעמיד 'קבוצת כדורגל' מאדלפי שתאפשר לנבחרת העולם משחק אימון לפני המשחק החגיגי שלה נגד הקוסמוס בג'איינטס סטדיום.

הטלפון הגיע אלי כשהרצתי את מחנות הכדורגל שלי ונימי היה אחד המדריכים הראשיים, ומיד הוא קפץ ואמר, "מל, אנחנו יכולים לנצח אותם, אבל אל תגיד לאנדי על המשחק", ועל כל מה שקרה אח"כ (אגב, הפסדנו במשחק 1-2 אבל נתנו להם קרב על הכסף) כתבתי.

זה סיפור ארוך ומביך, ואני מבטיח שאם לא אצליח למצוא אותו בארכיון – אכתובו מחדש כי הוא שיעור לכל מאמן.

******************

מחכים לקבוצה אירועים שונים, ולגייל ושהיא בת לונג איילנד, ולי שהיינו נשואים שם 33 שנים, ישנם שם חברים בלי סוף שלא ראינו כבר שנים. אז החלטתי לקחת חופשה מוחלטת מהאתר עד שנחזור הביתה בשבת או ביום ראשון הבא.

*